"מי ישמע"

 

בחודשים האחרונים (עכשיו יגידו לי, מה חודשים, זה מ-98'!) אני שומעת שובשוב את הביטוי

"מי ישמע" במקום "מי שישמע", אותו אני מכירה מאז ומעולם.
(מי שישמע, במובן "אפשר לחשוב" או בקלישאית אינטרנטית – "פחחח").

אודה ואתוודה שדי מחרפן אותי לשמוע את זה.

אז אני רוצה לשאול: מה קרה פה? מה אירע? לאן נעלמה ה-ש'?

מישהו?

לידה

לידה? מה לה וללידה? מה פה קורה? בלי היסטריה. תכף הכל יתברר

טיפול שיניים של כחצי שנה תם אתמול, עד לפעם הבאה. ולא, אם מישהו חושב שהזנחתי, שהדחקתי, טעות בידו. אני מטפלת בשיניים שלי באופן אינטנסיבי מגיל 14 בערך, אחרי כמה שנות הזנחה בילדות. כן, מה לעשות, גנטיקה בעייתית בתחום הדנטלי.

אחד הזכרונות המרים שלי מגיל 16 המתוק הוא טיפולי שורש, אחד אחרי השני, תוך שאני שוכבת על הכיסא ובוכה בלי קול, בדמעות שלא נגמרות. לאו דווקא בגלל שכאב לי, הרי הכל מורדם, והתחושה היחידה שמרגישים בטיפול שורש היא של מחט דקיקה המבערת את התעלות משורשיהן החיים. כבר אז חשבתי כמה שנים יחזיק כל טיפול, כל כמה שנים אצטרך לחדש אותו ולשחזר את הכתרים, וכמה פעמים עוד אצטרך לעבור את זה בחיים. בקיצור, טיפולי השיניים תמיד לוו אצלי בתחושה של כליה, של זמן המתמעט והולך.
רופא השיניים דאז היה מנסה לנחם אותי ואומר לי שלא אחשוב על הטיפול אלא על הנשיקה הבאה שלי, ואילו אני בתגובה פכפכתי בבוז מבעד לצינור הסקשן המכאיב שהיה מונח לי בתחתית הפה. Little did i know.

השנים חלפו ובמקום שהטיפולים יתמעטו ויסתיימו, הם הלכו והעמיקו ונהיו מורכבים יותר. כמות השעות שביליתי על כס הרופ"שים ברחבי המדינה יכולה להשתוות אולי רק לשעות הסשנים הפסיכותרפיים בחיי. כמות זריקות ההרדמה וצילומי הרנטגן שעברתי היא אינסופית. אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל. בכל מקרה, כל טיפול רסטורטיבי שכזה (וזה, למשל, מה שגמרתי אתמול) דוחק אותי לפינת הדיכאון הקיומי ולתהייה נוספת כמה שנים נותרו לי, וכמה עוד טיפולים כאלו אעבור, וכמה זמן תחזיק הקונסטרוקציה הנוכחית. בכל פעם שאני גומרת סשן כזה אני תוהה הכיצד החזקתי מעמד. השבירה היא בעיקר נפשית, וכל טיפול כזה מתחיל בתגובה פוסט טראומטית, הכוללת בכי, קוצר נשימה ובאופן כללי
יסטר

להוציא את הכלב לטיפול

 

מחר עולה העונה השנייה של בטיפול, והצלחתי לצפות ולכתוב לפני כולם. איזה כיף

הרומן שלי עם בטיפול התחיל עוד לפני שנולדה. איך? כשראיינתי את חגי לוי לפני כמה שנים לרייטינג הוא הראה לי פיילוט לסדרה העתידית שהייתה אז בשלבי פיתוח. הזכייניות השונות עדיין היו מהוססות, אבל אני התלהבתי. אמרתי לו אחרי אותה חצי שעה של צפייה שזה להיט, שזה מעולה, שזה גאוני ושזו הצלחה בטוחה. לפיכך גם הייתי העיתונאית הראשונה שכתבה עליה (באותו ראיון לרייטינג). כי כן, יש לי כמה מיקרוני אחוזים במניות שלה. עברו שנים עד שהיא עלתה לאוויר, אבל כשזה קרה הרגשתי דודה גאה והתהלכתי כטווס חודשים, מנפנפת בכושר הניבוי שלי.

