זה מתחיל ונגמר בדם

איזה רעש היה פה כש-velvet התארחה. פי 10 תגובות, בין פי 2 לפי 4 צפיות, אולי שווה לי להביא אותה כל יום. בכל מקרה, בינתיים חזר הקפה לתקנו (פחות או יותר), ואילו אני חזרתי לקולנוע. כלומר, חמישה סרטים בשבוע זה ממש חזרתי, לא?

מה ראיתי? שני סרטי הפלות שלא יכולים להיות שונים יותר אחד מהשני.
הראשון הוא ג'ונו האמריקאי המתוק, ממש סרטון תדמית למשפחת הכי מתפקדת שנראתה בקולנוע ובטלוויזיה גם יחד בעשורים האחרונים (עם אליסון ג'ני!). כן, ג'ונו הוא הפתעה, להיט, מה שרק תרצו, 

רצתי לראות אותו (רצתי ולא הלכתי), בין היתר, כי כתבה את התסריט בלוגרית משגשגת, דיאבלו קודי.
ג'ונו נראה כמו בית בובות ורדרד וחמוד עם נגיעות גותיות קלילות של הגיבורה, שמתקפלת בסופו של דבר לתוך לב פרווה ורוד וחמים. איך אני שונאת את המילה "חמים". ג'ונו מגיע למסקנה שהחיים, מה אתם יודעים, יפים, מתוקים, נוחים ומשוללי רוע.

זאת ג'ונו (אלן פייג'), מה, לא ברור?

משם אך מתבקש היה ללכת ל-4 חודשים, 3 שבועות ויומיים, הסרט הרומני הקודר והאפל. שתי סטודנטיות, חברות למעונות, הולכות לבצע הפלה לאחת מהן, בימים בהם זה היה אסור על ידי צ'אוצ'סקו. לעומת הוורדרדות האמריקאית, תחושת המחנק הנוראית המלווה את זה הרומני קשה מנשוא. תחושת העוד-שנייה-אסון מלווה כל סצינה וכל תנועה שלהן. הציפייה שהאקדח (המטאפורי) יירה כבר מותירה אותי בחרדה גוברת והולכת. עד השנייה האחרונה כמעט נמשכת הדאגה לשלום הגיבורות, ובסוף היא מתפרקת בפתאומיות, ואת כל החששות צריך עכשיו ללקט, ולבדוק אחד אחד. ועדיין נותרות התהייה וההבנה שהמשפט ההוא, על האקדח שיורה לא ממש מדויק, ו/או שאפשר לירות בכל מיני אופנים.
שעות ההקרנות והמיקומים שלהן הולכים ומצטמצמים, כך שאני מציעה להזדרז. ולא, זה ממש לא אטי, וממש קורה בו המון. אלו היו הטענות ששמעתי נגד הסרט, ולא ברור לי למה.

אני אוהבת לחפש קישורים משונים בין סרטים. אבל הקישור בין שני סרטי ההפלות הרחוקים אחד מהשני שלושה מיליון קילומטרים, הוא מהמשונים שמצאתי: סוכריות טיק טק תפוז. בג'ונו, ג'ונו ממלאת את תיבת הדואר של אהובה חובב הטיקתפ במאה קופסיות, וב-4 חודשים הגיבורה רוכשת קופסה כזו מאיזה סוחר שמונצעס במעונות. מוזר, לא?

כשיצאתי מ-4 חודשים ניסיתי ללא הצלחה בסרט הבריטי על הפלות, ולא הצלחתי (מה עובר עלי???) עד שקראתי היום מאמרון עליו בהארץ (ואז ראיתי שגם בגלריה הוא מוזכר). הכוונה כמובן לוירה דרייק של מייק לי, אחד המושלמים שלו. אני חושבת שאם מישהו רוצה לעשות איזה סמינריון או עבודה על סרטי הפלות, הנה יש לו שלושה סרטים שונים מאוד אחד מהשני, ומוצלחים מאוד מהשנתיים וקצת האחרונות. כן, גם ג'ונו, בסוגו. אגב, בג'ונו רוב הקהל היה בגיל תיכון. אני מקווה שמישהו יכניס להם לראש שג'ונו יש רק אחת ושהחיים שלהם יהיו הרבה יותר מבאסים בסיטואציה דומה. ואני לא מאמינה על עצמי שאני כותבת משפט כזה.

