אין עלייך בשר

 

לרגל היום ללא בשר החלטתי לראיין את עצמי על חיים ללא תאוות בשרים

 

למה הפכת לצמחונית?
האמת היא שבשר תמיד הגעיל אותי, אבל בסביבת הגידול שלי זה נחשב למרד, לתמהונות, ולמוזרות שיש להסתיר מהעולם. וכך עברה עלי ילדותי בחסות שניצלים, עוף מכובס, קציצות, ובימים חגיגיים במיוחד עוף בגריל! מהדבר הזה המסתובב!

אז איך בכל זאת?
מעשה שהיה כך היה. נסעתי לים. אמי הכינה לי פיתה עם כבד. כשהתכוונתי לאכול אותה, ראיתי שהדם מהכבד דימם על הפיתה. זרקתי אותה לפח, וזו הייתה הפעם האחרונה בה התקרבתי לבשר. הייתי אז בת 18, לפני גיוס, והבנתי פתאום שאני יכולה לאכול מה שאני רוצה, ושאי אפשר לכפות עלי יותר כלום.

ומה עשית בצבא?
כלום, מה הבעיה? אפשר לאכול כל מיני דברים בצבא, לאו דווקא בשר. מה רע ביוגורט? לחם? ירקות וכאלה?

ומה אמרו בבית?
ניסו להיאבק ברוע הגזירה. כאילו, כמה משונה עוד יכולה להיות הילדה הזו? אבל מתישהו נכנעו. כלומר לא נכנעו, קיבלו את האסון הזה בהשלמה כאיוב בשעתו. אף פעם, אגב, לא חשבתי שצריך לבשל במיוחד בשבילי. כך שלא הייתה לי שום כוונה להכביד על איש.

ומה עם הטעם? לא התגעגעת?
לא, איך אפשר להתגעגע לגפילטע פיש אפרפר או לשניצל? אני כבר לא זוכרת את הטעם, אבל אני זוכרת שהמרקם צמיגי ודוחה.

את יכולה לומר שהעובדה שאת לא אוכלת בשר חסכונית?
לא נראה לי. האמת שאין לי כל כך מושג כמה עולה בשר.

ומה את עושה כשאת הולכת עם חברים למסעדה?
לא עושה עניין ממסעדות (לא שאני הולכת הרבה, אבל) – סלט יש בכל מקום. בקיצור, תמיד אפשר למצוא משהו. יש לי רק בעיה עם מרקים שאני מאוד אוהבת, מאחר שבחלק גדול מהמסעדות מוסיפים למרק, כל מרק, ציר בשר, עוף, משהו. זוועת עולם. אף שאני טורחת לוודא, יש מצב שאכלתי  בימי חלדי כמה מרקים שלא היו זכים.

לא מפריע לך לשבת ליד אנשים שאוכלים בשר?
לא. אני לא מסתכלת להם לתוך הפה, ולא מתעמקת בחיתוך הסטייק. חוץ מזה פעם הייתי מלצרית, והגשתי מנות בשר במאות.

אם מבשלים למשל חמין, את יכולה לאכול רק את התפ"א וכל השאר.
השתגעת? איכס, זה נגוע!

ודגים? שרצים? אסקרגו?
מה, דג זה לא בשר?

B-12, משהו? את עושה בדיקות דם?
כל הזמן. הכל פיקס פוקס.

ואת לא רעבה? איך אפשר לשבוע מירקות?
אני לא אוכלת רק ירקות, אלא גם פחמימות, חלבונים (קינואה), פירות יבשים, ועוד כל מיני. נו, בחייאת, לא חסר מה לאכול.

פסיכולוגית אחת אמרה לי שאנשים שלא אוכלים בשר בעצם רוצים להימנע מתאוות, מתשוקות הגוף.
וואלה, היינו אצל אותה אחת? כן, גם אני שמעתי את זה. לא מסכימה.

נדמה לי שלא אכלת אף פעם בשר עסיסי, נימוח, משובח. ראי איך מיברג מרייר על פיטר לוגר. בואי, אני אראה לך מה זה.
יכול להיות שלא אכלתי, אבל אין לי שום חשק לנסות. יאללה עזבי אותי בשקט, מצאי לך פרטנר אחר.

 

יחי ה-Ipod

מת עציץ הרקפות, אף שהשקיתי אותו בקוביות קרח.

עכשיו אני מגדלת את פטרייית הפלא היוגית.