בינתיים העונה הראשונה עשתה היסטוריה, הצפייה הלכה וגאתה, עשרות אלפי מילים נכתבו עליה בכל מקום, הזכויות נמכרו ל-HBO ולעוד חברות טלוויזיה ברחבי העולם, ובטיפול הפכה למעשה לקונצרן, עם כל הבעיות שיש לקונצרן, למשל, הקרב על הקרדיטים של התסריטאים בוורסיה האמריקאית. באחת מנקודות המפנה האלו, לפני שנה ושלושה חודשים ראיינתי את חגי (שוב) – אותו אני מכירה כבר כמה מאות שנים, עוד מימי חדשות – למארקר.

מחר עולה העונה השנייה סופסוף, אחרי ציפייה הרבה יותר מדי ארוכה, אבל היי, כאן ישראל, ובזכות דיסק עם 5 פרקי השבוע הראשון שצורף לטיים אאוט צפיתי בה בסופשבוע. והנה, אני גאה ומאושרת על שהצלחתי להדביק את הקצב, ואפילו להיות למשך כמה דקות שבוע לפני כולם.

עוד לפני חמשת הפרקים שגמעתי וגמאתי ברצף השלמתי את הצפייה בלהוציא את הכלב של ניר ברגמן, שהיו שטענו כאן שהיא אחת הסדרות (המיני) הטובות שנעשו בישראל. אני לא מרגישה כך. כל הסיפורים, שבסרטים/סדרות מסוג זה צריכים להשתלב ולהשיק צלעות בקול רם רק רפרפו אחד ליד השני. אני מנסה לחשוב איזה מהם היה הכי טוב, ואפילו בזה קשה לי להכריע. היום צפיתי בפרק האחרון, האפילוג, וה-closure ממש לא הוסיף את אותה עליה בטון, את אותה חתימה הדרושה לסדרת סיפורים מצטלבים כזו.

חוזרת לבטיפול.
מהעונה הקודמת נשארו אסי דיין כמטפל (אחרי עשרות דיווחים ודיווחי נגד על החלפתו) וגילה אלמגור כפסיכולוגית המדריכה שלו. זה טוב, זה הגיוני, זה נכון: הם המשתנים הקבועים, הם העוגן, וסביבם צריכה המערכת לנוע, וזה מה שקורה.

גם מיכאל ואורנה (רמי הויברגר ועלמה זק) נשארו, לפחות בינתיים, אחרי הגירושין, ואליהם הצטרף הבן היחיד שלהם, איתי (ניב זילברברג), שאבא שלו לא מרוצה הן מהמשקל שלו והן ממד הגבריות שלו.

הפרק הראשון מוקדש לפולי, ישראל פוליאקוב, האבא של ידין (ליאור אשכנזי), הטייס שהתרסק. פולי מגיע כדי לתבוע את ראובן דגן על שלא מנע מהבן שלו לחזור לטוס. זאת תהיה, כך נראה, אחת הדילמות היותר מרכזיות בעונה הנוכחית: מהי האחריות שיש למטפל על חיי המטופלים שלו. ולאו דווקא בסוגיות הכרוכות בהתאבדות אלא באספקטים אחרים של החיים.

עם שאלות אחרות הכרוכות באחריות המטפל על חיי מטופליו מעמתת את ראובן דגן איריס (טלי שרון). שרון היא איילת זורר החדשה (הישנה כזכור פרשה להוליווד). כלומר הדמות שהפנים שלה מהפנטות אתכם למסך, שלא צריכה לעשות הרבה כדי שתרצו לחכות לפרק הבא איתה, האישה שעליה חולמים בלילה. תיקון: שרון היא שילוב של זורר ומאיה מרון, שגם היא נעדרת מהעונה השנייה.

כדי להתמודד עם התביעה הממשמשת שוכר ראובן את שירותיה של עו"ד טליה (אסי לוי), כמתברר, מטופלת לשעבר. עסק ביש? לגמרי.

ומי עוד חדש? המנכ"ל אפי (מוני מושונוב), המתמודד עם התקפי חרדה טוני סופרנואים, ודואג לבת שלו, המטיילת בהודו.

התסריטאים הם אורי סיון (תסריטאי ראשי), יעל הדיה, אסף ציפור, דפנה לוין, קרן מרגלית, עוזי וייל ושירי ארצי.
והבמאים: חגי, איתן צור וסיון ארבל.
מי נעדר? נכון, ניר ברגמן, יוצר להוציא את הכלב. נקווה שההיעדרות היא כדי לעבוד על סרט חדש (ואיפה מאיה מרון? איתו?).
את מושונוב והויברגר ראיתי בשבועות האחרונים בלהוציא, כך שהגלישה משם לכאן הייתה קלה.

