קליפה ריקה

כמה הערות על בטיפול ופרשת השבוע, שתי הסדרות שממלאות את שעות הפנאי שלי

1. אם יעקב שבתאי היה חי עכשיו, והוא היה צריך לכתוב את הגיבור של 2008, הוא היה כותב את שאול נאווי (מנשה נוי), גיבור פרשת השבוע. מאחר שאני יודעת מה קורה לגיבורים של שבתאי, אני יודעת מה יקרה, או מה צריך לקרות לנאווי.

2. בפוסט שעבר התלוננתי על דלות השפה ונמיכותה בתוכניות טלוויזיה (בקרוב תתנפל עלינו סדרה חדשה, חמישה גברים וחתונה, על בחור שמתלבט בין רווקות לנישואים. מעניין איזה דיאלוגים יהיו שם).
על פניו הייתי צריכה לצלוח את הדיאלוגים של פרשת השבוע בלי ששום דבר יחרוק לי באוזן. אבל לא. הנה דיאלוג ששמעתי כבר כמה פעמים, והוא עדיין מוציא אותי מדעתי.
אליה (רונית אלקבץ): מה, את לא מרחמת קצת על שאול?
הגר (קרן מור, אשת שאול גם בחיים): לא, למה שאני ארחם על שאול?
אליה: הוא לא עושה משהו מיוחד עם החיים שלו, נכנס לדכאונות כל יומיים.
הגר: אבל הוא גבר.
אליה: מה פירוש גבר?
הגר: זאת אומרת שאני קצת מפחדת ממנו וגם… מעריצה אותו. ויש לנו יחסים של גבר-אישה, לא חבר-חברה, לא חבר-חבר, לא אח-אחות ולא כל המוטציות האלה שקורות לאנשים אחרים 20 שנות נישואין.

למה אישה צריכה לפחד קצת ולהעריץ את בן זוגה?
את קביעותיה של הגר על מה שקורה לזוג אחרי 20 שנות נישואים אני רואה כאופטימיות מדי. על פי תפיסתי והתצפיות שערכתי אחרי 20 שנות נישואים יש (לרוב): בוז, שנאה, טינה, גועל או השלמה אילמת.

3. המשפט שהצחיק אותי:
נאווי הולך לבית זונות, והבעלים רוצה לשכנע אותו שיבחר במישהי ומשבח אותה:
היא תעיף לך את הסכך
אותנטי, ישראלי, יהודי, מה לא.

4. המשפט שהזדהתי איתו: אנה (שרה אדלר), החולה בדיכאון קליני אומרת ליונתן (דני גבע):
אני קליפה ריקה.
כולנו.

5. הבעיה (היחידה) שלי עם פרשת השבוע היא שאני לא מוצאת אף דמות להזדהות איתה. אף לא אחת. אולי זה בגלל שאני מנותקת מכל סוגי מערכות היחסים המתוארות שם: הורים/ילדים/ זוגות נשואים / אחוות נשים/ מאהבים נשואים וכהנה. מערכות היחסים המשונות שנטוות במרק האנושי הקודח הזה מרתיעות אותי.

6. כשמגיעים אלי הדיסקים של שתי הסדרות, אני מלעיטה את עצמי קודם כל בבטיפול, אף שאני לא מתחברת ל"מה א ת ה חושב על זה?” או: “היית רוצה שאני אבוא איתך?” (רפרטואר האמירות של רובן דגן די מצומצם, May i say), אני בולעת בשקיקה כל סשן, ולא משנה אם זו איריס החולה (טלי שרון), אפי המפוטר (מוני מושונוב), או אורנה, מיכאל ואיתי (עלמה זק, רמי הויברגר וניב זילברברג), הזוג המתפזר שצריך להשגיח על הילד השמן שלו שלא יתפרק, ובין אם זו טליה בת ה-40 שנורא רוצה ללדת.
וזה מוזר, הרי גם עם הדמויות האלו  אין לי הרבה מן המשותף, ובכל זאת, להבדיל מגיבורי הפרשה, אני מרגישה אותן.

