אני על הגלובוס

 

לפני כעשרה חודשים כתבתי את הפוסט אני עם הטלוויזיה גמרתי (בינתיים) ובו הלנתי על זה ועל זה ועל זה. קראו ותבינו.

אבל, כמו שלמדו הנוכחים, יש דברים שאי אפשר לסמוך עלי בהם. למשל, שאעמוד במילתי (טוב נו, בנושאים מסוימים).

וכך מצאתי את עצמי מגיחה להופעות אורח פה ושם, בדרך כלל כטובה לכל מיני אנשים או כשלא יכולתי לשאת יותר את תחנוני התחקירניות/מפיקות (ולא כי אני נורא מבוקשת, אלא כי הן מאוד נואשות).
בכל מקרה, בלי להתנצל יותר, מצאתי את עצמי אומרת i do  למפיקה של גלובוס של דוד ויצטום ואורן נהרי בערוץ 1.
אני חושבת שהסיבות הייתה האכסניה המפוארת והמכובדת, כמו גם הנתון הבסיסי, שמדובר בשעת שידור, שזה אומר לשבת שעה באולפן ולדבר בלי הפסק, ללא סכנה שהתלהמות היצרים וקרב הסכינים של ערוץ 2 או 10 יגיחו לסביבה. ידעתי שאני באווירה בטוחה לחלוטין, וכך היה.

1. ראשית אתפעל מההפקה המתוקתקת: המונית הגיעה לאסוף אותי בשעה היעודה. ברגע שהגעתי לאולפן מיד אופרתי, ותוך עשר שניות מאותו רגע התחלנו לצלם. בסשן אחד, בלי עצירות. בסוף, רק קמתי מהכיסא, והתברר לי שהמונית כבר מחכה לי בחוץ. האמת, הייתי בשוק, שהרי כבר הצטלמתי לתוכניות כאלו ואחרות, ובערוצים עתירי ממון ומפיקות, ובחיים לא ראיתי כזה ניצול זמן מקסימלי, בלי לחכות שנייה.

2. באולפן עצמו היו צלמים/מקליטים ספורים, לא היה שום זכר לבזבוז כזה או אחר, או לאבטלה סמויה.

3. באשר לתוכנית, ובכן, היא הייתה עמוסה מדי, והדיבור על רשתות חברתיות הקיף יותר מדי נושאים, כרוצה לחבוק את כל האינטרנט כולה. שתי כתבות ארכיון ששובצו בתוכנית (בנות כשנתיים) הוכיחו שאי אפשר לעשות תוכנית על אינטרנט ולהשתמש בחומרי ארכיב, הן בגלל הדינמיקה המהירה, והן מאחר שאנשים משנים פוזיציה במהירות, ושניים מהמרואיינים המרכזיים, למשל, כבר לא בתפקיד.

4. אחד הדברים הראשונים שסיפרתי, שאחר כך נשזר בתוכנית ושובץ בכל מיני מקומות היה שיש לי אלף חברים מכל הרשתות החברתיות בהן אני פעילה. מה זה כל? הכוונה למארקר קפה ולזו מקרוב באה, Facebook. ניסינו להבין מה המשמעות של כל החברים האלו, והשורה התחתונה היא, שאני מקווה שלא אזדקק להשתלת כלייה ושלא אצטרך לבקש אחת מכל האלף. אבל אבל אבל, ביניהם, בין האלף יש לפחות חמישה אנשים שאני יכולה להגדירם כבאמת חברים שלי, וכך יוצא שיש למעשה שוויון ביני לבין אורן נהרי, שיש לו חמישה חברי אמת ועוד כמה עשרות פייסבוקיים.

5. הפרצופים והתנועות הדרמטיות שאני עושה עם הראש ועם הידיים לא מתאימים לטלוויזיה, בה כדאי לשמור על תנועות קטנות ומאופקות. הרי עם כל הכבוד לי, אינני חנה רובינא על במת הבימה הענקית, וגם לא ג'ניה דודינה בגשר. אז במחילה, עלי להמעיט בג'סטות.

6. ולקינוח: שבת, שבע בערב, שעה אחרי תום התוכנית. הטלפון בביתי (יענו בזק) מצלצל.

שלום, זו דבורית?
אני (לא מזהה את הקול): כן.
הוא: את הופעת עכשיו בטלוויזיה?
אני (חרדה+פראנויה מטפסות במעלה גרוני): כן?
הוא: מאוד מצאת חן בעיני ואני מעוניין לפגוש אותך.
אני (בהלם): אה, לא תודה, אני לא יוצאת לדייטים.
הוא: בשום מקרה? אף פעם?
אני: ממש לא.
הוא: אוקיי, אז שיהיה לך שבוע טוב.
אני: תודה, גם לך.

פפפפפפפ. איזה לחץ.