הערבייה עם הטרולי

 

ירדתי לז'בוטינסקי שבר"ג, כדי לתפוס מונית שירות לתל אביב. יש חוקי זמינות ותדירות קבועים בשבע וחצי בערב. על כל שש מוניות של קו 51 עוברת אחת של 66. קווים ארורים שניהם. מחברים את פתח תקוה לתל אביב בקורים גסים ומכוערים. כמו רכבת הרים הם שני הקווים האלו, נהוגים על ידי נהגי שודים פרועים, בדרך כלל מהכפרים שבאזור פ"ת. הם מתגרים בגורל, זה ברור, ומרגישים כמו על מגרש קרטינג, בודקים את גבולות הסביר, מהירות הבלימה והחמיקה מכלי הרכב שלפניהם, מאחוריהם, משמאל ומימין.

מתישהו, נניח בדצמבר, כשהקור גבר, החלטתי שאני לא עוצרת יותר בצומת בעמדת המתנה פסיבית. סיבה אחת – כי קר. השנייה – אחרי רביצה של 10 שעות מול המחשב לא יזיק לי לטלטל את איבריי הצפודים ולצעוד כמה דקות. נכון שאני עושה מאזן רווח והפסד, וחושבת לעצמי, אוקיי, אז אני צועדת, ואפילו עושה משהו למען סבולת לב-ריאה ולמניעת אוסטאופורוזיס עתידי, אבל מה עם כמויות העשן והפיח שאני מערה לריאותי בו זמנית? מה עדיף? לא יודעת. השלישית, אין כמו עמידה במקום בצומת לעת ליל כדי לדכא ולייאש, ולהזכיר לי המתנה ליד הקיוסק העירום בראש פינה לטרמפ שיוביל אותי לבסיס בגבול רמה"ג.

ובכן אני צועדת, וכל כמה צעדים חצי מסתובבת לאחור, כדי לראות אם מונית מגיחה. אי אפשר לדעת אם מדובר ב-51 או ב-66 עד שהן מגיעות למרחק של מטר ממך. למה לא מאירים את השלטים שלהן? בדרך כלל, על פי התזמונים הקבועים מראש, אני יודעת איפה בערך על הציר תגיע מונית. אבל היום זה לא קרה. משהו השתבש. אולי מחסומי דרכים אחרי הפיגוע, אולי נהגי המוניות החליטו לשבות לאות הזדהות, אין לי מושג. מוניות לא הגיעו, והכבישים היו עמוסים. אחרי שצעדתי בערך חצי מהמרחק הקבוע שלאחריו אני נשאבת למונית, ראיתי ערבייה עומדת על הכביש עם טרולי כחולה. היה די חמים הערב (בעיקר למי שצועד במהירות מטורפת), אבל היא עמדה עטופה בעשרות שכבות וכפפות לידיה.

בטח היא מחכה לבעלה, או למישהו מהכפר שיבוא לקחת אותה, חשבתי. כי הרי מי יעצור לה עם הטרולי המפחידה הזו. אבל מצד שני, המשכתי לטלטל את קו המחשבה המופרע, איך היא עומדת איתה, ככה, ברחוב הראשי? מה, בטח עוד שנייה יבואו לעשות עליה חיפוש. המשכתי ללכת, שתי 66 עברו על פני, מלאות. כוססססוחתו, קיללתי. די, נו, כמה זמן ייקח לי עוד להגיע הביתה, כולה כמה קילומטרים, זה לא סביר, אני כבר חצי שעה על הכביש, חייבת להוריד את הכלב!

סתם נו, אין לי כלב, אבל הייתי חייבת להגיע הביתה כדי להשקות את עציץ הרקפות שבעלי הבית שלי קנו לי בלי לדעת שאני גורמת לעציצים להתאבד אחרי כמה ימים איתי. אני מנסה לשבור שיא חדש, שלי כלומר, ולראות כמה זמן אצליח לטפח אחד מבלי שיבול. אוקיי, גם זה לא נכון. השקיתי אותו בבוקר. הסיבה שבגללה רציתי כבר להגיע הביתה, חוץ מהסיבה שכל אחד רוצה להגיע לשם, שזה להיות עם עצמו בלי שעשרות דברים יחכו לפתרון שלו בכל רגע נתון, היא פרוזאית וזעיר בורגנית להחריד. מכונת הכביסה החדשה הגיעה הבוקר, ואחרי שבועיים של שבתון מאונס התגבהה לי ערימת בגדים עצומה, והייתי חייבת להתחיל לכבס. ורציתי, רציתי לוודא שהמכונה החדשה לא משמיעה קולות של מכסחת דשא ישנה, כמו קודמתה, אותה שיגרתי לערבות הקרח.

המשכתי ללכת ולקלל. עוד שנייה אני מגיעה לרמה, נו, מה קורה פה? החלטתי שאין ברירה, ועצרתי את ה-51 שהבהבה לי בקוצר רוח. הלכתי עד עכשיו, אז עוד רבע שעה הליכה מהרכבת, אין לי ברירה. עליתי. במושב הראשון ישבה הערבייה עם הטרולי, אותה החזיקה ביד שמאל, עדיין עטופה בכפפה. היה לי חם מההליכה המהירה, אבל עכשיו הרגשתי כבכבשן. התחלתי להזיע ולחשב את הסוף. למה עליתי לעזאזל על 51? זה גורל, מהשמים, זה עונש על המכונה החדשה, הייתי צריכה לחכות עד שהישנה תתפרק בקול גדול. עונש על החמדנות שלי. כן, ברור שתהיה עכשיו שרשרת של פיגועי התאבדות. הסכר נפרץ. עשרות מתאבדים עושים את הדרך לתל אביב, אז למה לא אישה? זה לא חדש, אה.

כמה מטרים לפני הבורסה ראיתי את הפקק הנורא של לפני הרכבת. רעיון גאוני, חשבתי, אמנם אנחנו רק עשרה במונית, אבל פיצוץ כזה, בין מאות מכוניות מסביב, זה עצום. עשרות הרוגים ופצועים. לא יכולתי יותר לנשום. קמתי לנהג ואמרתי לו שאני חייבת לרדת. לא יכולה לחכות את הפקק הזה. הרכפת שלך בשמונה? שאל. כן, כן, קפצתי על המציאה.

מרוצה מההרפתקה החדשה שנקרתה על דרכו הוא התחיל להתפתל בין נחשי המכוניות, ועצר לי. התחלתי לרוץ בטירוף, מחכה לשמוע את הפיצוץ מאחוריי, עד שהתרחקתי.

מכונת הכביסה החדשה שקטה להפליא.