חזרתי

 

לא יכולתי לעמוד יותר במטר המיילים המפצירים עד מנג'סים שלא מבינים מה קרה לי. נו, לא קרה כלום, מה חדש? סתם עומס לא יתואר, אבל ממש. ובכל יום נוספת עוד אבן קטנה לכיסי העמוקים, ואני ממש לא יכולה לזוז יותר.

נניח, את הפוסט הזה אני מתכננת לכתוב כבר שבוע (למעשה הרבה יותר, אבל ממש ממש, עם ראשי פרקים בראש – שבוע). הערב הגעתי הביתה בתשע, אבל קודם כל נאלצתי לענות לשני ראיונות-זוטא שהתפקדו לי במייל וסירבו לזוז, וכך כל ערב ותיקו-הוא. והימים מוקדשים לעבודה, והלפנות בקרים לולווט, כך ששוב דבורית הולכת לאיבוד בסבך.

עכשיו למשל, אני מוותרת על עבודה ערבית (לא ממש מוותרת, יסמקסתי אותה – רגע, רגע, מזווית העין אני רואה שזה פרק שכבר שודר! אחחח, חולירעס!) למען כתיבת הפוסט כי ידעתי שאם לא עכשיו, אימתי, וכל דחייה תדלל עוד יותר את מספר המנויים והקוראים, שנמאס להם לחכות לקרקושי, אז פחות חצי שעת שינה, שטויות.

כמה נושאים התכוונתי לכתוב בפוסט זה. למעשה הוא צריך היה להיכתב בכלל לקראת סופ 2007, או אולי אפילו תחילת 2008, אבל לא הסתייע, הסתובבתי כעכברה מורעלת ומבוהלת מפה לשם, והזנחתי את הדבר החשוב ביותר שיש לי, את חייה, כלומר חיי.

וכעת לכמה מראשי הפרקים, שככל הנראה לא יצרו רצף קוהרנטי, ולכן יש לקרוא אותם סעיף סעיף, ולגמוע כוס מים בין לבין.

1. לפני כמה ימים/שבועות/ שאלה אותי מישהי בעבודה איך משתמשים בביפר. אני מתכוונת, איך שולחים הודעה, ולא איך מפעילים את המכשירון. מתברר שיש מי שחושבים (ולא בלי צדק) שהמכשיר עבר מן העולם.

הצחיק אותי שרק אני למעשה ידעתי להסביר לה לאן מתקשרים ומה אומרים. אני, שאת אוסף קלטות הווידיאו שלי פיזרתי לכל רוח ב-1 באפריל 07, וזו לא בדיחה.
הצחיק מצד אחד והחריד מצד שני, שאני עדה להולדתו וסופו של מכשיר אלקטרוני (זה אלקטרוני? לא בטוחה).

2. אני לא מספיקה לצפות בטלוויזיה, וחלק מהדברים אני צריכה ללקט מיחצנים וזכיינים, וכך יצא שאת הסרט על אורלי קסטל-בלום, תאומתי הרוחנית, לא רחוק ממרכז העיר (ביימה רות ולק), ראיתי רק לפני שבוע, וטולטלתי. האישה מהפנטת. אי אפשר להפסיק להקשיב לה, לראות אותה נעה, והכל בהכי קז'ואליות שרק אפשר. זה לא שהיא עושה פעולות גרנדיוזיות או מספרת על עולמות מופלאים. הכל על הכי כאן ועכשיו, הכי נוירוזות תל-אביביות מוכרות, אבל אותנטיות. אני חייבת לצפות בזה שוב.

3. במסגרת אותה דחיינות שאני נאלצת לחוות, רק עכשיו אני רואה את להוריד את הכלב של ניר ברגמן. מיני סדרה אטית אטית, כפי שרק יכולה להיות מיני שכזו, ובה סיפורים מצטלבים, שזה אחד הדברים היותר מרגשים בעשייה ספרותית/קולנועית/טלוויזיונית לטעמי. זה לא מושלם, לעתים מייגע, אבל מרתק.
שירלי מושיוף, אותה אני מכירה מעברה כעיתונאית כתבה, ואני שמחה בשבילה שזה מה שהיא עושה, שמחה ומעריכה, נטע ריסקין, שגם אותה אני מכירה בעקיפי-עקיפין הפתיעה אותי לטובה – זו הפעם הראשונה שאני רואה אותה משחקת, ואורלי זילברשץ בעלת הקול הדבשי והמנסר זוחלת במורד שדרתי. אבל אני עוד באמצע. רוצה קודם לגמור ואז לדבר.

4. ועוד לא הלכתי לכמה סרטים שסימנתי מזמן: 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים * סימנים של כבוד * עולם גדול מופלא * אהבה מטורפת. יש עוד כמה, אבל נראה אותי הולכת לסרט אחד לפחות. ותכף עולה כפרה.

5. אמש והערב ביקרתי חברה במחלקה לאשפוז טרום לידתי באיכילוב. מה זה השם הזה? מה זו המחלקה הלזו? או. שמה המכובס של המחלקה להריון בסיכון גבוה. שום סיכון, נו, סתם אשפוז טרום לידתי.