קליפה ריקה

כמה הערות על בטיפול ופרשת השבוע, שתי הסדרות שממלאות את שעות הפנאי שלי

1. אם יעקב שבתאי היה חי עכשיו, והוא היה צריך לכתוב את הגיבור של 2008, הוא היה כותב את שאול נאווי (מנשה נוי), גיבור פרשת השבוע. מאחר שאני יודעת מה קורה לגיבורים של שבתאי, אני יודעת מה יקרה, או מה צריך לקרות לנאווי.

2. בפוסט שעבר התלוננתי על דלות השפה ונמיכותה בתוכניות טלוויזיה (בקרוב תתנפל עלינו סדרה חדשה, חמישה גברים וחתונה, על בחור שמתלבט בין רווקות לנישואים. מעניין איזה דיאלוגים יהיו שם).
על פניו הייתי צריכה לצלוח את הדיאלוגים של פרשת השבוע בלי ששום דבר יחרוק לי באוזן. אבל לא. הנה דיאלוג ששמעתי כבר כמה פעמים, והוא עדיין מוציא אותי מדעתי.
אליה (רונית אלקבץ): מה, את לא מרחמת קצת על שאול?
הגר (קרן מור, אשת שאול גם בחיים): לא, למה שאני ארחם על שאול?
אליה: הוא לא עושה משהו מיוחד עם החיים שלו, נכנס לדכאונות כל יומיים.
הגר: אבל הוא גבר.
אליה: מה פירוש גבר?
הגר: זאת אומרת שאני קצת מפחדת ממנו וגם… מעריצה אותו. ויש לנו יחסים של גבר-אישה, לא חבר-חברה, לא חבר-חבר, לא אח-אחות ולא כל המוטציות האלה שקורות לאנשים אחרים 20 שנות נישואין.

למה אישה צריכה לפחד קצת ולהעריץ את בן זוגה?
את קביעותיה של הגר על מה שקורה לזוג אחרי 20 שנות נישואים אני רואה כאופטימיות מדי. על פי תפיסתי והתצפיות שערכתי אחרי 20 שנות נישואים יש (לרוב): בוז, שנאה, טינה, גועל או השלמה אילמת.

3. המשפט שהצחיק אותי:
נאווי הולך לבית זונות, והבעלים רוצה לשכנע אותו שיבחר במישהי ומשבח אותה:
היא תעיף לך את הסכך
אותנטי, ישראלי, יהודי, מה לא.

4. המשפט שהזדהתי איתו: אנה (שרה אדלר), החולה בדיכאון קליני אומרת ליונתן (דני גבע):
אני קליפה ריקה.
כולנו.

5. הבעיה (היחידה) שלי עם פרשת השבוע היא שאני לא מוצאת אף דמות להזדהות איתה. אף לא אחת. אולי זה בגלל שאני מנותקת מכל סוגי מערכות היחסים המתוארות שם: הורים/ילדים/ זוגות נשואים / אחוות נשים/ מאהבים נשואים וכהנה. מערכות היחסים המשונות שנטוות במרק האנושי הקודח הזה מרתיעות אותי.

6. כשמגיעים אלי הדיסקים של שתי הסדרות, אני מלעיטה את עצמי קודם כל בבטיפול, אף שאני לא מתחברת ל"מה א ת ה חושב על זה?” או: “היית רוצה שאני אבוא איתך?” (רפרטואר האמירות של רובן דגן די מצומצם, May i say), אני בולעת בשקיקה כל סשן, ולא משנה אם זו איריס החולה (טלי שרון), אפי המפוטר (מוני מושונוב), או אורנה, מיכאל ואיתי (עלמה זק, רמי הויברגר וניב זילברברג), הזוג המתפזר שצריך להשגיח על הילד השמן שלו שלא יתפרק, ובין אם זו טליה בת ה-40 שנורא רוצה ללדת.
וזה מוזר, הרי גם עם הדמויות האלו  אין לי הרבה מן המשותף, ובכל זאת, להבדיל מגיבורי הפרשה, אני מרגישה אותן.

