הכל דבש

 

 

בזזזזזז, הא, הנה דבורית!

חודש וחצי אחרי הרחק ממנה, שוב העזתי ללכת לסרט. עד לפני כמה חודשים הייתי רואה כמה סרטים בשבוע. עכשיו צריך לקרות איזשהו מאורע היסטורי כדי שאגיע לקולנוע. אז הנה, קרה, ג'רי סיינפלד הגיע לארץ, כדי לקדם את כוורת בסרט שלו, ואלי הגיע שליח עם הזמנה ושלוש שיחות טלפון בעקבותיה כדי לאשרר את בואי. אני אוהבת כמו כולם, ממש כמו כולם, את סיינפלד, סדרת הקורנפלקס והמייפל, וגם אני רציתי לראות את ג'ררררי. למה רק לפרס ולאולמרט מותר? חוץ מזה השם (שלי) מחייב. שהרי מהי הדבורית אם לא משפחת דבורים החיה בכוורת אחת? אז שאני לא אלך לראות את סיינפלד מגלם את בארי בנסון הדבורה?

יצאתי מוקדם מהעבודה (כן, שש וחצי זה מוקדם) קבעתי עם יריב חבוט בפינה, ובשעה שבע, כמו שהיה כתוב בהזמנה, הגענו לעזריאלי. צבא מאבטחים הקיף את מתחם בתי הקולנוע. שטיח אדום נפרש לרגלינו, ובצדדיו נערות עם קשתות מחושי דבורה. עוד שלוש עמדות, בדיקת רשימת השמות ונכנסנו ללובי: יין אדום, סנגריה, מים, מיצים ומקלות מאפים, וגם קופסיות פופקורן עם לוגו הסרט ושחקנים (אוש מא היה זה רק אחד) בתחפושת מושלמת של דבורה.

היי, אנחנו עומדים כבר חצי שעה בלובי, מה קורה? איפה סיינפלד? עוד לא גמר עם יד ושם? בינתיים ניגשת אלי אחת מקוראות ולווט להגיד שלום, ואני נבוכה, מתבלבלת ושומטת את כוס הסנגריה מהיד. אוף, איזה בושה. מזל שתוך דקה אחד הסדרנים נחלץ לעזרתי וחיסל את הראיות.

רבע לשמונה, דבוקת צלמים צועדת קדימה. זהו? הוא בא? אה, לא. סתם חיים רמון וזוגתו החדשה ורד שר"ר. בשמונה אנחנו מתיישבים באולם, וכמה דקות אחר כך ביבי מגיע. וואלה. ביבי בקולנוע. אייל קיציס (המדבב את הדבורה הסיינפלדית בגרסה העברית) מחמם את הקהל הקפוא מהמזגן ובשמונה ו-13 דקות סיינפלד נכנס לאולם בליווי מחיאות כפיים. הוא לובש חליפה. זה די מדהים אותי. שלושה יומים בלבנט ולא הסיר את החליפה שלו לרגע. אלומרט פוגש אותו עם טי שירט ואילו הוא חנוט לחלוטין. איך הוא נראה? גבוה. מקפיד על משקלו, שיער קצת מקליש בחזית, אבל נראה מצוין עד מאוד ל-53 שנותיו.

ואז הנאום, דקה וחצי גג: כמה אני שמח להיות בארץ, כמה אני מאושר שבאתם לראות את הסרט הקטן שלנו, כמה כיף פה, ואני מקווה שאגיע שוב במהרה (בתרגום חופשי מאוד הכל). זהו, גמר והלך, מי יודע לאן. בטח מחר נקרא על המסעדה שאירחה אותו הערב. אולי סתם ארומה או קפה ג'ו בקניון.

ובשמונה ורבע התחיל הסרט: כמה אמירות על חיינו העלובים כדבורים עמלניות שלא נחות לרגע, כמה בדיחות הוליווד נאות, כמו למשל רטינה על סטינג שלקח לעצמו שם כל כך טעון, לגלגת קלה על ריי ליאוטה ועוד כמה. גם רמז לסיינפלד-שואו עם כל הסניקרס יש (ויכול הג'רי להכחיש עד מחר), ובכלל, אפשר לזהות פה ושם, כשהשיניים לא נוקשות מהקור, רמזים לכתיבה הסיינפלדית המוכרת, זו שחיבבה אותו על מיליונים על גבי מיליונים. סיינפלד עובד פה קשה – אין דקה שהוא לא מדבב/ר (והוא גם כאמור כתב והפיק), ואם לכבוד זה הוא זיכה אותנו בביקור היסטורי – סבבה. ומי יודע, אולי גם הוא התאהב ויבוא עכשיו כל רוששונה לחגוג איתנו.
***

ומצב כוורת בסרט בקופות? הסרט עלה בתחילת נובמבר, ועדיין לא כיסה את עלותו, אבל אני ממש לא דואגת לו, הדבורים הרי עושות את העבודה שלהן כבר 27 מיליון שנים ברציפות. אז למה שיפסיקו עכשיו.

