להוציא את הכלב לטיפול

 

מחר עולה העונה השנייה של בטיפול, והצלחתי לצפות ולכתוב לפני כולם. איזה כיף

הרומן שלי עם בטיפול התחיל עוד לפני שנולדה. איך? כשראיינתי את חגי לוי לפני כמה שנים לרייטינג הוא הראה לי פיילוט לסדרה העתידית שהייתה אז בשלבי פיתוח. הזכייניות השונות עדיין היו מהוססות, אבל אני התלהבתי. אמרתי לו אחרי אותה חצי שעה של צפייה שזה להיט, שזה מעולה, שזה גאוני ושזו הצלחה בטוחה. לפיכך גם הייתי העיתונאית הראשונה שכתבה עליה (באותו ראיון לרייטינג). כי כן, יש לי כמה מיקרוני אחוזים במניות שלה. עברו שנים עד שהיא עלתה לאוויר, אבל כשזה קרה הרגשתי דודה גאה והתהלכתי כטווס חודשים, מנפנפת בכושר הניבוי שלי.

בינתיים העונה הראשונה עשתה היסטוריה, הצפייה הלכה וגאתה, עשרות אלפי מילים נכתבו עליה בכל מקום, הזכויות נמכרו ל-HBO ולעוד חברות טלוויזיה ברחבי העולם, ובטיפול הפכה למעשה לקונצרן, עם כל הבעיות שיש לקונצרן, למשל, הקרב על הקרדיטים של התסריטאים בוורסיה האמריקאית. באחת מנקודות המפנה האלו, לפני שנה ושלושה חודשים ראיינתי את חגי (שוב) – אותו אני מכירה כבר כמה מאות שנים, עוד מימי חדשות – למארקר.

מחר עולה העונה השנייה סופסוף, אחרי ציפייה הרבה יותר מדי ארוכה, אבל היי, כאן ישראל, ובזכות דיסק עם 5 פרקי השבוע הראשון שצורף לטיים אאוט צפיתי בה בסופשבוע. והנה, אני גאה ומאושרת על שהצלחתי להדביק את הקצב, ואפילו להיות למשך כמה דקות שבוע לפני כולם.

עוד לפני חמשת הפרקים שגמעתי וגמאתי ברצף השלמתי את הצפייה בלהוציא את הכלב של ניר ברגמן, שהיו שטענו כאן שהיא אחת הסדרות (המיני) הטובות שנעשו בישראל. אני לא מרגישה כך. כל הסיפורים, שבסרטים/סדרות מסוג זה צריכים להשתלב ולהשיק צלעות בקול רם רק רפרפו אחד ליד השני. אני מנסה לחשוב איזה מהם היה הכי טוב, ואפילו בזה קשה לי להכריע. היום צפיתי בפרק האחרון, האפילוג, וה-closure ממש לא הוסיף את אותה עליה בטון, את אותה חתימה הדרושה לסדרת סיפורים מצטלבים כזו.

חוזרת לבטיפול.
מהעונה הקודמת נשארו אסי דיין כמטפל (אחרי עשרות דיווחים ודיווחי נגד על החלפתו) וגילה אלמגור כפסיכולוגית המדריכה שלו. זה טוב, זה הגיוני, זה נכון: הם המשתנים הקבועים, הם העוגן, וסביבם צריכה המערכת לנוע, וזה מה שקורה.

גם מיכאל ואורנה (רמי הויברגר ועלמה זק) נשארו, לפחות בינתיים, אחרי הגירושין, ואליהם הצטרף הבן היחיד שלהם, איתי (ניב זילברברג), שאבא שלו לא מרוצה הן מהמשקל שלו והן ממד הגבריות שלו.