7. העונה השנייה מעבירה מצוין את התחושה שכל אחד מהמטופלים עוד שנייה מתעופף לו מרובן. כולם נמצאים על הקצה, מעורערים לחלוטין, אבל לא בטוחים שהם רוצים טיפול.
כולם סובלים מבעיית אב קשה, מרובן ועד בכלל. רובן איבד את אבא שלו, וגם נאבק על אבהותו עם הילדים שלו מאז שהתגרש. חדר הילדים בבית שלו רוב הזמן ריק. אפי יוצא מדעתו מאחר שבתו רני מתעקשת להשתרר מלפיתתו. מיכאל מנסה לבנות מערכת יחסים חדשה עם איתי, הבן המאכזב והשמן שלו. לאיריס אין אבא בטווח הראייה שלנו. רובן הוא האבא שלה. לא בכדי היא מבקשת ממנו שיבוא איתה לכימו. וטליה, טליה, עובדת במשרד של אביה, שהחליט עבורה בגיל 24 לעשות הפלה ולוותר על הילד. עד היום היא לא השלימה עם זה.

8. תוספת: בסוף הפרק האחרון השבוע, הפרק אצל גילה, יש כמה שניות של אסי דיין ומיכל בת אדם ביחד (יש ביניהם איחוד עכשיו). הסרט בו הופיעו ביחד הוא רגעים, שביימה בת אדם ב-79', ושניהם שיחקו בו. הברקה.

9. פסיכולוגיה עברית על בטיפול

10. נו, ראית סרטים השבוע? כלומר בשבועיים האחרונים? ואת האוסקר? לא. לא ולא. רק כמה דקות. למה? אין לי הסברים מתקבלים על הדעת. אולי בסו"ש. לא לפני שאצפה בשבוע האחרון של בטיפול ובשניים החדשים של פרשת השבוע.
 

23 מחשבות על “קליפה ריקה

  1. מעולם לא צפיתי בישראלי כך שאין לי מקום להשוואה, אבל הוא די מאכזב. אוסף קלישאות פסיכולוגיות שכבר לא ממש רלוונטיות היום, משחק מוגזם ברובו והקצנות של יחסים בין מטפל למטופלים שלו. נראה שבחרו ללכת על הצד הסנסציוני יותר.

  2. כי כאן זכתה הסדרה (ובצדק) לאהבה מקיר לקיר.
    הסדרה האמריקאית אמורה להיות ממש אחד לאחד.
    כך שאני תמהה.

  3. הוא האיפוק והצמצום, משהו כמעט בריטי באנדרסטיימנט, בגירסא האמריקאית הטון הרבה יותר מלודרמטי-קיטשי.

    וזה לא מסתדר, לא עם רובן ולא עם המטופלים.

  4. Watched the first week of the Israeli and the American versions – and yes, although the storylines are almost identical, the Israeli version is much much better. Maybe it's the acting; maybe it is the use of the langugae, which is brilliant in Betipul. I left HBO to watch the Israeli DVDs.

  5. אל תשאל, גיל, ניגשתי למדפים לחפש את בטיפול כדי לבדוק, ומה אני רואה? שהסדרה איננה!
    עכשיו אני צריכה להוציא קול קורא בין כל חבריי, לבדוק למי נתתי את הסדרה.

    אסון.
    אבל אני רואה שעידית מהקומה למעלה צופה בדיוידי, אפשר לשאול אותה.

    בעצם, חיפשתי באוזן, והנה התשובה: לא.
    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=33468

  6. מתוך דבריכם על האמריקאית עולה שהתרגום אינו כה פשוט.

    עכשיו עובדים על תרגום הסדרה האמריקאית לעברית.

    אני סקרנית לראות את התוצאה. זה נראה לי קשה ומסובך, ומי יודע מה עוד ילך לאיבוד בדרך.