7. העונה השנייה מעבירה מצוין את התחושה שכל אחד מהמטופלים עוד שנייה מתעופף לו מרובן. כולם נמצאים על הקצה, מעורערים לחלוטין, אבל לא בטוחים שהם רוצים טיפול.
כולם סובלים מבעיית אב קשה, מרובן ועד בכלל. רובן איבד את אבא שלו, וגם נאבק על אבהותו עם הילדים שלו מאז שהתגרש. חדר הילדים בבית שלו רוב הזמן ריק. אפי יוצא מדעתו מאחר שבתו רני מתעקשת להשתרר מלפיתתו. מיכאל מנסה לבנות מערכת יחסים חדשה עם איתי, הבן המאכזב והשמן שלו. לאיריס אין אבא בטווח הראייה שלנו. רובן הוא האבא שלה. לא בכדי היא מבקשת ממנו שיבוא איתה לכימו. וטליה, טליה, עובדת במשרד של אביה, שהחליט עבורה בגיל 24 לעשות הפלה ולוותר על הילד. עד היום היא לא השלימה עם זה.

8. תוספת: בסוף הפרק האחרון השבוע, הפרק אצל גילה, יש כמה שניות של אסי דיין ומיכל בת אדם ביחד (יש ביניהם איחוד עכשיו). הסרט בו הופיעו ביחד הוא רגעים, שביימה בת אדם ב-79', ושניהם שיחקו בו. הברקה.

9. פסיכולוגיה עברית על בטיפול

10. נו, ראית סרטים השבוע? כלומר בשבועיים האחרונים? ואת האוסקר? לא. לא ולא. רק כמה דקות. למה? אין לי הסברים מתקבלים על הדעת. אולי בסו"ש. לא לפני שאצפה בשבוע האחרון של בטיפול ובשניים החדשים של פרשת השבוע.
 

מתי אתה חוזר הביתה?

לידיעת הכותבים, לא יכולה יותר לצפות בסדרות טלוויזיה
שהדיאלוגים שבהן כוללים את הטרלולים הבאים:

 

איך היה במשרד?

מתי אתה חוזר הביתה?

יש לי בחילה.

אתה באמת מפלצתי.

אתה לא אוהב אותי!

אני כן!

תרדי ממני!

עם מי אתה מדבר?

סגור תסלולרי!

סתום את הפה!

סתמי את!

איפה היית?

איפה אתה?

בוא למיטה

לא רוצה

אני רואה טלוויזיה

לאן אתה הולך?

לא עניינך

מה, אתה נוסע עם אשתך לחופשה?

כן

ומה איתי?!?

אתה שוכב איתה?

לא, אל תשכב איתה!

לך מכאן ואל תחזור.

תחזור!

לך מפה!

אל תלך.

לא רוצה לראות תפרצוף שלך יותר

לאן אתה הולך?

נמאס לי ממך!

לא, לי נמאס ממך!

* * *

גם לי נמאס, אבל שנייה, רגע, לוחשים לי באוזנייה שככה זה בחיים. אז מה?

זה מתחיל ונגמר בדם

איזה רעש היה פה כש-velvet התארחה. פי 10 תגובות, בין פי 2 לפי 4 צפיות, אולי שווה לי להביא אותה כל יום. בכל מקרה, בינתיים חזר הקפה לתקנו (פחות או יותר), ואילו אני חזרתי לקולנוע. כלומר, חמישה סרטים בשבוע זה ממש חזרתי, לא?

מה ראיתי? שני סרטי הפלות שלא יכולים להיות שונים יותר אחד מהשני.
הראשון הוא ג'ונו האמריקאי המתוק, ממש סרטון תדמית למשפחת הכי מתפקדת שנראתה בקולנוע ובטלוויזיה גם יחד בעשורים האחרונים (עם אליסון ג'ני!). כן, ג'ונו הוא הפתעה, להיט, מה שרק תרצו, 

רצתי לראות אותו (רצתי ולא הלכתי), בין היתר, כי כתבה את התסריט בלוגרית משגשגת, דיאבלו קודי.
ג'ונו נראה כמו בית בובות ורדרד וחמוד עם נגיעות גותיות קלילות של הגיבורה, שמתקפלת בסופו של דבר לתוך לב פרווה ורוד וחמים. איך אני שונאת את המילה "חמים". ג'ונו מגיע למסקנה שהחיים, מה אתם יודעים, יפים, מתוקים, נוחים ומשוללי רוע.