השלישי, הפרפר ופעמון הצלילה ילחיץ כל היפוכונדר חובב. שבץ מוחי שפקד את עורך המגזין אל בגיל 43 הותיר אותו משותק לגמרי, למעט יכולת עפעוף בעינו השמאלית. בעזרת העפעף הוא מתקשר עם העולם, ואפילו כותב ספר. נקודת המבט המיוחדת של הסרט (לא לכל אורכו), מאותו עפעף וההומור השחרחר המתלווה למצב הופך אותו למעניין, אנושי וחומל. אבל אני חייבת לומר שמבין סיפורי אני שוכב לי על הגב/ מביט על העולם, אני מעדיפה עשרת מונים את הים שבפנים עם חוויאר ברדם.

ומאחר שבברדם חשקתי, הלכתי לארץ קשוחה, החדש של האחים כהן, שעד כה הסתדרתי איתם מצוין, כך שלא הייתה לי שום סיבה לא להמשיך. ובקיצור נמרץ, לא אהבתי. נהרות הדם והאלימות, פצפוצי האיברים היו חסרי תכלית בעיני.
רק משפט אחד אהבתי שם, ובשבילו, היה שווה כנראה לראות את הסרט (כי התספורת של ברדם מחרידה, בנימוק המופרך שהסרט מתרחש ב-1980)
ומה המשפט?
"בזמן שאתה רודף אחרי דברים שנגזלו ממך, אתה מפסיד מלא דברים אחרים".
נכון. המרדף אחרי צדק, ואחרי כל מה שנלקח ממני מרוקן אותי ממשאבים ואנרגיות.

אחרי שהקשחתי את לבי, הייתי מוכנה לסרט המדובר של השנה, הנושא על גבו שק מועמדויות לאוסקרים, זה ייגמר בדם. אפשר היה, אגב, לקרוא לו ממש בקלות ארץ קשוחה, זה היה בסדר גמור.
הסיבה שאצתי רצתי היא לא דניאל דיי לואיס, אלא דווקא פול תומס אנדרסון, במאי מגנוליה ומוכה אהבה שאהבתי עד מאוד.

אוי. שני סרטי גברים ברצף זה הרבה יותר מדי בשבילי. ומה זה סרטי גברים? אם בארץ קשוחה עוד מבצבצת אשתו של הגיבור (קלי מקדונלד), הרי שכאן, בזה ייגמר, אין אישה כלל (יש, נו, תפקידונונים). דיי לואיס הוא דניאל plainview, מחפש נפט שמגדל לבד את הבן שלו, מינקות עד בגרות. אמא שלו מתה בלידה, זאת אומרת, אף שתינוק מככב פה, הוא נטול אם. המצב הזה, של גבר ותינוק באמצע המערב הדי פרוע של ראשית המאה העשרים לא מפיק ולו קמצוץ רוך מדיי לואיס שנהנה לנעוץ שיניים רעבות וחדות בתפקיד הזה, של רשע מרושע, של מי שאיבד את הלב איפשהו בבאר נפט, או במרחבים הגדולים. היחסים שנוצרים בינו לבין בנו קשים לצפייה גם למסוקסים שבלבבות.
אבל שמונה מועמדויות לאוסקר
לא שיש קשר מובהק בין איכות למועמדות, ברם.
בכל אופן, אני במצב די מתקדם לקראת הטקס, ותוך שבוע ראיתי שלושה מהסרטים המרכזיים.
חייבת להודות שיש הנאה גדולה ביכולת לבחור באיזה סרטים לצפות ובאיזה לא.
והשבוע האחרון היה תענוג קולנועי אמיתי.
ועכשיו אני יכולה לעבור לכל הבטיפולים שהצטברו על שולחני.
לקט קולנועי נוסף, כך אני מקווה, בעוד שבוע.