הערבייה עם הטרולי

 

ירדתי לז'בוטינסקי שבר"ג, כדי לתפוס מונית שירות לתל אביב. יש חוקי זמינות ותדירות קבועים בשבע וחצי בערב. על כל שש מוניות של קו 51 עוברת אחת של 66. קווים ארורים שניהם. מחברים את פתח תקוה לתל אביב בקורים גסים ומכוערים. כמו רכבת הרים הם שני הקווים האלו, נהוגים על ידי נהגי שודים פרועים, בדרך כלל מהכפרים שבאזור פ"ת. הם מתגרים בגורל, זה ברור, ומרגישים כמו על מגרש קרטינג, בודקים את גבולות הסביר, מהירות הבלימה והחמיקה מכלי הרכב שלפניהם, מאחוריהם, משמאל ומימין.

מתישהו, נניח בדצמבר, כשהקור גבר, החלטתי שאני לא עוצרת יותר בצומת בעמדת המתנה פסיבית. סיבה אחת – כי קר. השנייה – אחרי רביצה של 10 שעות מול המחשב לא יזיק לי לטלטל את איבריי הצפודים ולצעוד כמה דקות. נכון שאני עושה מאזן רווח והפסד, וחושבת לעצמי, אוקיי, אז אני צועדת, ואפילו עושה משהו למען סבולת לב-ריאה ולמניעת אוסטאופורוזיס עתידי, אבל מה עם כמויות העשן והפיח שאני מערה לריאותי בו זמנית? מה עדיף? לא יודעת. השלישית, אין כמו עמידה במקום בצומת לעת ליל כדי לדכא ולייאש, ולהזכיר לי המתנה ליד הקיוסק העירום בראש פינה לטרמפ שיוביל אותי לבסיס בגבול רמה"ג.

ובכן אני צועדת, וכל כמה צעדים חצי מסתובבת לאחור, כדי לראות אם מונית מגיחה. אי אפשר לדעת אם מדובר ב-51 או ב-66 עד שהן מגיעות למרחק של מטר ממך. למה לא מאירים את השלטים שלהן? בדרך כלל, על פי התזמונים הקבועים מראש, אני יודעת איפה בערך על הציר תגיע מונית. אבל היום זה לא קרה. משהו השתבש. אולי מחסומי דרכים אחרי הפיגוע, אולי נהגי המוניות החליטו לשבות לאות הזדהות, אין לי מושג. מוניות לא הגיעו, והכבישים היו עמוסים. אחרי שצעדתי בערך חצי מהמרחק הקבוע שלאחריו אני נשאבת למונית, ראיתי ערבייה עומדת על הכביש עם טרולי כחולה. היה די חמים הערב (בעיקר למי שצועד במהירות מטורפת), אבל היא עמדה עטופה בעשרות שכבות וכפפות לידיה.

בטח היא מחכה לבעלה, או למישהו מהכפר שיבוא לקחת אותה, חשבתי. כי הרי מי יעצור לה עם הטרולי המפחידה הזו. אבל מצד שני, המשכתי לטלטל את קו המחשבה המופרע, איך היא עומדת איתה, ככה, ברחוב הראשי? מה, בטח עוד שנייה יבואו לעשות עליה חיפוש. המשכתי ללכת, שתי 66 עברו על פני, מלאות. כוססססוחתו, קיללתי. די, נו, כמה זמן ייקח לי עוד להגיע הביתה, כולה כמה קילומטרים, זה לא סביר, אני כבר חצי שעה על הכביש, חייבת להוריד את הכלב!