זאת ג'ונו (אלן פייג'), מה, לא ברור?

משם אך מתבקש היה ללכת ל-4 חודשים, 3 שבועות ויומיים, הסרט הרומני הקודר והאפל. שתי סטודנטיות, חברות למעונות, הולכות לבצע הפלה לאחת מהן, בימים בהם זה היה אסור על ידי צ'אוצ'סקו. לעומת הוורדרדות האמריקאית, תחושת המחנק הנוראית המלווה את זה הרומני קשה מנשוא. תחושת העוד-שנייה-אסון מלווה כל סצינה וכל תנועה שלהן. הציפייה שהאקדח (המטאפורי) יירה כבר מותירה אותי בחרדה גוברת והולכת. עד השנייה האחרונה כמעט נמשכת הדאגה לשלום הגיבורות, ובסוף היא מתפרקת בפתאומיות, ואת כל החששות צריך עכשיו ללקט, ולבדוק אחד אחד. ועדיין נותרות התהייה וההבנה שהמשפט ההוא, על האקדח שיורה לא ממש מדויק, ו/או שאפשר לירות בכל מיני אופנים.
שעות ההקרנות והמיקומים שלהן הולכים ומצטמצמים, כך שאני מציעה להזדרז. ולא, זה ממש לא אטי, וממש קורה בו המון. אלו היו הטענות ששמעתי נגד הסרט, ולא ברור לי למה.

אני אוהבת לחפש קישורים משונים בין סרטים. אבל הקישור בין שני סרטי ההפלות הרחוקים אחד מהשני שלושה מיליון קילומטרים, הוא מהמשונים שמצאתי: סוכריות טיק טק תפוז. בג'ונו, ג'ונו ממלאת את תיבת הדואר של אהובה חובב הטיקתפ במאה קופסיות, וב-4 חודשים הגיבורה רוכשת קופסה כזו מאיזה סוחר שמונצעס במעונות. מוזר, לא?

כשיצאתי מ-4 חודשים ניסיתי ללא הצלחה בסרט הבריטי על הפלות, ולא הצלחתי (מה עובר עלי???) עד שקראתי היום מאמרון עליו בהארץ (ואז ראיתי שגם בגלריה הוא מוזכר). הכוונה כמובן לוירה דרייק של מייק לי, אחד המושלמים שלו. אני חושבת שאם מישהו רוצה לעשות איזה סמינריון או עבודה על סרטי הפלות, הנה יש לו שלושה סרטים שונים מאוד אחד מהשני, ומוצלחים מאוד מהשנתיים וקצת האחרונות. כן, גם ג'ונו, בסוגו. אגב, בג'ונו רוב הקהל היה בגיל תיכון. אני מקווה שמישהו יכניס להם לראש שג'ונו יש רק אחת ושהחיים שלהם יהיו הרבה יותר מבאסים בסיטואציה דומה. ואני לא מאמינה על עצמי שאני כותבת משפט כזה.

השלישי, הפרפר ופעמון הצלילה ילחיץ כל היפוכונדר חובב. שבץ מוחי שפקד את עורך המגזין אל בגיל 43 הותיר אותו משותק לגמרי, למעט יכולת עפעוף בעינו השמאלית. בעזרת העפעף הוא מתקשר עם העולם, ואפילו כותב ספר. נקודת המבט המיוחדת של הסרט (לא לכל אורכו), מאותו עפעף וההומור השחרחר המתלווה למצב הופך אותו למעניין, אנושי וחומל. אבל אני חייבת לומר שמבין סיפורי אני שוכב לי על הגב/ מביט על העולם, אני מעדיפה עשרת מונים את הים שבפנים עם חוויאר ברדם.

