ה-200!

 

חגיגה, ואולי חגיגונת. זה הפוסט ה-200 שלי ברשימות. לא הרבה מדי, על פני שנה ושמונה חודשים (חנכתי את הבלוג באפריל 2006). הסיבה שהתחלתי לכתוב את לחיות את חייה הייתה קנאה צרופה ב-velvet, הבלוג אותו פתחתי ארבעה חודשים קודם לכן בישרא בלוג בעילום שם. לא יכולתי לשאת את העובדה שולווט אנדרגראונד מאפילה על דבורית שרגל, העיתונאית הוותיקה שהקיזה דם על מזבח חדרי עריכה ומחשבי צ'וקומוקו במשך שנות דור כמעט בהרבה מערכות עיתונים.

הבלוג הזה היווה למעשה מכשיר תרפואיטי מאוד מוצלח עבורי, ואין לי אלא להודות לאורי ולירדן שהסכימו לקבל אותי לאכסניה הכמעט-אקדמית הזו.

בחלוף הזמן הזנחתי את לחיות את חייה לא פעם, לתקופות ארוכות (יחסית לכתיבה האובססיבית שלי). אבל אולי זה גם בגלל שהצלחתי ליצור איזון כלשהו בין ולווט לדבורית ולהגיע לדו קיום משביע רצון ביניהן, בשל כל התהליכים שעברתי בתקופות הזמן המצוינות, החיצוניים והפנימיים.

אם לנסות לברר לעצמי מה אני כותבת פה, אומר שאת הדברים הקצת יותר אישיים, כל מיני הבזקים שחולפים בחיים שלי ואני מצליחה ללכוד בזווית העין, המוח או הלב. לא משהו מוגדר. הכל פתוח וחופשי.

כדי להיות כנה אומר שהבלוג הזה הוא לא הצלחה גדולה.
בסך הכל יש בו קצת יותר מ-200 אלף צפיות, ורק 93 מנויים.

כשאני מתייחסת באכזבה לנתונים הללו, אני משווה אותם לאלו הוולווטיים. אולי נקודות ההשוואה הללו כלל לא נכונות, ואולי אני לא צריכה להמשיך בהפרדה בין שתי הישויות הכתיבתיות שהן אני.
אין לי תוכניות לעתיד, ואני לא יודעת פני הבלוג הזה לאן.

אז בינתיים אני רק מציינת את הפוסט ה-200, ובהמשך אחשוב מה הלאה.