סתם נו, אין לי כלב, אבל הייתי חייבת להגיע הביתה כדי להשקות את עציץ הרקפות שבעלי הבית שלי קנו לי בלי לדעת שאני גורמת לעציצים להתאבד אחרי כמה ימים איתי. אני מנסה לשבור שיא חדש, שלי כלומר, ולראות כמה זמן אצליח לטפח אחד מבלי שיבול. אוקיי, גם זה לא נכון. השקיתי אותו בבוקר. הסיבה שבגללה רציתי כבר להגיע הביתה, חוץ מהסיבה שכל אחד רוצה להגיע לשם, שזה להיות עם עצמו בלי שעשרות דברים יחכו לפתרון שלו בכל רגע נתון, היא פרוזאית וזעיר בורגנית להחריד. מכונת הכביסה החדשה הגיעה הבוקר, ואחרי שבועיים של שבתון מאונס התגבהה לי ערימת בגדים עצומה, והייתי חייבת להתחיל לכבס. ורציתי, רציתי לוודא שהמכונה החדשה לא משמיעה קולות של מכסחת דשא ישנה, כמו קודמתה, אותה שיגרתי לערבות הקרח.

המשכתי ללכת ולקלל. עוד שנייה אני מגיעה לרמה, נו, מה קורה פה? החלטתי שאין ברירה, ועצרתי את ה-51 שהבהבה לי בקוצר רוח. הלכתי עד עכשיו, אז עוד רבע שעה הליכה מהרכבת, אין לי ברירה. עליתי. במושב הראשון ישבה הערבייה עם הטרולי, אותה החזיקה ביד שמאל, עדיין עטופה בכפפה. היה לי חם מההליכה המהירה, אבל עכשיו הרגשתי כבכבשן. התחלתי להזיע ולחשב את הסוף. למה עליתי לעזאזל על 51? זה גורל, מהשמים, זה עונש על המכונה החדשה, הייתי צריכה לחכות עד שהישנה תתפרק בקול גדול. עונש על החמדנות שלי. כן, ברור שתהיה עכשיו שרשרת של פיגועי התאבדות. הסכר נפרץ. עשרות מתאבדים עושים את הדרך לתל אביב, אז למה לא אישה? זה לא חדש, אה.

כמה מטרים לפני הבורסה ראיתי את הפקק הנורא של לפני הרכבת. רעיון גאוני, חשבתי, אמנם אנחנו רק עשרה במונית, אבל פיצוץ כזה, בין מאות מכוניות מסביב, זה עצום. עשרות הרוגים ופצועים. לא יכולתי יותר לנשום. קמתי לנהג ואמרתי לו שאני חייבת לרדת. לא יכולה לחכות את הפקק הזה. הרכפת שלך בשמונה? שאל. כן, כן, קפצתי על המציאה.

מרוצה מההרפתקה החדשה שנקרתה על דרכו הוא התחיל להתפתל בין נחשי המכוניות, ועצר לי. התחלתי לרוץ בטירוף, מחכה לשמוע את הפיצוץ מאחוריי, עד שהתרחקתי.

מכונת הכביסה החדשה שקטה להפליא.

 

30 מחשבות על “הערבייה עם הטרולי

  1. תתחדשי. היה לי סיפור דומה לפני כמה חודשים באוטובוס עמוס מב"ש ביום ארור בו הרכבות שבתו. לידי התיישב צעיר ערבי מרושל שנראה כמו סטריאוטיפ של מחבל מתאבד, ובנוסף לכל הצרות גם עטוף בדובון באמצע הקיץ ואוחז בתיק שממנו השתלשלו חוטים לא מזוהים. הוא בחר להתיישב בדיוק לידי, ועקב העומס (שביתת רכבות כזכור) אי אפשר היה אפילו לקום או לרמוז לאנשים שמשהו לא בסדר. כמובן שהאופציה לעשות לו אאוטינג פומבי היתה מביאה למהומת אלוהים (ולבחירתו הנבונה באופציה לפיצוץ מיידי), כך שלא נותר לי אלא לסמס צוואות לחברי הקרובים. בסופו של דבר החוטים נתחבו לאזניים והתבררו כאוזניות, והגענו לתל אביב בחתיכה אחת. אבל היו שם כמה דקות מאד מאד מפחידות.