ומאחר שבברדם חשקתי, הלכתי לארץ קשוחה, החדש של האחים כהן, שעד כה הסתדרתי איתם מצוין, כך שלא הייתה לי שום סיבה לא להמשיך. ובקיצור נמרץ, לא אהבתי. נהרות הדם והאלימות, פצפוצי האיברים היו חסרי תכלית בעיני.
רק משפט אחד אהבתי שם, ובשבילו, היה שווה כנראה לראות את הסרט (כי התספורת של ברדם מחרידה, בנימוק המופרך שהסרט מתרחש ב-1980)
ומה המשפט?
"בזמן שאתה רודף אחרי דברים שנגזלו ממך, אתה מפסיד מלא דברים אחרים".
נכון. המרדף אחרי צדק, ואחרי כל מה שנלקח ממני מרוקן אותי ממשאבים ואנרגיות.

אחרי שהקשחתי את לבי, הייתי מוכנה לסרט המדובר של השנה, הנושא על גבו שק מועמדויות לאוסקרים, זה ייגמר בדם. אפשר היה, אגב, לקרוא לו ממש בקלות ארץ קשוחה, זה היה בסדר גמור.
הסיבה שאצתי רצתי היא לא דניאל דיי לואיס, אלא דווקא פול תומס אנדרסון, במאי מגנוליה ומוכה אהבה שאהבתי עד מאוד.

אוי. שני סרטי גברים ברצף זה הרבה יותר מדי בשבילי. ומה זה סרטי גברים? אם בארץ קשוחה עוד מבצבצת אשתו של הגיבור (קלי מקדונלד), הרי שכאן, בזה ייגמר, אין אישה כלל (יש, נו, תפקידונונים). דיי לואיס הוא דניאל plainview, מחפש נפט שמגדל לבד את הבן שלו, מינקות עד בגרות. אמא שלו מתה בלידה, זאת אומרת, אף שתינוק מככב פה, הוא נטול אם. המצב הזה, של גבר ותינוק באמצע המערב הדי פרוע של ראשית המאה העשרים לא מפיק ולו קמצוץ רוך מדיי לואיס שנהנה לנעוץ שיניים רעבות וחדות בתפקיד הזה, של רשע מרושע, של מי שאיבד את הלב איפשהו בבאר נפט, או במרחבים הגדולים. היחסים שנוצרים בינו לבין בנו קשים לצפייה גם למסוקסים שבלבבות.
אבל שמונה מועמדויות לאוסקר
לא שיש קשר מובהק בין איכות למועמדות, ברם.
בכל אופן, אני במצב די מתקדם לקראת הטקס, ותוך שבוע ראיתי שלושה מהסרטים המרכזיים.
חייבת להודות שיש הנאה גדולה ביכולת לבחור באיזה סרטים לצפות ובאיזה לא.
והשבוע האחרון היה תענוג קולנועי אמיתי.
ועכשיו אני יכולה לעבור לכל הבטיפולים שהצטברו על שולחני.
לקט קולנועי נוסף, כך אני מקווה, בעוד שבוע.

Velvet במשכן זמני

אחרי תחנונים מרובים הסכימה דבורית שרגל, תוך שהיא מפרצפת קשות, לארח את velvet פה, בבית רשימות המפואר, מאחר שדה מארקר קפה הושבת מכל מלאכה מאז אתמול בערב, ובמכוון, על מנת להפוך אותו ראוי למאכל אדם ובהמה.

הודעה מטעם הקפה
ההשבתה הכללית תימשך עד יום חמישי. השרת החדש כבר הותקן, אבל צריך להתניע אותו, לעשות לו הרצה וכל השאר. הקפה עובר עכשיו מבחני עומסים שלא היו מביישים שלוש מעבורות חלל. נקווה שאחרי שיעמוד בכל ולא יקרוס יקבל תו תקן חדשני ואישור להמריא אל המרחב הווירטואלי.