Talk, back

 

באיחור של כמה ימים צפיתי בהטוקבקיסטים, הסרט של צביקה בינדר.

1. בינדר הלך על הכי קל שיש: היה לו גיבור מן המוכן, בלי צורך בטיפת תחקיר מוקדם עליו, אביו, טוקבקיסט-העל, דב בינדר. האב, דמות ציורית למדי, מתקן עולם מלידה, מתאים פיקס לסרט שכזה, בתנאי שהיה גיבור אחד מרבים. אלא שבינדר הבן התמקד בעיקר בו. ולא רק בו, אלא גם באמא שלו, באחותו ובאחיין, כולל אלבום משפחתי וסשן פסיכולוגי עם אבא דב על אבא שלו והתסכול שחווה ממנו כילד. כמסמך משפחתי זה אחלה, אבל מה לכל הסיפור הזה ולסרט על הטוקבקיסטים?

2. החלק המוצלח יותר של הסרט היה הגרפיקה המעולה, הראשים המדברים המבצבצים מתוך כתבות, הקרדיטים העשויים כרצף טוקבקים, וכל מה שמסביב. מבריק ומצוין. אם היה פרס אופיר על גרפיקה, הטוקבקיסטים היה זוכה, לפחות אצלי. המוסיקה הקלילה, שאומרת כאילו היי, קחו את הכל עם קריצ-קרוץ מכניסה את כל הפעילות הטוקבקיסטית לפרופורציות.

3. החלק הכי חסר, מבחינתי, בסרט, היה על הטוקבקיסטים של הבלוגים, של הבלוגרים. הרי כאן קיימת אינטראקציה אמיתית, רציפה ומתמשכת בין הכותב לבין קוראיו, כזו שלא קיימת בשומקום אחר בין כותב לקורא. שהרי יודע כל בלוגר שאם לא ישיב למגיביו, חלק גדול מהמוטיבציה של המגיבים לחזור ולקרוא את דבריו תיעלם. גם אני, שכותבת שלושה בלוגים, מוצאת עצמי חוזרת לבלוגים בהם הגבתי כדי לראות אם בעל/ת הבלוג או מי מהקוראים הגיב לדבריי. הטקבוק, כמו כל פעולת כתיבה דורש קהל, תגובה, ולא משנה מי את/ה. והכי הכי חשוב, בלוגר ללא טוקבקים הוא כמו – רגע, תכף אחשוב על מטאפורה מתאימה – אבל באמת, חלק דומיננטי כל כך מהטוקבקיסטים ברשת לא בא לידי ביטוי בשום צורה שהיא בסרט של בינדר.

4. מדהים היה לראות את שפתי כהן, הגיבור השני בהיררכיית הסרט, עוד טוקבקיסט שמבלה את חייו מול המקלדת, המתגורר עם אמו בת ה-96, שלא יודעת קרוא וכתוב.

5. גדי דווקא חיבב מאוד.

6. הנה הסרט בכבודו ובעצמו באתר המשותף ל-Yes וואלה!

7. נוכחותי בסרט מתבטאת בארבעה פריימים, צילום טקסט שכתבתי לפני שנה, בסערת רגשות, למארקר.
הלמו צילם לי אותם:

 
 
 
עדכון: לעג לרש, אחרי לילה שלם וכמה מאות קוראים אין אף טוקבק לפוסט הזה. מעניין מה זה אומר עליו או עלי.                                                                                                                        

 

אישה עלמונית

 

בזמן האחרון אני דוגמת מוניות שירות לרוב וגם קצת אוטובוסים. הכל לצורכי מחקר טהור גרידא. כמובן. נסיעותיי העלו ממצא מעניין במיוחד: רוב הנוסעים בכלי המשחית הללו הן נשים בכל הגילים, מגוון עצום ורב. מוזר, לא?

ניסיתי להבין למה, והנה ההשערות הפתלתלות שלי:

1. נשים קמות מוקדם יותר מגברים.

2. נשים חומדות נהגי מוניות/אוטובוסים ורוצות לבלות בחברתם כמה שיותר.

3. נשים נהנות לשבת בצפיפות אישה ליד רעותה.