  2. יש כאן אופציה למשחק מילים נחמד בין זה שאת מאחרת לרכפת לבין הרקפת החדשה שקנו לך בעלי הבית החביבים

  3. כרגיל בחוסר ההבנה הנודניקי שלי שפורט את האומנות הסיפורית לפרטים שוליים.
    הפקק באיזור רכבת צפון הוא לאלה הפונים ימינה לארלזרוב. לממשיכים ישר אין פקק. קו 51 ממשיך ישר, אז מאיפה בא לכם פקק?
    ובני דודנו מכפר קאסם (להשכלתך) ששולטים בקווים האלה הם נהגים פשוט מצויינים, הלוואי עלינו!

  4. מותר לשאול איזו מכונת כביסה? זה אקטואלי גם במחוזותי, כשם שאקטואליים גם הנסיעה בתחבורה הציבורית וגם הפחדים הללו המתנועעים בנפש כגלי הים.

    ותודה על הפוסט .

  5. עומר – כן, איזה עלובי נפש אנחנו (אני ואתה) יוצאים?
    ותודה. והרקפת/רכפת – מכוון כמובן 🙂

    הראיס – אתה אשכרה סתום, אה?.
    תגיד, אני רוצה לשאול אותך, אתה היית שם היום? אתה ראית את הפקק? אתה יודע אם הוא היה רק בפנייה לארלוזורוב או שכל המסלולים היו פקוקים מהבורסה ועד צומת תנובה? ובכן לא היית ולא ראית. וזה מה שהיה.
    חוץ מזה, נניח שלא היה פקק היום. מה אני, אמונה על דיווחי תנועה? זה סיפור! וגם אם אף פעם לא היה הכל פקוק, זכותי לכתוב שכן.

    באשר לנהגים "המצוינים" נו באמת, כנראה יש לנו דעות שונות על זהירות בדרכים ועבירות תנועה של עשר במטר.
    גם בנהיגה אין לך מושג ירוק.

    אופסייד – וולקאם. מכונת הכביסה היא הכי פשוטה וכמעט הכי זולה שיש, מסוג פריז'ידר. הצחיק אותי לקנות מכונת כביסה של המותג הגנארי הזה (אבל מה אתה יודע, תכף הראיס יקפוץ ויצעק שפריז'ידר זה בכלל מקרר)
    בכל מקרה, אף שנהניתי מהשם, אמרו לי שממילא פריז'ידר זה מותג מדבקה, כך שאין לי ממה להתלהב
    http://www.getit.co.il/Tender/41086/

  6. ואם כבר זכרונות מסביב למדורת השבט, לפני 12 שנים – בתקופת הפיגועים הגדולים – הייתי סטודנטית בירושלים ונסעתי באוטובוס יום אחד, התישב לידי בחור ערבי עם תיק פתוח והכניס את היד לתוך התיק בזמן הנסיעה וכל הזמן החזיק שמה משהו עם היד בתוך התיק והתעסק איתו קצת (משהו בתוך התיק, לא משהו מתחת לתיק, סוטים.) שבוע לפני זה נכנס מחבל עם גרזן בתוך שקית לאותו קו אוטובוס ובמהלך הנסיעה הוריד את הגרזן על הנוסעים סביבו, ושבועיים לפני זה היו איזה חמש דקירות באותו יום ברחבי העיר. אוקצור, ישבתי כמו ילדה טובה וחיכיתי שהנסיעה תיגמר, והזכרתי לעצמי שאנשים עושים לפעמים דברים כאלה בתמימות גמורה, כלומר, מחזיקים את היד בתוך התיק כדי לגעת שוב בהתרגשות בדיסק החדש שהם בדיוק קנו, או משהו כזה. בעיקר אנשים צעירים עושים דברים כאלה. ירדתי מהאוטובוס כשכל אבריי שלמים, וכך גם כל נוסעים האוטובוס האחרים.

  7. אני נוסעת באוטובוסים ולא במוניות שירות, אבל הסיכוי שאעלה על 51 הוא אפסי. אני לא מבינה איך עד היום לא התפוצץ שום 51. הם לרוב עמוסים בהמון אנשים מהמון סוגים (להבדיל מ54 שמגיע מבני ברק, שעליו מחבל יבלוט יותר).