מאחר ששם הבלוג הלזה הוא לחיות את חייה, אפתח כמובן בחיי.
את הצהריים ביליתי באולפן ערוץ 1 בתל אביב, לכבוד התוכנית הראשונה של מקורות יודעי דבר (בקישור: הקלטת התוכנית באתר ערוץ 1), תוכנית ביקורת התקשורת של הערוץ בהנחיית נעמי לויצקי. התוכנית שודרה הערב בשמונה וחצי, והתחושה הכללית שלי היא שלא הספקתי לומר כלום. אבל כלום. המוני דוגמאות הבאתי על מלחמת ידיעות/מעריב, אבל הספקתי רק לגעת בקצה הקצה של "סערת דרור" ו"סערה בכוס תה".
אני לא רוצה לבקר תוכנית שהשתתפתי בה, אבל מקורות זקוקה לעוד שתיים שלוש תוכניות הרצה. בכל אופן, את האולפן הירושלמי (כפי שראיתי אותו על המסך) אהבתי, וגם את הפתיחה וההקדמה של נעמי על דברי תומס ג'פרסון – שאדם שלא קורא כלום משכיל יותר מזה שקורא עיתונים.
אגב, אסור לומר מציצות בערוץ הראשון, ולכן רק כותרת שער העיר נראתה על המסך, כשלויצקי שאלה את איתמר בן כנען מאיפה נחת.

* *

ההודעה המרעישה של הערב (בעצם של החודש. פייט הולם לדורותי ולשילה דה-בר)

דב אלפון (עד כה עורך כנרת-זמורה-ביתן-דביר) יערוך את הארץ במקום דייוויד לנדאו. הוא יפרוץ לתפקיד ב-15 באפריל. לא עוד ספרים? חשבתי שהוא אוהב את זה. מעניין. דווקא מהאנשים שהייתי בטוחה שנגמלו מעיתונות, ונהנים נורא מהדרך החדשה.
בכ"א בהצלחה. מינוי פיגוזי וקטלני לכל הדעות. לא נראה לי שיהיה מי שיחלוק על כך.
* *
כלכליסט יגיח לאוויר ביום ביום שלישי הבא, 19 בפברואר. סופי.
אוקיי, עדכון נוסף, מהיום: שני, 18 בפברואר.

לא יודעת מה האמת.

* *

מז"ט לליאת בר-און, כלומר דודה מלכה, זו שלינוי בר-גפן ראיינה אתמול בלידיעת הגולשים, שהחליפה את ריקי כהן במדור מרושתת ב-24.
ואם כבר אני נדרשת לתוכנית – ללמד את יצפאן ללחוץ enter זה באמת לשחת זרע/ביצית לריק.
* *
בראשון בערב שודרה מהדורת מבט החדש עם מירב מילר וינון מגל. לי-אור אברבך ליווה אותם בערב הראשון, והבוקר מתפרסמת הכתבה. כל כך קשה לכתוב מתי שודרה המהדורה הראשונה? בכותרת המשנה, בטקסט?
* *
כצמחונית אני מוטרדת מאוד ממחירי העוף של רמי לוי: האם הוא עולה 89 אג' לקילו, כמו בידיעות, או רק 79 אג', כמו במעריב?
* *
קטע נחמד מאוד היום ב-24: טור של יורם קניוק, המספר על עולב הזקנה וקשיי החיים, וקורא להשליך את בני ה-65 לקיבינמט, לבל יעמיסו על המערכת הציבורית.
מה מתברר? שהטור הזה נכתב לפני שלוש שנים, כשאלכס אנסקי ביקש מקניוק ליצור אותו, ע"מ שיוכל להקריאו בתוכנית שלו ברדיו האזורי. מישהו כנראה תמלל את הדברים, והעביר אותם בתפוצת מייל ויראלי ברשת. אני למשל לא קראתי את הטור המוצלח והטורד מנוחה הזה אף פעם, כלומר הוא לא הגיע אלי במייל, עד היום כשהועלה בדפוס. אז אולי זו ההוכחה שיש איזו תועלת-מה בנייר.

