לידה

לידה? מה לה וללידה? מה פה קורה? בלי היסטריה. תכף הכל יתברר

טיפול שיניים של כחצי שנה תם אתמול, עד לפעם הבאה. ולא, אם מישהו חושב שהזנחתי, שהדחקתי, טעות בידו. אני מטפלת בשיניים שלי באופן אינטנסיבי מגיל 14 בערך, אחרי כמה שנות הזנחה בילדות. כן, מה לעשות, גנטיקה בעייתית בתחום הדנטלי.

אחד הזכרונות המרים שלי מגיל 16 המתוק הוא טיפולי שורש, אחד אחרי השני, תוך שאני שוכבת על הכיסא ובוכה בלי קול, בדמעות שלא נגמרות. לאו דווקא בגלל שכאב לי, הרי הכל מורדם, והתחושה היחידה שמרגישים בטיפול שורש היא של מחט דקיקה המבערת את התעלות משורשיהן החיים. כבר אז חשבתי כמה שנים יחזיק כל טיפול, כל כמה שנים אצטרך לחדש אותו ולשחזר את הכתרים, וכמה פעמים עוד אצטרך לעבור את זה בחיים. בקיצור, טיפולי השיניים תמיד לוו אצלי בתחושה של כליה, של זמן המתמעט והולך.
רופא השיניים דאז היה מנסה לנחם אותי ואומר לי שלא אחשוב על הטיפול אלא על הנשיקה הבאה שלי, ואילו אני בתגובה פכפכתי בבוז מבעד לצינור הסקשן המכאיב שהיה מונח לי בתחתית הפה. Little did i know.

השנים חלפו ובמקום שהטיפולים יתמעטו ויסתיימו, הם הלכו והעמיקו ונהיו מורכבים יותר. כמות השעות שביליתי על כס הרופ"שים ברחבי המדינה יכולה להשתוות אולי רק לשעות הסשנים הפסיכותרפיים בחיי. כמות זריקות ההרדמה וצילומי הרנטגן שעברתי היא אינסופית. אני לא רוצה לחשוב על זה בכלל. בכל מקרה, כל טיפול רסטורטיבי שכזה (וזה, למשל, מה שגמרתי אתמול) דוחק אותי לפינת הדיכאון הקיומי ולתהייה נוספת כמה שנים נותרו לי, וכמה עוד טיפולים כאלו אעבור, וכמה זמן תחזיק הקונסטרוקציה הנוכחית. בכל פעם שאני גומרת סשן כזה אני תוהה הכיצד החזקתי מעמד. השבירה היא בעיקר נפשית, וכל טיפול כזה מתחיל בתגובה פוסט טראומטית, הכוללת בכי, קוצר נשימה ובאופן כללי
יסטר