    חוץ מזה, בתקופות הפיגועים חופשי ירדתי מאוטובוסים לפני הזמן בגלל אנשים שנראו לי חשודים. לזכותי ייאמר שחזות מזרחית בכלל לא היתה תנאי להגדרתי אדם כחשוד. כבר ירדתי מאוטובוסים בגלל אנשים שנראים אשכנזים למהדרין.

    ודבר אחרון, לא בטוח שרקפות הן הצמח הנכון להחליט שאת לא הורגת. רקפת היא צמח קשה לגידול. לא נורא, כשהיא תמות תתאמניעל ביגוניות.

  8. נעוריי העליזים בירושלים עברו עליי בשיא תקופת הפיגועים הגדולים (אוסלו, פוסט אוסלו, נתניהו ואח"כ האינתיפאדה השנייה), כשביה"ס שלי היה ממוקם בלב העיר. לא אספר את כל הפרטים, רק אגיד שירדתי מלא-מעט אוטובוסים באמצע בגלל תחושת בטן לא טובה. אחד מהם התפוצץ באמת.

  9. בשבוע שעבר זרקתי עציץ רקפות שגסס ופרפר למוות ארוכות.
    כשהושיטו לי אותו בשמחה ניסיתי להסוות את הבעת הכאב והאכזבה שריחפה על פניי.
    זה היה כרוניקה של מוות ידוע מראש.
    אצלי האצבעות שחורות לא מדפדוף בעיתונים אלא מרציחתם של כל העציצים החפים שהוטעו ליפול לידיי. אשכרה יש לי רגשות אשמה קשים, ואני הולכת להפיץ את הבשורה שלא יעזו להביא לי צמחים ליומולדת 50 בעוד חודשיים.

  10. גרתי באזור שאת מתארת רוב חיי. יום אחד, כשהייתי באחת מהחופשות הרבות של מערכת החינוך, החלטתי לנסוע לים יחסית מוקדם בבוקר. ברחוב המקביל לז'בוטינסקי שעמדת בו, אבא הילל, יש תחנה של קוי 20 ו 23 המייצאים פליטים רמת גניים שכמותי לתל אביב. כשהגעתי לתחנה ראיתי את הקו המתרחק והתחלתי לרדוף אחריו בידיעה שיקחו עוד 40 דקות עד שיגיע הבא. כל כך קרובה הייתי לאוטובוס שצעקתי "עצור" וכמעט נאחזתי באחוריו, אך לשווא. 5 דקות מאוחר יותר שמעתי את צליל הפיצוץ האדיר וגג האוטובוס התעופף לשמיים. לפעמים טוב לפספס אוטובוסים.

  11. זה באמת עלול להרוג אותן. אבל כן "מאכילים" אותן בקוביות קרח. רקפות אוהבות קור, ואם שמים כל יום יומיים כמה קוביות קרח מסביבן זה עושה להן טוב. ואז הכלל צריך להשקות לא יותר מפעם בשבוע אם בכלל, וגם אז קצת.

  12. מיכלי – כאילו שבחרתי ברקפת או ברכפת. הם בחרו בי.
    למה אוטובוסים? זה מוקצה

    לינועה – חלקתן אותה חווייה, כמה מחריד

    דודה – תודה –

    ולדי – וואלה שכחתי

    וירצי – אוי, אל תדכאי אותי

    סנדי – למה ללכלך ככה? הלזה ייקרא דיסקרטיות? לא חתמת על מסמך?

    עמנואל – תודה על הטיפ. ברור שאנסה.

    גיזמו – לא הבנתי

    דורון – לא קראתי, אבל עכשיו אני מבינה איך הכל התחיל

  13. לא הבנתי מה בדיוק דיכא אותך במה שכתבתי? רציחת העציצים?
    רגשות האשמה שלי?
    גילי המתקדם?
    מכל מקום, sorry, לא התכוונתי לדכא אותך

    הלקוניות של תגובותייך דומה לתשובות האורקול מדלפוי, אבל אני מבינה שאינך יכולה להקדיש זמן רב מדי לכל תגובה ותגובה. מילא.