4. לנשים יש תודעה ירוקה מפותחת, ולכן אינן מזהמות את העיר בכלי רכב.

5. נשים לא אוהבות לנהוג.

6. נשים מתקשות לעשות רישיון נהיגה.

7. הגברים מבלים את הבקרים בבית.

8. וגם את הערבים.

9. הרבה יותר נשים עובדות.

10. נשים עובדות בדיוק כמו גברים אבל מרוויחות פחות.

11. ולכן אין להן כסף לקנות מכוניות.

12. ובגלל זה הן מאכלסות את המוניות/אוטובוסים.

13. המכוניות לגבר היא סמל סטטוס, והוא ימכור את אמא שלו בשביל הגה.

14. לנשים אין סמלי סטטוס.

15. חלקו את מספר המכוניות בארץ לגברים/נשים וראו את ההבדל.

 

מנקה? מישהו?

סיפורה של יוכי שמבדוי לא הניב כמעט כלום. ציפיתי למצעד אנשים ונשים עם מטאטאים ביד כברט של מרי פופינס ומפגן מנקי הארובות שלו, ולא, איפה. כ-1,200 איש קראו את הפוסט ומה? לאף אחד אין  מנקה לשדך לי? איך יכול להיות?

כן, הייתה אחת שא' הציע לי, אבל מגעינו כשלו בשלב שיחת הטלפון, אחרי שהצהירה שהיא לא מטפסת ולא מתכופפת, ולאחר מכן גם האשימה אותי שהשארתי לה 7 הודעות (אף לא אחת, אגב) בסלולרי.

ואז הגיעה ע' עם הצעה מפתה: יש חברות המשגרות לך מנקים עד פתח הבית. אז נכון, יש כמה כשלים, למשל הסכום (39 ש' לשעה + 34 ש' נסיעות + חמש שעות קומפלט, דקה לא פחות). והזמינות – עובר כשבוע עד שהם מגיעים, שעת ההגעה המיועדת היא בגדר המלצה בלבד, וגם העובדה המצערת, אותה הבנתי רק בדיעבד, שכנראה המנקות מקבלות רק משהו כמו 20 שקל לשעה, בעוד שהשאר עובר למתווכים. אבל מה לעשות, נואשת הייתי עד מאוד. ונואשות, כידוע, זה לא זמן טוב לסגור עסקאות.

אתמול זה קרה. יוכי2 באה. אמנם לא בשמונה כי אם בחמישה לתשע (למד זה לא קרוב לכיכר רבין?), אבל איך שנכנסה מיד קראה לי "מאמי" עשרות פעמים, וגם טענה שהיא מעריצה אותי (על מה בדיוק, על שהצלחתי לחיות בין ענני אבק חודשים?). מאחר שלבי רך, ואיני רגילה לכינוי מאמי ביומיום, מיד היטשטשה דעתי, והתחלתי להתבלבל במהלך התדריך המפורט שהכנתי לה, עד שהשתיקה אותי ואמרה שהבינה הכל.

לא נותר לי אלא להציע לה ליהנות מהמעדנים שבמקרר (פנכת קינואה, יוגורט לבן ו-2 עגבניות) ולצאת לעבודה שורקת בעולץ, תוך שאני יודעת שבערב אחזור לארמון נוצץ ומצוחצח, שהרי אמר לי ההוא, המסרסר, בטלפון, שהוא שולח לי את הכי טובה!
ואז הגיע הערב, ואני אצתי, ממש רצתי הביתה.

את פני קיבל ריח חריף של חומרי ניקוי, מיד המתסטלתי, אבל טרם אצנח לאופוריה העמקתי מבט ופניי הלכו והתכרכמו. יוכי2 לא איבקה ולו סנטימטר אחד – מהמקרר ועד אחרון מדפי הספרים – ערמות האבק לא פחתו ועל שולחן המחשב השחור נחרשו תלמים של ויש סמרטוט אחד.

הרצפה הייתה מטונפת להפליא, מעוטרת בסימני מריחה מבאסים, החולצות, שרק על מראן המגוהץ פנטזתי שעות נראו מצ'וקמקות מתמיד, ובקיצור, הבית היה במצב גרוע לפחות כמו שהותרתי אותו 12 שעות קודם. מה עשתה גברת מאמי במשך חמש שעות לעולם לא אדע. אפילו את הכריות בסלון לא טרחה להתפיח.

אז מה הסיפור? יכול להיות שהחברות האלו בונות על מנקות לביקור חד-פעמי? יש לך תשובה, מאמי?