אגב, משמאל לטור של קניוק יש מודעת עמוד של קשיש בריא (כך הוא נראה) ועולץ המקפץ בחנות צעצועים. אחדות הניגודים, אה?

ואם כבר 24גידי שפרוט התחזה למישהי בפייסבוק וביקש מסלבז חברות. כתבה דומה התפרסמה בפירמה.
ואגב פירמה, היום מתפרסם ראיון עם מיקי רוזנטל, שעוסקת רבות בסרט שלו על משפחת עופר.

* *
אז אמא של שלומי לחיאני, ראש עריית בת ים היא מנהלת אגף או מנהלת ענף (כך מהידיעה בידיעות היום), או סתם פקידונת, כפי שמוסרים בעירייה, שנבחרה במכרז כחוק?
* *
בסם שפיגל כועסים על יאיר רוה, על שחשף בבלוג שלו את הביקור של טוד סולונדז בארץ כאורח ביה"ס. כנראה שהכעס מחתרתי, כי איש עוד לא פנה אליו, כך לפי תגובתו.
* *
מסקר פנאי פלוס עולה שריטה היא הפנויה המסעירה בארץ. מדאים. הקץ לשלטון הנעורים. גם בנות 46 יכולות לטלטל המונים.
* *
בני ציפר לא מרוצה. הוא לא מרוצה מזחיחותו של גל אוחובסקי בתוכנית הבוקר. הוא מתעצבן למה לא מגישים תוכנית בנאותות, וקורא להעביר את החומרים הכבדים למהדורות החדשות הרציניות.
מר ציפר, אם אתה כל כך רציני וכבד ראש, מדוע זה לא תבדוק באיזה ערוץ הופיע גל, ולא תכתוב
"… לפני כמה ימים ישב באולפן של אני לא זוכר איזה ערוץ, גל אוחובסקי, שאי אפשר להאשים אותו אמנם שהוא לא שמאלני או שהוא ריאקציונרי. אולי הוא הגיש את המגאזין של הבוקר באופן זמני, אין לי מושג. אבל מה זה משנה…”

בפוסט על ז'אן מורו אהובתו מתעצבן ציפר 
"…שהטיפשים כאן לא צופים בו (בארטה, V) כי הוא בצרפתית, וצרפתית נחשבת לשפה נלעגת בעיני הקהל הישראלי (ראה יצפאן ועוד כל מיני תוכניות צחוק שבהן הצרפתים והצרפתית הם נושא ללעג קבוע…”

ובכן קבל תיקון. אולי יצפאן מלגלג, אבל אנחנו לא טיפשים, אנחנו פשוט לא מבינים צרפתית. כלומר, רוב הישראלים לא מבינים צרפתית. אני טיפשה רק למחצה, ויודעת קצת צרפתית. לא מספיק כדי להבין את מורו בארטה. מה לא ברור פה?

