אוהבת את שרה פולי

 

אבק כוכבים נפסל בגלל הקולנוע. הבנתי שאני לא מסוגלת להגיע מרצוני הטוב והחופשי לגלובוס עזריאלי. המסע המפרך שצריך לעבור עד לקולנוע, עשרות הבדיקות הבטחוניות, ובכלל הקומפלקס העצום מבאסים במיוחד. אין שום סיכוי שאגיע לעזריאלי לסרט בזמן הקרוב, גם אם זה אומר לוותר עליו. יותר הגיוני שאמצא עצמי ביס פלאנט. גם שם צריך לעבור את מהומת האלוהים של הקניון, אבל בסוף יש תמורה בבתי קולנוע נעימים ונוחים.

הרחק ממנה נבחר בגלל שהוא בלב, כלומר קל"ב, יחסית, ואף שהוא בסנטר ההומה בשישי, הגישה אליו די מהירה. ובכ"ז, חמש בדקות באולם (השעה שעת צהריים) ונזכרתי שהרעה החולה של סרטים היא שצריך לצפות בהם בבית קולנוע, בחברת אנשים אחרים (טוב, יש את כל האופציות הביתיות הידועות. לא נדבר עליהן כרגע).

היינו כ-25 איש באולם. בחרתי שורה בה ישבתי לבדי. המוני מקומות פנויים באולם, שורות עם אדם-שניים. אבל או אז כבו האורות, וברנש אחד דהר ישר לעברי והתיישב בכיסא לידי, עליו היו מונחים התיק וכיסא האופניים שלי. למה זה מגיע לי? מה עשיתי רע? קמתי כנשוכת נחש ודילגתי שישה כיסאות שמאלה. יש גבול. אך התמקמתי, ומיד התחיל דו שיח מאחורי, בין אחד שרשרש בניילונים ואחת שלא יכלה לסבול את זה, ושלישית שהצטרפה למקהלה וביקשה משניהם להפסיק. אוקיי, די, נגמר הבלגאן, נרגעתי מהפלישה לטריטוריה שלי, והסרט התחיל.

אני אוהבת את שרה פולי, שכתבה וביימה את סרט הביכורים הזה (הכוונה לפיצ'ר). היא רק בת 28, והשתתפה כבר בכחמישים סרטים וסדרות טלוויזיה (משחקת מגיל שש-שבע). הסרט הראשון שבו אפשר היה לסמן אותה הוא אקזוטיקה של אטום אגויאן (94') ושלוש שנים אחר כך המתיקות שאחרי הכואב שלו. ועכשיו הוא הפיק לה את הסרט. איזה יפה מצדו. והסיפור: פיונה (ג'ולי כריסטי) חולה באלצהיימר. היא רוצה להתאשפז כדי שלא תיפול לנטל על בעלה גרנט (גורדון פינסנט). נקודת המבט היא של גרנט, וההתמודדות שלו עם שקיעתה ההולכת ומתקדמת של אשתו היפה. והיא יפה, יפהפיה, למרות ובזכות 66 שנותיה. במקביל, במעון יוצרת פיונה קשר עם אדם אחר, וגרנט, לבו נחבט פעם אחר פעם.

נקודת התצפית של הסרט על מה שקורה לפיונה שם היא רק דרכו. מה קורה לה, איתה, ובינה לבין הגבר החדש כשגרנט לא מגיע לבקר? לא ידוע. פולי לא זזה לרגע ממנו. גרנט לומד להכיר את אשתו החדשה, וכולם איתו. בין לבין יש פלשבקים שצריכים לשפוך אור על מה שקרה ביניהם במשך 45 השנים שהם ביחד. איך אפשר בכלל לתפוס מספר שנים שכזה? מי מהאנשים סביבכם, המנהלים מערכות יחסים (לא כולל דור ההורים שלנו) יצליח לתחזק מערכת יחסים ארוכה שכזו? היום זה אוטופי לגמרי.

אלצהיימר נראית לי אחת המחלות המסויטות בעולם. המוח הולך ונמעך. הזכרונות נמחקים, כל תכולת הרגשות והחוויות והקשרים לאחרים ולחיים שהיו לך הולכת ומתמסמסת. נותר כלי, גוף המרחף בחלל כמו חלקיק ממעבורת שאיבדה את הדרך הביתה. אלצהיימר הוא הדרך הקשה לאבדון, לשקיעה, לסוף הסופי בעודך נושמת.

אבל פולי לא נותנת לי להיגרר אחר הדכדוך והייאוש, אלא מרימה אותי בציצית ראשי, ומזכירה שאפשר לנצח את המלחמה הבלתי אפשרית הזאת, אם רק יש מישהו לצדך שלא שוכח את מה שהיית, את מה שתהיי בשבילו.

***

ואז אני עוברת דרך הספסלים ברחובות. על כל ספסל יושב קשיש כבוי ולידו מטפלת מהמזרח הרחוק. בפעמים אחרות אני רואה אותן מדדות איתם לאטם ברחוב, עוד רבע צעד ועוד אחד. הם לא דומים בכלל לשני הוואספים של פולי, פיונה וגרנט. ושוב הייאוש משתלט עלי. זה בדיוק מה שמחכה לנו, עם סיכויים גדולים יותר למטפלת זרה, במקרה הטוב, או מוסד סיעודי ממשלתי במקרה הרע והסביר יותר.