  7. לאנשים יש בחירה מסויימת האם להיות "קליפה ריקה" או דווקא למלא בתוכן, במהות ובמשמעות את חייהם ואת עולמם הרגשי.

    לצערי הרב, אני מגלה שאנשים רבים סביבי, בני גילי, בוחרים להיות "קליפה ריקה". לשקוע בעצלות מנומנמת לתוך נינוחות (או אי נינוחות) בורגנית, מבלי לאמץ את תאי המוח בנוגע לשום דבר ובלי להפעיל את שרירי הלב והמודעות הסביבתית שלהם

    אני לא מדבר על מישהי חולה, כמו ב"בטיפול" (שרה אדלר), שתחושת ה"קליפה הריקה" חזקה ממנה.

    אני מדבר על אנשים שמתוך בחירה מצהירים ש"15 שנה לא קראתי ספר", או ש"אין לי כוח לראות סרט כבד", שלא ראו את הסינמטק מבפנים כבר 5 שנים לפחות, שלא קנו דיסק חדש והתאהבו בו מאז המאה שעברה, שהתבגרו ועכשיו הם מחפשים בידור – ולא אמנות, שמבקשים אסקפיזם כזה או אחר, ולא שום דבר להתעמק בו או ללמוד ממנו.

  8. ללא נושא

    רוני, מה פתאום בוז??
    לא מבינה מאיפה הבאת את זה. אין מצב. אני לא חשה בוז לאף אחת מהדמויות בבטיפול או בפרשת השבוע.
    להפך, כתבתי במפורש שבבטיפול אני מזדהה עם כל
    אחת מהדמויות
    מצחיק אותי רק שהוריו והוא ורובן חושבים שהוא דחוי כי הוא שמן. זה כל כך לא נכון.
    יש כל כך הרבה סיבות אחרות
    אהבתי מאוד את הפרק האחרון איתו, בו מיכאל אומר לו: "ילדים כמוך" והוא שואל, מה זה ילדים כמוני, וכולנו מחכים לתשובה בלחץ, ואז מיכאל אומר לו, "ילדים רגישים", ואנחת רווחה כללית נשמעת
    אהבתי גם את הקטע עם הילדה שמתעניינת בו. רובן מספר את זה להורים הלא מאמינים: מה, באמת יש ילדה שמתעניינת בבן הלא-יוצלח שלהם?
    מה, באמת איתי יכול גם להיות משהו אחר חוץ מהילד השמן שלהם?
    מה, באמת איתי מתבגר?

    ולבועז, כן, ואני מוצאת את עצמי ריקה בהרבה מהפרמטרים שציינת, אבל התכוונתי בעיקר במובן הפילוסופי, של הכליה והאיוּן שלנו.

  9. כל פעם מחדש מפריעה לי האדנות, ההתנשאות שנשקפת מדברייך כלפי אנשים שבחרו לחיות את חייהם אחרת משלך.

    נראה כאילו כל מי שבחר, שלא כמוך, להנשא או להוליד ילדים, בודאי עשה זאת מתוך קונפורמיזם ולא חשב על זה מספיק לעומק, אחרת הוא היה רואה את האור ועושה כמוך.

    ציטוטים:
    1. "אחרי 20 שנות נישואים יש (לרוב): בוז, שנאה, טינה, גועל או השלמה אילמת."

    2. "אולי זה בגלל שאני מנותקת מכל סוגי מערכות היחסים המתוארות שם: הורים/ילדים/ זוגות נשואים / אחוות נשים/ מאהבים נשואים וכהנה. מערכות היחסים המשונות שנטוות במרק האנושי הקודח הזה מרתיעות אותי."

    האם מעולם לא הרגשת טינה כלפי, נאמר, בן משפחה? האם לא ייתכנו נישואים שיש בהם אהבה ורוך, לצד מריבות וטינה, והאיזון בין הצדדים עדיין שווה את זה?
    והאם כל מערכת יחסים שבחרת שלא לקחת בה חלק היא מערכת יחסים משונה במרק אנושי קודח?