ותהייה שלישית ואחרונה, ציפר היקר: לאן נעלם הפוסט שמוקם בין גל לז'אן?
הפוסט נגד "התותח מדימונה" שירה במחבל הפצוע ששכב על הרצפה?
אופס, תיקון: הוא לא נעלם. זה היה המדור שלו מסופשבוע. הנה הוא.
* *
ועוד ידיד לנו ממוסף התרבות והספרות, יצחק לאור, שיוצא בווינט נגד לימודי הספרות, ומדבר, לא תאמינו,
על ש"האוניברסיטה מלאה בצעירים ברבעי משרה, שמעבירים קורסים על המ.א. שלהם או ההצעה לדוקטורט לעשרות רבות של חריצים קטנים"
חריצים קטנים? הו, כמה פיוטי הוא האיש. למה מתכוון ידידנו המלומד? לחריצי עיניים? לחריצי ישבן? או?? לאאאאאאא! הגזמתם!!! אף אחד לא מדבר כך. טפו. אקונומיקה על הלשון. 
* *
אפילו בטבלת הרייטינג אי אפשר לדייק?
בנרג' מבט במקום 9 
ובמארקר11.
טוקבק הסבר: במארקר הנתונים הם בכלל האוכלוסייה ובנרג' הנתונים הם של משקי בית יהודים.
* *
מח' מוזיקה קלאסית
דני שדה (ידיעות) נסע לוינה לקראת חגיגות ה-200 שנה למות המלחין האוסטרי יוזף היידן. אבל בעמוד השער של מסלול הפך המסכן לג'וזף היידן.
* *
הפתעה
אהוי, מי היה מאמין, ראו ראו מי מנהלת תוכן גולשים בנרג'.
כמה מפתיע שכתבתי על כך בחמישי שעבר? 
* *
ומה כתבה אריאנה מלמד על ינון מגל? שהוא נראה "כמו ברק אובמה שזה עתה ראה רוח".
זה מתפשט, אה?
* *
השיר של הדר אליקים
Stone Roses – I Wanna Be Adored אחת מלהקות הבריטפופ הבולטות של סוף שנות השמונים בליווי קליפ אופייני לתקופה ומלודיה כייפית לאללה.
* *
דבורית Vs מעריב 
ביום שני, 11.2 (יום לפני המועד!) הוגש כתב ההגנה של מעריב. עוד לא ראיתי אותו. אראה מחר, אני מקווה.
* *
לפני פיזור
סבון בריח יוגורט? מי רוצה להתרחץ בריח כזה?

רגע, הכי חשוב: לא צריך להירשם פה כדי לטקבק. נצלו את ההזדמנות.

vlvtunderground@gmail.com

הערבייה עם הטרולי

 

ירדתי לז'בוטינסקי שבר"ג, כדי לתפוס מונית שירות לתל אביב. יש חוקי זמינות ותדירות קבועים בשבע וחצי בערב. על כל שש מוניות של קו 51 עוברת אחת של 66. קווים ארורים שניהם. מחברים את פתח תקוה לתל אביב בקורים גסים ומכוערים. כמו רכבת הרים הם שני הקווים האלו, נהוגים על ידי נהגי שודים פרועים, בדרך כלל מהכפרים שבאזור פ"ת. הם מתגרים בגורל, זה ברור, ומרגישים כמו על מגרש קרטינג, בודקים את גבולות הסביר, מהירות הבלימה והחמיקה מכלי הרכב שלפניהם, מאחוריהם, משמאל ומימין.

מתישהו, נניח בדצמבר, כשהקור גבר, החלטתי שאני לא עוצרת יותר בצומת בעמדת המתנה פסיבית. סיבה אחת – כי קר. השנייה – אחרי רביצה של 10 שעות מול המחשב לא יזיק לי לטלטל את איבריי הצפודים ולצעוד כמה דקות. נכון שאני עושה מאזן רווח והפסד, וחושבת לעצמי, אוקיי, אז אני צועדת, ואפילו עושה משהו למען סבולת לב-ריאה ולמניעת אוסטאופורוזיס עתידי, אבל מה עם כמויות העשן והפיח שאני מערה לריאותי בו זמנית? מה עדיף? לא יודעת. השלישית, אין כמו עמידה במקום בצומת לעת ליל כדי לדכא ולייאש, ולהזכיר לי המתנה ליד הקיוסק העירום בראש פינה לטרמפ שיוביל אותי לבסיס בגבול רמה"ג.

ובכן אני צועדת, וכל כמה צעדים חצי מסתובבת לאחור, כדי לראות אם מונית מגיחה. אי אפשר לדעת אם מדובר ב-51 או ב-66 עד שהן מגיעות למרחק של מטר ממך. למה לא מאירים את השלטים שלהן? בדרך כלל, על פי התזמונים הקבועים מראש, אני יודעת איפה בערך על הציר תגיע מונית. אבל היום זה לא קרה. משהו השתבש. אולי מחסומי דרכים אחרי הפיגוע, אולי נהגי המוניות החליטו לשבות לאות הזדהות, אין לי מושג. מוניות לא הגיעו, והכבישים היו עמוסים. אחרי שצעדתי בערך חצי מהמרחק הקבוע שלאחריו אני נשאבת למונית, ראיתי ערבייה עומדת על הכביש עם טרולי כחולה. היה די חמים הערב (בעיקר למי שצועד במהירות מטורפת), אבל היא עמדה עטופה בעשרות שכבות וכפפות לידיה.