מה עוד השתנה? האווירה הקאמרית, יש יאמרו הקלסטרופובית, נעלמה. לי לא הפריעה השהייה בחדר אחד, הסתפקתי בשיחות בין האנשים, אבל זה לא המצב. ראובן עבר דירה, הבית שלו הוא גם הקליניקה, והכל נראה מרווח יותר. בשבוע הראשון הוא מגיע גם למשרד עורכי הדין של טליה, וגם לדירה של גילה (טוב, זה לא חדש), אבל נתקל במטופלת שלה, אותה הוא מכיר מנעוריו (מיכל בת אדם) בחדר המדרגות. כלומר, המצלמה נפתחת קצת יותר, ונעה מעט – לפחות בהתחלה.

איך העונה השנייה בהשוואה לראשונה, תסריטאית/משחקית/דרמטית? טובה באותה מידה. נכון, החדשנות נעלמה, הכל כבר מוכר, אבל הסיפורים החדשים שונים ומרתקים, השחקנים החדשים מעוררים עניין, ואני מוכנה וערוכה, דרוכה ומתוחה.

איך הכי כדאי לצפות בה? אם אצליח לעשות בכל סו"ש מרתונים של אותו שבוע – זאת נראית לי הדרך המועדפת (טוב, גם סובייקטיבית, אין לי את האמצעים לצפייה באמצע השבוע).

בטיפול עם ראובן דגן (ואסי דיין, הפרסונה, הוא הכי פחות מטפל שאפשר להעלות על הדעת) הוא התיקון לפסיכותרפיה הכושלת שלי. היום, שנים אחרי שנגמלתי מפסיכותרפיה אני מוכנה לעבור חמישה טיפולים בשבוע עם בטיפול. הקתרזיס בסוף כל עשרים וכמה דקות של מפגש שוטף את האבק והעיפוש מהטיפולים הקלוקלים שלי. ומה אני צריכה יותר מזה.

אה, יודעת מה אני צריכה. אני רוצה לכתוב לבטיפול דמות אחת.

משפטי מפתח

 

חמישה משפטים משמעותיים שנאמרו לי במהלך חיי ונחקקו בתודעתי

 

מ. ביישנית

 

1. "את מימוזה ביישנית, ממש 'אל תיגע בי" (המורה גיטה בכיתה ח').

2. "את כמו עוגה ששמו בה את החומרים הכי טובים, אבל היא לא הצליחה" (מישהו, דייט לפני עשור).

3. "את צריכה להיות מדענית אטום" (סייקיק אחת, מתישהו)

4.  "בתור אפיקורסית, את הבנאדם הכי דתי שאני מכירה" (פסיכולוגיות אחת מהאלף שחלפו בחיי).

5. "כדי להיות אנושית את חייבת חתול ושטיח בבית" (זוג חבריי ההומואים)

שאלות אישיות

 

1. יש לך אג'נדה?

לא, אין לי. מה זה אג'נדה? יש לי דעות על הא ועל דא. היגיון מסוים מחבר בין אחת לשנייה.

2. איך את קמה בחמש בבוקר?

יש לי שעון מעורר פנימי. מאז ומתמיד אני משכימה קום. לא יכולה לישון ביום ולהיות ערה בלילה.

3. מה הורייך אומרים על זה שאת לא רוצה ילדים?

כלום.

4. מתגעגעת לטעם של בשר?

בחיים לא. איכס.

5. את לא רוצה לחיות עם מישהו?

חו"ח, השם ישמור.

6. תגיעי להודו? מתאים לך לנסוע לשם.

נכון, במובן מסוים. מתישהו.

7. הוורקוהוליזם שלך, זה פיצוי על משהו?

כן.

8. אבל מה עם כל מיני חטאים קטנים, תאווה למאכל זה או אחר, או לכל מיני דברים אסורים?

אין לי. control freak.

9. למה את לא רואה סרטים?

אני בפוסט-טראומה וקר באולמות.

10. אין לך רישיון כי?

נכשלתי פעמיים בתיאוריה.

 

 

חזרתי

 

לא יכולתי לעמוד יותר במטר המיילים המפצירים עד מנג'סים שלא מבינים מה קרה לי. נו, לא קרה כלום, מה חדש? סתם עומס לא יתואר, אבל ממש. ובכל יום נוספת עוד אבן קטנה לכיסי העמוקים, ואני ממש לא יכולה לזוז יותר.