  14. אין מישהו שכותב את ה"חוויות" הישראליות (הארורות) הללו טוב ממך
    העמידה והחיכיון ברחוב, בזבוז זמן החיים הזה, משווע ומתסכל
    פספוסי האוטובוסים ומוניות השירות, הנהיגה העצבנית, הפיח, הדחיסות, ז'בוטינסקי הנפלא, 51 ו-66 הכה מוכרים לילידי מלאבס, הזעם והזוהמה, וכמובן הדובדבן החמקמק עם הערבי התורן וגורלך כנוסע תמים
    מזדהה, גם לי זה קרה, גם אני הזעתי ולא רק מהחום או מההליכה, והאמת שמכל זה הזוועה הכי גדולה זו בכלל האורבניות האפורה והזוועתית שנגלית לפניך בנסיעה בז'בוטינסקי הארור, שאני כה שמח שלא יוצא לי בימים אלו להגיע אליו, דיכאון
    תתחדשי על המכונה
    איזה קונטרסט חזק – הזוהמה והפחד מול הכביסה הצחה
    בתקליטה האחרון אריאל יש לקייט בוש שיר הלל למכונת הכביסה שלה ולעבודות הבית

  15. על הראשונה – תודה, ועל השני – עצם העלאת שמו כבר מחולל אצלי ויברציות לא נעימות; אורבניות זוועתית – כדברי שרון, אבל מעתה כשאזדמן לשם תתעורר בי גם האסוציאציה לפוסט הזה, והנוכחות שם תשתנה, וגם על כך – תודה.

  16. סנדי – תלתלי סיבים מהמייבש

    וירצי – מותו של עציצך
    סליחה על הלקוניות, אבל אני מעדיפה לקרוא לזה תמצות. וכן, הזמן. יו נואו.

    שרון ואופסייד – תודה, תודה ותודה. וז'בו מתגלגל בפינתו

  17. ממש לופת לי להודות שאני "סתום בריבוע" כי באופן כנה הרבה מחבריי המועטים באמת חושבים שאני כזה.
    אם את מספרת פיקציה ולא דוקומנט, אז יש כללים. לא הרבה מכירים את הכללים אבל הם קיימים. לשם הדוגמא. אם את רוצה להשתמש בפיקציה כדי להניע את העלילה, אל תנסי לעשות שימוש במצב שנראה לכוליי עלמא דוקומנטרי כי אז תמיד אנשים (אני) יתפסו אותך על המילה ויגידו לך שזה לא כך במציאות. במקום התיאור הכביכול דוקומנטרי, עדיף שתשתמשי בתיאור פיקטיבי כגון: על יד הבורסה פתאום נקלענו לפקק.. כשאת אומרת פתאום, זה מנתק אותך מהמציאות ואף אחד לא יחשוד בך שאת מתארת מצב יום יומי כפי שעולה מ"סיפורך".
    ובאשר לנהגים שאת מתקוממת נגדם. הם יכולים להראות לך פראיים או הרפתקנים על הכביש או סתם ערבים, אבל הם לא עושים עברות תנועה! הם מנצלי הזדמניונות במיומנות בלתי רגילה. אפשר שהמילה מיומנות זרה לך.
    אה. ויש בך יסוד מעניין אבל את תמיד לוקחת אותו למקומות הלא נכונים. גם בתגובות שלך.

  18. 1. מסור ד"ש לקלישאי, מנוחתו עדן
    2. למרות ההבלים שכתבת: הפקק היה בדיוק בגבולות הגזרה שתיארתי. גם אם לא נראה לך שיכול להיות שם פקק. מה לעשות, המציאות כנראה לא מתאימה את עצמה לציפיות שיש לך ממנה
    3. הנהגים המשובחים שניצלו את ההזדמנות גרמו למותה של אישה בתאונה. אם היית נכנס לידיעה שבלינק וקורא, היית מבין על מה מדובר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s