הפרק הראשון מוקדש לפולי, ישראל פוליאקוב, האבא של ידין (ליאור אשכנזי), הטייס שהתרסק. פולי מגיע כדי לתבוע את ראובן דגן על שלא מנע מהבן שלו לחזור לטוס. זאת תהיה, כך נראה, אחת הדילמות היותר מרכזיות בעונה הנוכחית: מהי האחריות שיש למטפל על חיי המטופלים שלו. ולאו דווקא בסוגיות הכרוכות בהתאבדות אלא באספקטים אחרים של החיים.

עם שאלות אחרות הכרוכות באחריות המטפל על חיי מטופליו מעמתת את ראובן דגן איריס (טלי שרון). שרון היא איילת זורר החדשה (הישנה כזכור פרשה להוליווד). כלומר הדמות שהפנים שלה מהפנטות אתכם למסך, שלא צריכה לעשות הרבה כדי שתרצו לחכות לפרק הבא איתה, האישה שעליה חולמים בלילה. תיקון: שרון היא שילוב של זורר ומאיה מרון, שגם היא נעדרת מהעונה השנייה.

כדי להתמודד עם התביעה הממשמשת שוכר ראובן את שירותיה של עו"ד טליה (אסי לוי), כמתברר, מטופלת לשעבר. עסק ביש? לגמרי.

ומי עוד חדש? המנכ"ל אפי (מוני מושונוב), המתמודד עם התקפי חרדה טוני סופרנואים, ודואג לבת שלו, המטיילת בהודו.

התסריטאים הם אורי סיון (תסריטאי ראשי), יעל הדיה, אסף ציפור, דפנה לוין, קרן מרגלית, עוזי וייל ושירי ארצי.
והבמאים: חגי, איתן צור וסיון ארבל.
מי נעדר? נכון, ניר ברגמן, יוצר להוציא את הכלב. נקווה שההיעדרות היא כדי לעבוד על סרט חדש (ואיפה מאיה מרון? איתו?).
את מושונוב והויברגר ראיתי בשבועות האחרונים בלהוציא, כך שהגלישה משם לכאן הייתה קלה.

מה עוד השתנה? האווירה הקאמרית, יש יאמרו הקלסטרופובית, נעלמה. לי לא הפריעה השהייה בחדר אחד, הסתפקתי בשיחות בין האנשים, אבל זה לא המצב. ראובן עבר דירה, הבית שלו הוא גם הקליניקה, והכל נראה מרווח יותר. בשבוע הראשון הוא מגיע גם למשרד עורכי הדין של טליה, וגם לדירה של גילה (טוב, זה לא חדש), אבל נתקל במטופלת שלה, אותה הוא מכיר מנעוריו (מיכל בת אדם) בחדר המדרגות. כלומר, המצלמה נפתחת קצת יותר, ונעה מעט – לפחות בהתחלה.

איך העונה השנייה בהשוואה לראשונה, תסריטאית/משחקית/דרמטית? טובה באותה מידה. נכון, החדשנות נעלמה, הכל כבר מוכר, אבל הסיפורים החדשים שונים ומרתקים, השחקנים החדשים מעוררים עניין, ואני מוכנה וערוכה, דרוכה ומתוחה.

איך הכי כדאי לצפות בה? אם אצליח לעשות בכל סו"ש מרתונים של אותו שבוע – זאת נראית לי הדרך המועדפת (טוב, גם סובייקטיבית, אין לי את האמצעים לצפייה באמצע השבוע).

בטיפול עם ראובן דגן (ואסי דיין, הפרסונה, הוא הכי פחות מטפל שאפשר להעלות על הדעת) הוא התיקון לפסיכותרפיה הכושלת שלי. היום, שנים אחרי שנגמלתי מפסיכותרפיה אני מוכנה לעבור חמישה טיפולים בשבוע עם בטיפול. הקתרזיס בסוף כל עשרים וכמה דקות של מפגש שוטף את האבק והעיפוש מהטיפולים הקלוקלים שלי. ומה אני צריכה יותר מזה.

אה, יודעת מה אני צריכה. אני רוצה לכתוב לבטיפול דמות אחת.