Talk, back

 

באיחור של כמה ימים צפיתי בהטוקבקיסטים, הסרט של צביקה בינדר.

1. בינדר הלך על הכי קל שיש: היה לו גיבור מן המוכן, בלי צורך בטיפת תחקיר מוקדם עליו, אביו, טוקבקיסט-העל, דב בינדר. האב, דמות ציורית למדי, מתקן עולם מלידה, מתאים פיקס לסרט שכזה, בתנאי שהיה גיבור אחד מרבים. אלא שבינדר הבן התמקד בעיקר בו. ולא רק בו, אלא גם באמא שלו, באחותו ובאחיין, כולל אלבום משפחתי וסשן פסיכולוגי עם אבא דב על אבא שלו והתסכול שחווה ממנו כילד. כמסמך משפחתי זה אחלה, אבל מה לכל הסיפור הזה ולסרט על הטוקבקיסטים?

2. החלק המוצלח יותר של הסרט היה הגרפיקה המעולה, הראשים המדברים המבצבצים מתוך כתבות, הקרדיטים העשויים כרצף טוקבקים, וכל מה שמסביב. מבריק ומצוין. אם היה פרס אופיר על גרפיקה, הטוקבקיסטים היה זוכה, לפחות אצלי. המוסיקה הקלילה, שאומרת כאילו היי, קחו את הכל עם קריצ-קרוץ מכניסה את כל הפעילות הטוקבקיסטית לפרופורציות.

3. החלק הכי חסר, מבחינתי, בסרט, היה על הטוקבקיסטים של הבלוגים, של הבלוגרים. הרי כאן קיימת אינטראקציה אמיתית, רציפה ומתמשכת בין הכותב לבין קוראיו, כזו שלא קיימת בשומקום אחר בין כותב לקורא. שהרי יודע כל בלוגר שאם לא ישיב למגיביו, חלק גדול מהמוטיבציה של המגיבים לחזור ולקרוא את דבריו תיעלם. גם אני, שכותבת שלושה בלוגים, מוצאת עצמי חוזרת לבלוגים בהם הגבתי כדי לראות אם בעל/ת הבלוג או מי מהקוראים הגיב לדבריי. הטקבוק, כמו כל פעולת כתיבה דורש קהל, תגובה, ולא משנה מי את/ה. והכי הכי חשוב, בלוגר ללא טוקבקים הוא כמו – רגע, תכף אחשוב על מטאפורה מתאימה – אבל באמת, חלק דומיננטי כל כך מהטוקבקיסטים ברשת לא בא לידי ביטוי בשום צורה שהיא בסרט של בינדר.

4. מדהים היה לראות את שפתי כהן, הגיבור השני בהיררכיית הסרט, עוד טוקבקיסט שמבלה את חייו מול המקלדת, המתגורר עם אמו בת ה-96, שלא יודעת קרוא וכתוב.

5. גדי דווקא חיבב מאוד.

6. הנה הסרט בכבודו ובעצמו באתר המשותף ל-Yes וואלה!

7. נוכחותי בסרט מתבטאת בארבעה פריימים, צילום טקסט שכתבתי לפני שנה, בסערת רגשות, למארקר.
הלמו צילם לי אותם:

 
 
 
עדכון: לעג לרש, אחרי לילה שלם וכמה מאות קוראים אין אף טוקבק לפוסט הזה. מעניין מה זה אומר עליו או עלי.