    זכותך המלאה לבחור לך את דרך חייך. אבל אני חושבת שאת עושה לאחרים את מה שאת לא רוצה שיעשו לך: דה-לגיטימציה.

  10. העובדה שאני מבקרת מערכות יחסים לא אומרת שאני עושה להן דה-לגיטימציה.
    מצטערת.

    בטח שהרגשתי טינה כלפי בן משפחה! על זה בדיוק אני מדברת!
    ולא, במערכת החישובים שלי הסבל, הטינה והמריבות לא מתבטלים נוכח טובות ההנאה שיש במשפחתיות.

    הרי כתבתי במפורש את כל הסיבות לכך שזאת המציאות בעיני, אז מה, את מזכירה לי שאני מנותקת? אין צורך, אני זוכרת את זה יום יום ושעה שעה.

    וזכותו של כל אחד לחיות את חייו כרצונו, לבקר את הדרך בה בחרתי, ולהפך.

    אף פעם לא הטפתי ולא אטיף לאיש לבחור בדרכי.

  11. 1) איו לי טלוויזיה כבר חצי שנה, וטוב לי עם זה. הרווחתי הרבה חיים. התעייפתי רק מלקרוא את התקציר של "בטיפול". ראיתי את העונה הראשונה, אהבתי ומיציתי.

    2) אני בזוגיות רק 10 שנים. בן זוגי הוא נחמתי האולטימטיבית בקיום השרירותי הזה. לא נותר לי אלא לקוות שכך ארגיש גם בעוד 10 שנים.

    3) בועז שכח כנראה "להפעיל את שרירי הלב" כשפניתי אליו פעמיים בקפה בהצעת חברות לא-מחייבת-בעליל לאור היכרות מוקדמת בעבר (אמנם לא הייתי אז במיטבי אך לא עוללתי כל רע לאיש).

    4) פילוסופית אולי אכן כולנו קליפה ריקה, אם כי הבוקר קראתי כמה דברים של היידגר על המהות הפנימית: "ישות היא הטבע הבסיסי של הקיום, המהות הפנימית של כל דבר, התמצית הראשונית והאותנטית, שהתכסתה במשך הזמן בעטיפות". זה לא חיפוש עאלק רוחני. היידגר יצא נגד ההפרדה של התרבות המערבית בין חומר לרוח, והאמין שניתן לגלות את הישות דרך הקיום היומיומי, באמצעות הגשמיות.

    5) את הזמן הפנוי שהרווחתי מאי-צפייה בטלוויזיה אני משקיעה בפענוח לאקאן שעליו אני צריכה לכתוב רפראט (ואלי סמינריון? לא מעזה לחשוב על כך בשלב זה). גם הוא מתייחס בעקיפין להיות 'קליפה ריקה' במובן זה שאנו חיים בחסר תמידי שלא ניתן למלאו, אף שאנו כפויים לחזור ולנסות למלאו.

  12. 1. חבל, את מפסידה
    2. רק? מבחינתי זה הנצח פלוס שוטף+אינסוף
    3. אולי הוא סתם לא אוהב אותך, או שסתם לא שם לב
    4. מסכימה כעיקרון
    5. לאקאן גדול עלי בעשר מידות

  13. האמת היא שהוא "קיבל" את הצעת הידידות הראשונה, ואחר-כך בשקט-בשקט, באין רואים, מחק אותי. שאלתי אם מדובר בתקלה או שזה מכוון, ועל כך לא קיבלתי כל תשובה, אז כנראה הוא באמת "סתם לא אוהב אותי". מעניין איך הרווחתי דחייה שכזו. זו חוויה חדשה וזרה לי. אני רגילה להיות בעמדה ההפוכה.
    מילא. You can't win them all.

  14. כל מילה מלמיליאן..
    אני לא רואה את פרשת השבוע אבל אני נשוי…
    וכל מי שמתעקש להגיד לך אחרת אז אל תאמיני לו..

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s