בטח היא מחכה לבעלה, או למישהו מהכפר שיבוא לקחת אותה, חשבתי. כי הרי מי יעצור לה עם הטרולי המפחידה הזו. אבל מצד שני, המשכתי לטלטל את קו המחשבה המופרע, איך היא עומדת איתה, ככה, ברחוב הראשי? מה, בטח עוד שנייה יבואו לעשות עליה חיפוש. המשכתי ללכת, שתי 66 עברו על פני, מלאות. כוססססוחתו, קיללתי. די, נו, כמה זמן ייקח לי עוד להגיע הביתה, כולה כמה קילומטרים, זה לא סביר, אני כבר חצי שעה על הכביש, חייבת להוריד את הכלב!

סתם נו, אין לי כלב, אבל הייתי חייבת להגיע הביתה כדי להשקות את עציץ הרקפות שבעלי הבית שלי קנו לי בלי לדעת שאני גורמת לעציצים להתאבד אחרי כמה ימים איתי. אני מנסה לשבור שיא חדש, שלי כלומר, ולראות כמה זמן אצליח לטפח אחד מבלי שיבול. אוקיי, גם זה לא נכון. השקיתי אותו בבוקר. הסיבה שבגללה רציתי כבר להגיע הביתה, חוץ מהסיבה שכל אחד רוצה להגיע לשם, שזה להיות עם עצמו בלי שעשרות דברים יחכו לפתרון שלו בכל רגע נתון, היא פרוזאית וזעיר בורגנית להחריד. מכונת הכביסה החדשה הגיעה הבוקר, ואחרי שבועיים של שבתון מאונס התגבהה לי ערימת בגדים עצומה, והייתי חייבת להתחיל לכבס. ורציתי, רציתי לוודא שהמכונה החדשה לא משמיעה קולות של מכסחת דשא ישנה, כמו קודמתה, אותה שיגרתי לערבות הקרח.

המשכתי ללכת ולקלל. עוד שנייה אני מגיעה לרמה, נו, מה קורה פה? החלטתי שאין ברירה, ועצרתי את ה-51 שהבהבה לי בקוצר רוח. הלכתי עד עכשיו, אז עוד רבע שעה הליכה מהרכבת, אין לי ברירה. עליתי. במושב הראשון ישבה הערבייה עם הטרולי, אותה החזיקה ביד שמאל, עדיין עטופה בכפפה. היה לי חם מההליכה המהירה, אבל עכשיו הרגשתי כבכבשן. התחלתי להזיע ולחשב את הסוף. למה עליתי לעזאזל על 51? זה גורל, מהשמים, זה עונש על המכונה החדשה, הייתי צריכה לחכות עד שהישנה תתפרק בקול גדול. עונש על החמדנות שלי. כן, ברור שתהיה עכשיו שרשרת של פיגועי התאבדות. הסכר נפרץ. עשרות מתאבדים עושים את הדרך לתל אביב, אז למה לא אישה? זה לא חדש, אה.

כמה מטרים לפני הבורסה ראיתי את הפקק הנורא של לפני הרכבת. רעיון גאוני, חשבתי, אמנם אנחנו רק עשרה במונית, אבל פיצוץ כזה, בין מאות מכוניות מסביב, זה עצום. עשרות הרוגים ופצועים. לא יכולתי יותר לנשום. קמתי לנהג ואמרתי לו שאני חייבת לרדת. לא יכולה לחכות את הפקק הזה. הרכפת שלך בשמונה? שאל. כן, כן, קפצתי על המציאה.

מרוצה מההרפתקה החדשה שנקרתה על דרכו הוא התחיל להתפתל בין נחשי המכוניות, ועצר לי. התחלתי לרוץ בטירוף, מחכה לשמוע את הפיצוץ מאחוריי, עד שהתרחקתי.

מכונת הכביסה החדשה שקטה להפליא.