נניח, את הפוסט הזה אני מתכננת לכתוב כבר שבוע (למעשה הרבה יותר, אבל ממש ממש, עם ראשי פרקים בראש – שבוע). הערב הגעתי הביתה בתשע, אבל קודם כל נאלצתי לענות לשני ראיונות-זוטא שהתפקדו לי במייל וסירבו לזוז, וכך כל ערב ותיקו-הוא. והימים מוקדשים לעבודה, והלפנות בקרים לולווט, כך ששוב דבורית הולכת לאיבוד בסבך.

עכשיו למשל, אני מוותרת על עבודה ערבית (לא ממש מוותרת, יסמקסתי אותה – רגע, רגע, מזווית העין אני רואה שזה פרק שכבר שודר! אחחח, חולירעס!) למען כתיבת הפוסט כי ידעתי שאם לא עכשיו, אימתי, וכל דחייה תדלל עוד יותר את מספר המנויים והקוראים, שנמאס להם לחכות לקרקושי, אז פחות חצי שעת שינה, שטויות.

כמה נושאים התכוונתי לכתוב בפוסט זה. למעשה הוא צריך היה להיכתב בכלל לקראת סופ 2007, או אולי אפילו תחילת 2008, אבל לא הסתייע, הסתובבתי כעכברה מורעלת ומבוהלת מפה לשם, והזנחתי את הדבר החשוב ביותר שיש לי, את חייה, כלומר חיי.

וכעת לכמה מראשי הפרקים, שככל הנראה לא יצרו רצף קוהרנטי, ולכן יש לקרוא אותם סעיף סעיף, ולגמוע כוס מים בין לבין.

1. לפני כמה ימים/שבועות/ שאלה אותי מישהי בעבודה איך משתמשים בביפר. אני מתכוונת, איך שולחים הודעה, ולא איך מפעילים את המכשירון. מתברר שיש מי שחושבים (ולא בלי צדק) שהמכשיר עבר מן העולם.

הצחיק אותי שרק אני למעשה ידעתי להסביר לה לאן מתקשרים ומה אומרים. אני, שאת אוסף קלטות הווידיאו שלי פיזרתי לכל רוח ב-1 באפריל 07, וזו לא בדיחה.
הצחיק מצד אחד והחריד מצד שני, שאני עדה להולדתו וסופו של מכשיר אלקטרוני (זה אלקטרוני? לא בטוחה).

2. אני לא מספיקה לצפות בטלוויזיה, וחלק מהדברים אני צריכה ללקט מיחצנים וזכיינים, וכך יצא שאת הסרט על אורלי קסטל-בלום, תאומתי הרוחנית, לא רחוק ממרכז העיר (ביימה רות ולק), ראיתי רק לפני שבוע, וטולטלתי. האישה מהפנטת. אי אפשר להפסיק להקשיב לה, לראות אותה נעה, והכל בהכי קז'ואליות שרק אפשר. זה לא שהיא עושה פעולות גרנדיוזיות או מספרת על עולמות מופלאים. הכל על הכי כאן ועכשיו, הכי נוירוזות תל-אביביות מוכרות, אבל אותנטיות. אני חייבת לצפות בזה שוב.

3. במסגרת אותה דחיינות שאני נאלצת לחוות, רק עכשיו אני רואה את להוריד את הכלב של ניר ברגמן. מיני סדרה אטית אטית, כפי שרק יכולה להיות מיני שכזו, ובה סיפורים מצטלבים, שזה אחד הדברים היותר מרגשים בעשייה ספרותית/קולנועית/טלוויזיונית לטעמי. זה לא מושלם, לעתים מייגע, אבל מרתק.
שירלי מושיוף, אותה אני מכירה מעברה כעיתונאית כתבה, ואני שמחה בשבילה שזה מה שהיא עושה, שמחה ומעריכה, נטע ריסקין, שגם אותה אני מכירה בעקיפי-עקיפין הפתיעה אותי לטובה – זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה משחקת, ואורלי זילברשץ בעלת הקול הדבשי והמנסר זוחלת במורד שדרתי. אבל אני עוד באמצע. רוצה קודם לגמור ואז לדבר.

4. ועוד לא הלכתי לכמה סרטים שסימנתי מזמן: 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים * סימנים של כבוד * עולם גדול מופלא * אהבה מטורפת. יש עוד כמה, אבל נראה אותי הולכת לסרט אחד לפחות. ותכף עולה כפרה.

5. אמש והערב ביקרתי חברה במחלקה לאשפוז טרום לידתי באיכילוב. מה זה השם הזה? מה זו המחלקה הלזו? או. שמה המכובס של המחלקה להריון בסיכון גבוה. שום סיכון, נו, סתם אשפוז טרום לידתי.