אני על הגלובוס

 

לפני כעשרה חודשים כתבתי את הפוסט אני עם הטלוויזיה גמרתי (בינתיים) ובו הלנתי על זה ועל זה ועל זה. קראו ותבינו.

אבל, כמו שלמדו הנוכחים, יש דברים שאי אפשר לסמוך עלי בהם. למשל, שאעמוד במילתי (טוב נו, בנושאים מסוימים).

וכך מצאתי את עצמי מגיחה להופעות אורח פה ושם, בדרך כלל כטובה לכל מיני אנשים או כשלא יכולתי לשאת יותר את תחנוני התחקירניות/מפיקות (ולא כי אני נורא מבוקשת, אלא כי הן מאוד נואשות).
בכל מקרה, בלי להתנצל יותר, מצאתי את עצמי אומרת i do  למפיקה של גלובוס של דוד ויצטום ואורן נהרי בערוץ 1.
אני חושבת שהסיבות הייתה האכסניה המפוארת והמכובדת, כמו גם הנתון הבסיסי, שמדובר בשעת שידור, שזה אומר לשבת שעה באולפן ולדבר בלי הפסק, ללא סכנה שהתלהמות היצרים וקרב הסכינים של ערוץ 2 או 10 יגיחו לסביבה. ידעתי שאני באווירה בטוחה לחלוטין, וכך היה.

1. ראשית אתפעל מההפקה המתוקתקת: המונית הגיעה לאסוף אותי בשעה היעודה. ברגע שהגעתי לאולפן מיד אופרתי, ותוך עשר שניות מאותו רגע התחלנו לצלם. בסשן אחד, בלי עצירות. בסוף, רק קמתי מהכיסא, והתברר לי שהמונית כבר מחכה לי בחוץ. האמת, הייתי בשוק, שהרי כבר הצטלמתי לתוכניות כאלו ואחרות, ובערוצים עתירי ממון ומפיקות, ובחיים לא ראיתי כזה ניצול זמן מקסימלי, בלי לחכות שנייה.

2. באולפן עצמו היו צלמים/מקליטים ספורים, לא היה שום זכר לבזבוז כזה או אחר, או לאבטלה סמויה.

3. באשר לתוכנית, ובכן, היא הייתה עמוסה מדי, והדיבור על רשתות חברתיות הקיף יותר מדי נושאים, כרוצה לחבוק את כל האינטרנט כולה. שתי כתבות ארכיון ששובצו בתוכנית (בנות כשנתיים) הוכיחו שאי אפשר לעשות תוכנית על אינטרנט ולהשתמש בחומרי ארכיב, הן בגלל הדינמיקה המהירה, והן מאחר שאנשים משנים פוזיציה במהירות, ושניים מהמרואיינים המרכזיים, למשל, כבר לא בתפקיד.

4. אחד הדברים הראשונים שסיפרתי, שאחר כך נשזר בתוכנית ושובץ בכל מיני מקומות היה שיש לי אלף חברים מכל הרשתות החברתיות בהן אני פעילה. מה זה כל? הכוונה למארקר קפה ולזו מקרוב באה, Facebook. ניסינו להבין מה המשמעות של כל החברים האלו, והשורה התחתונה היא, שאני מקווה שלא אזדקק להשתלת כלייה ושלא אצטרך לבקש אחת מכל האלף. אבל אבל אבל, ביניהם, בין האלף יש לפחות חמישה אנשים שאני יכולה להגדירם כבאמת חברים שלי, וכך יוצא שיש למעשה שוויון ביני לבין אורן נהרי, שיש לו חמישה חברי אמת ועוד כמה עשרות פייסבוקיים.

5. הפרצופים והתנועות הדרמטיות שאני עושה עם הראש ועם הידיים לא מתאימים לטלוויזיה, בה כדאי לשמור על תנועות קטנות ומאופקות. הרי עם כל הכבוד לי, אינני חנה רובינא על במת הבימה הענקית, וגם לא ג'ניה דודינה בגשר. אז במחילה, עלי להמעיט בג'סטות.

