ואז הגיע פולי

 

צפיתי באדיקות בכל פרקי הכל דבש ובשבת האחרונה, ממש במקרה, היה השידור הטלוויזיוני החמישה מיליון של גבעת חלפון אינה עונה, ודווקא הפעם, בשונה מתמיד, הצצתי פה ושם בסרג'יו קונסטנצה. אף שאני מתקשה להסתכל על משפחות מקרוב ועל הסבל שהפרטים המרכיבים אותן גורמים אחד לשני, אני גם נמשכת להתבוננות הזו. ובהכל דבש הפנטה אותי מערכת היחסים הכל כך מנורמלת בין פולי ליעל, בתו, שגם יצרה את הסדרה. ולא רק אותי, אני מניחה, הרי זה היה מרכז הכובד של הכל דבש.

כמה מטענים ורבדים יש במשפחה הזו, המשפחה האמיתית, שפשוט הגישה את עצמה על מגש טלוויזיוני עירום: הילדים שלא עוזבים את בית הוריהם גם אחרי שהפכו הורים בעצמם, העובדה שהילדה הולכת בדרכי אביה ובוחרת באותו מקצוע, הילדה שהופכת מתחרה של אבא שלה על ההצלחה, על תשומת הלב, על ההכרה הציבורית, כל אלו הן נקודות שקשה להתעלם מהן כשבוחנים את מערכת היחסים המשפחתית הזו של הפוליאקובים. ועל כל המהמורות האלו התגברו יעל ופולי. אפשר היה לראות שהכל בסדר שם כשהם התראיינו ביחד, ובעיקר נוכח הדואט שלהם על המסך.

במבט לאחור נראה שזו המתנה היפה ביותר שבת יכולה להעניק לאבא שלה. וליתר דיוק, שבת שחקנית יכולה להעניק לאבא שחקן. ועוד שחקן כמו פולי מהגשש, שהימים הגדולים שלו על הבמה ועל המסך היו מאחוריו (תפקידון בלמראית עין ב-2006 זה לא מספיק). מה שיעל פוליאקוב עשתה פה זה בטיפול אישי מאוד (פולי גם השתתף באחד הפרקים של הסדרה האמיתית, כאבא של ידין הטייס, עוד תפקיד טעון של אבא מתייסר, שחרץ עמוק את הלב).

בהכל דבש יעל ואבא שלה מבררים את היחסים ביניהם מול המצלמה, מטפלים בכל הכיבים בשידור, מול פני כולנו. יעל גואלת את אבא שלה מגורל אכזר כמו להשתחל לתחפושת בננה ולהופיע בהצגות ילדים (לא שיש משהו רע חלילה וחס וחלילה בהצגות ילדים). יעל כותבת סדרה לה ולאבא שלה. יעל נותנת לאבא שלה עבודה. יעל נותנת לאבא שלה תפקיד ראשי. יעל ואבא שלה משחקים ביחד, בשני התפקידים הראשיים של הסדרה שהילדה יצרה.

היא ידעה שאבא חולה (מתברר שזה שאני היפוכונדר לא אומר שאני בריא) בזמן העבודה על הסדרה? אבא היה חולה באותו זמן? ידע על כך? ואם לא, אולי הייתה זו ידיעה סמויה מהעין, פנימית, רגשית, כשרק חשים משהו במעומעם, צורך כזה חזק וברור לעשות משהו ביחד לפני שיהיה מאוחר מדי?

אם כן ואם לא, זאת בוודאות הדרך הטובה ביותר לחגוג את סוף החיים, להנציח אותם בפעם האחרונה, אם כבר צריך. עצוב שזה קרה לפחות 20 שנה מוקדם מדי, אבל עדיף כך, כשהטעם המתוק של הדבש יהיה הזיכרון האחרון מישראל, פולי, פוליאקוב.