קליפה ריקה

כמה הערות על בטיפול ופרשת השבוע, שתי הסדרות שממלאות את שעות הפנאי שלי

1. אם יעקב שבתאי היה חי עכשיו, והוא היה צריך לכתוב את הגיבור של 2008, הוא היה כותב את שאול נאווי (מנשה נוי), גיבור פרשת השבוע. מאחר שאני יודעת מה קורה לגיבורים של שבתאי, אני יודעת מה יקרה, או מה צריך לקרות לנאווי.

2. בפוסט שעבר התלוננתי על דלות השפה ונמיכותה בתוכניות טלוויזיה (בקרוב תתנפל עלינו סדרה חדשה, חמישה גברים וחתונה, על בחור שמתלבט בין רווקות לנישואים. מעניין איזה דיאלוגים יהיו שם).
על פניו הייתי צריכה לצלוח את הדיאלוגים של פרשת השבוע בלי ששום דבר יחרוק לי באוזן. אבל לא. הנה דיאלוג ששמעתי כבר כמה פעמים, והוא עדיין מוציא אותי מדעתי.
אליה (רונית אלקבץ): מה, את לא מרחמת קצת על שאול?
הגר (קרן מור, אשת שאול גם בחיים): לא, למה שאני ארחם על שאול?
אליה: הוא לא עושה משהו מיוחד עם החיים שלו, נכנס לדכאונות כל יומיים.
הגר: אבל הוא גבר.
אליה: מה פירוש גבר?
הגר: זאת אומרת שאני קצת מפחדת ממנו וגם… מעריצה אותו. ויש לנו יחסים של גבר-אישה, לא חבר-חברה, לא חבר-חבר, לא אח-אחות ולא כל המוטציות האלה שקורות לאנשים אחרים 20 שנות נישואין.

למה אישה צריכה לפחד קצת ולהעריץ את בן זוגה?
את קביעותיה של הגר על מה שקורה לזוג אחרי 20 שנות נישואים אני רואה כאופטימיות מדי. על פי תפיסתי והתצפיות שערכתי אחרי 20 שנות נישואים יש (לרוב): בוז, שנאה, טינה, גועל או השלמה אילמת.

3. המשפט שהצחיק אותי:
נאווי הולך לבית זונות, והבעלים רוצה לשכנע אותו שיבחר במישהי ומשבח אותה:
היא תעיף לך את הסכך
אותנטי, ישראלי, יהודי, מה לא.

4. המשפט שהזדהתי איתו: אנה (שרה אדלר), החולה בדיכאון קליני אומרת ליונתן (דני גבע):
אני קליפה ריקה.
כולנו.

5. הבעיה (היחידה) שלי עם פרשת השבוע היא שאני לא מוצאת אף דמות להזדהות איתה. אף לא אחת. אולי זה בגלל שאני מנותקת מכל סוגי מערכות היחסים המתוארות שם: הורים/ילדים/ זוגות נשואים / אחוות נשים/ מאהבים נשואים וכהנה. מערכות היחסים המשונות שנטוות במרק האנושי הקודח הזה מרתיעות אותי.

6. כשמגיעים אלי הדיסקים של שתי הסדרות, אני מלעיטה את עצמי קודם כל בבטיפול, אף שאני לא מתחברת ל"מה א ת ה חושב על זה?” או: “היית רוצה שאני אבוא איתך?” (רפרטואר האמירות של רובן דגן די מצומצם, May i say), אני בולעת בשקיקה כל סשן, ולא משנה אם זו איריס החולה (טלי שרון), אפי המפוטר (מוני מושונוב), או אורנה, מיכאל ואיתי (עלמה זק, רמי הויברגר וניב זילברברג), הזוג המתפזר שצריך להשגיח על הילד השמן שלו שלא יתפרק, ובין אם זו טליה בת ה-40 שנורא רוצה ללדת.
וזה מוזר, הרי גם עם הדמויות האלו  אין לי הרבה מן המשותף, ובכל זאת, להבדיל מגיבורי הפרשה, אני מרגישה אותן.

7. העונה השנייה מעבירה מצוין את התחושה שכל אחד מהמטופלים עוד שנייה מתעופף לו מרובן. כולם נמצאים על הקצה, מעורערים לחלוטין, אבל לא בטוחים שהם רוצים טיפול.
כולם סובלים מבעיית אב קשה, מרובן ועד בכלל. רובן איבד את אבא שלו, וגם נאבק על אבהותו עם הילדים שלו מאז שהתגרש. חדר הילדים בבית שלו רוב הזמן ריק. אפי יוצא מדעתו מאחר שבתו רני מתעקשת להשתרר מלפיתתו. מיכאל מנסה לבנות מערכת יחסים חדשה עם איתי, הבן המאכזב והשמן שלו. לאיריס אין אבא בטווח הראייה שלנו. רובן הוא האבא שלה. לא בכדי היא מבקשת ממנו שיבוא איתה לכימו. וטליה, טליה, עובדת במשרד של אביה, שהחליט עבורה בגיל 24 לעשות הפלה ולוותר על הילד. עד היום היא לא השלימה עם זה.

8. תוספת: בסוף הפרק האחרון השבוע, הפרק אצל גילה, יש כמה שניות של אסי דיין ומיכל בת אדם ביחד (יש ביניהם איחוד עכשיו). הסרט בו הופיעו ביחד הוא רגעים, שביימה בת אדם ב-79', ושניהם שיחקו בו. הברקה.

9. פסיכולוגיה עברית על בטיפול

10. נו, ראית סרטים השבוע? כלומר בשבועיים האחרונים? ואת האוסקר? לא. לא ולא. רק כמה דקות. למה? אין לי הסברים מתקבלים על הדעת. אולי בסו"ש. לא לפני שאצפה בשבוע האחרון של בטיפול ובשניים החדשים של פרשת השבוע.