6. ולקינוח: שבת, שבע בערב, שעה אחרי תום התוכנית. הטלפון בביתי (יענו בזק) מצלצל.

שלום, זו דבורית?
אני (לא מזהה את הקול): כן.
הוא: את הופעת עכשיו בטלוויזיה?
אני (חרדה+פראנויה מטפסות במעלה גרוני): כן?
הוא: מאוד מצאת חן בעיני ואני מעוניין לפגוש אותך.
אני (בהלם): אה, לא תודה, אני לא יוצאת לדייטים.
הוא: בשום מקרה? אף פעם?
אני: ממש לא.
הוא: אוקיי, אז שיהיה לך שבוע טוב.
אני: תודה, גם לך.

פפפפפפפ. איזה לחץ.

ה-200!

 

חגיגה, ואולי חגיגונת. זה הפוסט ה-200 שלי ברשימות. לא הרבה מדי, על פני שנה ושמונה חודשים (חנכתי את הבלוג באפריל 2006). הסיבה שהתחלתי לכתוב את לחיות את חייה הייתה קנאה צרופה ב-velvet, הבלוג אותו פתחתי ארבעה חודשים קודם לכן בישרא בלוג בעילום שם. לא יכולתי לשאת את העובדה שולווט אנדרגראונד מאפילה על דבורית שרגל, העיתונאית הוותיקה שהקיזה דם על מזבח חדרי עריכה ומחשבי צ'וקומוקו במשך שנות דור כמעט בהרבה מערכות עיתונים.

הבלוג הזה היווה למעשה מכשיר תרפואיטי מאוד מוצלח עבורי, ואין לי אלא להודות לאורי ולירדן שהסכימו לקבל אותי לאכסניה הכמעט-אקדמית הזו.

בחלוף הזמן הזנחתי את לחיות את חייה לא פעם, לתקופות ארוכות (יחסית לכתיבה האובססיבית שלי). אבל אולי זה גם בגלל שהצלחתי ליצור איזון כלשהו בין ולווט לדבורית ולהגיע לדו קיום משביע רצון ביניהן, בשל כל התהליכים שעברתי בתקופות הזמן המצוינות, החיצוניים והפנימיים.

אם לנסות לברר לעצמי מה אני כותבת פה, אומר שאת הדברים הקצת יותר אישיים, כל מיני הבזקים שחולפים בחיים שלי ואני מצליחה ללכוד בזווית העין, המוח או הלב. לא משהו מוגדר. הכל פתוח וחופשי.

כדי להיות כנה אומר שהבלוג הזה הוא לא הצלחה גדולה.
בסך הכל יש בו קצת יותר מ-200 אלף צפיות, ורק 93 מנויים.

כשאני מתייחסת באכזבה לנתונים הללו, אני משווה אותם לאלו הוולווטיים. אולי נקודות ההשוואה הללו כלל לא נכונות, ואולי אני לא צריכה להמשיך בהפרדה בין שתי הישויות הכתיבתיות שהן אני.
אין לי תוכניות לעתיד, ואני לא יודעת פני הבלוג הזה לאן.

אז בינתיים אני רק מציינת את הפוסט ה-200, ובהמשך אחשוב מה הלאה.

 

נשואים+Facebook

 

א': איזה באסה, מאז שאישתי נרשמה ל-Facebook כבר לא כיף לי שם…

ב': …כן, גם שלי עוברת על רשימת החברים ושואלת מי זאת ומי זאת, ומאיפה אתה מכיר את ההיא?

א': כולן אותו דבר, אה? זהו, אני פרשתי, מוחק את הכרטיס שלי.

 

(ואם מישהו חושד שהמצאתי את זה, הוא טועה).

