שאני אשפשף?

ליוכי שמבדוי, שניקתה את הדירה שלי (ליתר דיוק, הדירות, עברנו דירה ביחד) במשך כמעט שלוש שנים היו חיים קלים. לא הייתי מסוגלת להצביע בפניה על כשליה כמנקה, ולכן הייתי כותבת לה פתקים ומבקשת ממנה לעשות כך וכך. ברור ששום דבר מזה לא נעשה.

גם בימים בהם עבדתי מהבית ונאלצתי לבלות כמה שעות במחיצתה לא יכולתי להגיד לה מה לעשות. אולי בגללי, אולי בגללה, אבל התוצאה היא שיוכי חגגה. כשלא הייתי בבית היא הייתה עובדת שעתיים-שעתיים וחצי במקום השלוש עליהן קיבלה כסף, ובחיים לא יכולתי להגיד לה על כך מילה, וככל המנקות, כשכבר שהתה בביתי זפזפה לה בין הערוצים תוך שהיא מסתובבת הלוך ושוב, מחכה שהזמן יעבור, ולעתים גם מרטיבה את סמרטוט הרצפה כדי שלא אחשוד בכלום.

יוכי בעצם הייתה המעסיקה שלי: היה עליי למצוא לה כרטיסי טיסה זולים באינטרנט לקראת נסיעתה לחו"ל, ואם חלילה התרשלתי, היא נזפה בי ששמעה שיש כרטיסים זולים יותר מאלו שמצאתי לה. כשהטלפון צלצל בביתי בשעות בהן היא הייתה שם, הייתי עונה ומעבירה לה את המכשיר – השיחות היו תמיד עבורה. ליוכי גם יש ילדים, ומדי חג היא תהתה אם יש בידיי כרטיסים למופעים משובחים שאוכל לתת לה. פעם נתתי לה הזמנה לסרט ילדים בסינמה סיטי. ליוכי יש מכונית, לי אין, אבל היא דחתה את ההזמנה בבוז: "אין לך משהו קרוב יותר?"

יוכי לא הייתה הולכת הביתה לפני שבררה לה סרטים מספריית הדיוידי הפרטית שלי. אבל גם ממנה היא לא הייתה מרוצה. לא הבינה איך זה שאין לי את הארי פוטר החדש, אלא רק את זה הקודם לו. הילדים שלה כבר ראו הכל, מה תעשה?

ואחרי שיוכי הייתה עוזבת אותי, נרגנת, לא אני, היא, הייתי מתחילה לנקות אבק (כן, יש לה אלרגיה כנראה, אחרת למה שלא תנקה?), את מתגי החשמל, את הספרים, את גבו של הממיר, הכל. מה לעשות, צריך לנקות את הבית, לא?

רבים שאלו אותי, בכל שנותינו המשותפות, אבל למה את לא מפטרת אותה? אמרתי שאני לא מסוגלת. יוכי היא אישה אסרטיבית, וכמו ש – מי זו הייתה? חברה של סיינפלד? ג'ורג'? שסירבה להיפרד – היא בטוח הייתה אומרת לי "לא! תעזבי את את הבית!".

אבל גם לי כנראה יש קש על דבשתי, ויום אחד הוא התפצפץ. חזרתי הביתה בלילה, ביום בו יוכי ביקרה, התחלתי לשוטט בו, ואז פתחתי את הארון. בתוכו התגוללה ערימת הבגדים שהיו על הרצפה ועל המיטה בחדר השינה. יוכי פשוט אספה אותם לגוש קמוט ועצום ודחסה אותם לארון. למה? אל תשאלו אותי. זהו, פה נשברתי.

התקשרתי אליה ואמרתי לה שהחלטתי להפסיק לעבוד אצלה. היא ניסתה לחקור למה (לא עלה בדעתה שהגזימה עם הבגדים), אבל לא הייתי מסוגלת להגיד לה את האמת, שהיא המנקה האיומה ביותר בתבל, ולתהות למה הפכה את הבגדים שלי לסמרטוטים.

קבענו שתגיע למחרת להחזיר לי את המפתח. היא אכן השכימה קום, מעולם לא הגיעה כה מוקדם, קיבלה פיצויים, החזירה לי את המפתח, ואז שאלה: "אני יכולה להמשיך לבוא לקחת סרטים? תשאירי לי בחוץ, על הדלת".

בטח, אמרתי לה. מתי שאת רוצה.

ועכשיו, לפני שאני מתחילה לעשות ספונג'ה, אני פונה ללבבות הרחומים:
הבו לי מנקה שגם מגהצ/ת. ולאלתר. לנצח אוקיר תודה למושיע/ה.

עדכון: 11 יום עברו מכתיבת הפוסט ועוד אין לי מנקה. אלליי.