דינה, דינה ברזילי

שלושה הרהורים על חצי המאה שעברה מאז נולדה ארבע תשע שש שלוש חמש אחת

 

הסרט של אליען לזובסקי וענייני המשקל שלה –100 ק"ג על 1.83, כמו גם הפרסומת החדשה של סלקום  גרמו לי להתעמק בשיר דינה ברזילי (YouTube) של להקת הנח"ל. ולמה?

בגלל הפזמון הבלתי נשכח:

דינה
דינה ברזילי
ארבע תשע שש שלוש חמש אחת
צבע עיניים כחול
צבע שיער ערמוני
הגובה מאה ושישים סנטימטר
משקל חמישים ושמונה קילוגרם

דיאטה

 1.60 על 58 ק"ג? היום הייתה החיילת נשלחת לשומרי משקל לאלתר! השיר הזה של חיים חפר נכתב ב-59-58', כלומר הסטנדרטים היו אחרים, ודינה ברזילי הייתה מושא ערגתם של ששי קשת ושות' גם כמה שנים מאוחר יותר, כשחודש השיר, כבקליפ.

תוך חצי מאה השתנו לחלוטין דפוסי המשקל/גובה.
מבחינה בריאותית דבר לא השתנה: חישבתי לדינה שלי את ה-Body Mass Index והתוצאה תקינה לגמרי, אבל אני רוצה לראות מישהי שמידותיה היום הן כמידות הדינה, שתהיה נחשקת כמוה, ו/או שלא תשאף באובססיביות ל-50 קילו.

חדירה לפרטיות

סגן גד רפאלי הלך לאכול צהריים
ואנחנו שלושתנו נשארנו לבד במשרד
ארונות של ברזל
ערימות של תיקים
וסביבנו אלפי ילקוטי השירות

זאת אומרת, חיילי הניירת הנדכאים צריכים היו לחכות שסרן גד רפאלי ילך לאכול צהריים כדי לחטט באלפי ילקוטי השירות. איזה מזל שהיום יש צג מחשב לכל פקיד קרייה, והוא יכול לחפש לעצמו את כל הדינות, סליחה דנות ברזילי של שנת 2007 – לא דינה אחת ערמונית ועגלגלת מחכה בתיקי השירות אלא מאות אלפים בקבצי כוח אדם חסויים (לכאורה?). ומה עם החוויה – כלומר העבירה – הקולקטיבית של פשפוש בערימות של תיקים? מה עם ישיבה על הברזלים משם יכולים כולם לכמוה לאותה אחת יחידה ערמונית ותכולת, נעלמה לעדי עד – איש איש ואישה אישה יושב מול צגיהם, ומפנטזים לעצמם.

ממתי התמונה?

חוץ מהמידות המפורטות, החיילים המשועממים למדו עוד הרבה מאוד על דינהל'ה (היום בת 67):

היא נולדה בעשרים לשמיני ארבעים
היה זה יום קיץ בשל בוודאי
אשכולות בכרמים, תאנים בבוסתן
השכלה תיכונית, שם האב הוא אפרים
שש שנים מנגנת פסנתר

כאן בטופס כתוב שוויתרת על תמיכה משפחתית
והדופק שלך
בישיבה הוא שמונים
והיקף החזה הוא תשעים ושלוש

העיסוק הספורטיבי שלך הוא שחייה
הלוואי שהיינו שוחים על ידך
צוחקים לגלים וצונחים על החול
לך הייתה דיפטריה כשהיית קטנטנה
ורשמו לך פה כף-קוף אחד

איפה היום הייתם יכולים למצוא כל כך הרבה פרטים על מישהו/י?  חייליו של סרן גד רפאלי יכלו בקלות לפנטז על דינה לפי המילים המקסימות והחיות המתארות אותה, ובלי שיצטרכו להגיד לה בצ'ט "היי, מה קורה, ממתי התמונה שלך"?