הערב הראשון לווה בבחילה קלה.

השני עבר בשלום. מתברר שהיוגורט הרבה פחות חמוץ אחרי 24 שעות במקרר.
(בערב הראשון דגמתי אותו אחרי 48 שעות תסיסה).

פרטים יבואו, ותוך שבועיים אוכל לחלק פטרייה לנזקקים.

ה-Ipod ממלא את חיי דיצה וחדווה ומשכיח ממני דרמות וזוועות.
מאחר שהוא מלווה אותי ברכיבות האופניים בין שתי ערים, יש סיכוי גדול שלא אשמע את המשאית מאחורי.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מי הדליק את האור?

לצערי הרב אני חייבת להודות שלמישל גונדרי יש יצירת מופת אחת עד כה, שמש נצחית בראש צלול, סרט שקרע אותי לגזרים. מאז אני סאקרית שלו, ומתאכזבת פעם אחר פעם. אצתי לראות את קדימה, תריץ אחורה (שגונדרי כתב וביים) ואני מודיעה בבעתה שלרגעים אפשר לחשוד שקמצוץ קווין סמית חדר למוחו של גונדרי וחולל בו שמות. קמצוץ, כי תודה לאל, גונדרי אינו גס רוח כסמית.

 

בגלל ביקור לא מוצלח בתחנת כוח ג'רי (ג'ק בלק) הופך למגנט אנושי, שמוחק את כל קלטות הווידיאו בספריה נידחת בעיר קטנה בניו ג'רסי. ג'רי וחברו מייק (מוס דף) מחליטים לביים גרסאות כיסוי טראשיות במפגיע לסרטים האבודים. בהתחלה זה מצחיק, אבל אחרי שלוש הפקות כאלו זה מציק.
אני מבינה שזה משל על מות הקולנוע, וקריאת בוז לאולפנים הגדולים ולתקציבי הענק, בעצמי שילחתי לחופשי את אוסף קלטות הווידיאו שלי ב-1 באפריל שנה שעברה, וזו לא בדיחה, כך שאני מבינה את הנהי, אבל היה משעמם כל כך.
ואסיים בזעקת שבר: גונדרי, חזור לצ'רלי קאופמן, אינני יכולה עוד!

בכל סרט שאליו אני מגיעה אני מתפלצת מחדש מהקונספט של לשבת באולם, בטמפרטורה שלא מתאימה לי ובקרבת אנשים שאינם לרוחי. לא רק זה. בעומדי בקופה, התרתה בי הקופאית שאין הפסקה. עם כניסתי לאולם הודיעה לי הסדרנית חגיגית שאין הפסקה. לא הבנתי מה קפץ עליהן ובשביל מה הודיעו, ולכן היה מצחיק מאוד כשבמהלך הסרט נדלקו האורות בעוד הסרט ממשיך לרוץ. זה קרה פעמיים ועבר זמן עד שהגברים בשחור של קולנוע לב השתלטו על התופעה המוזרה.
(זה אתר הסרט המופלא. שווה קליק)
ביקורות: הטולרנטית של אורי קליין, המחבבת של יאירוה והמאוכזבת של יקיר אלקריב.
וראיון עם גונדרי.

מורידים מהרשת?

במהלך הסרט לא יכולתי שלא להרהר בשיחה שהייתה לי בארוחת ערב השבוע. המארחת סיפרה שהיא כמעט ולא הולכת לקולנוע, אלא צופה בסרטים שהיא מורידה ברשת. לדבריה, יש אנשים מסוימים מהם היא אוספת את הסחורה. מתברר שיש תרבות כזו של הורדות, והמורידים, בדרך כלל ילדים ובני נוער, מתחרים ביניהם מי הכי טוב, כלומר מי משגר לרשת סרטים באיכות הכי טובה. הם בונים לעצמם מוניטין, ואנשים יודעים שמהם שווה להוריד סרטים.

שאלתי את המארחת הנועזת אם זה לא מפריע לה, שהרי מדובר למעשה בגניבה, והיא אמרה שלא, שהרי ממילא לא הייתה הולכת לסרטים בהם צפתה שלא ברשות. נימוק נוסף היה לה, עליו לא חשבתי: בהרבה מאוד סרטים צופים אנשים שלא היו מגיעים אליהם לעולם: למשל, אנשים/ילדים בארצות שאינן דוברות אנגלית, יכולים לצפות בבופור מעל דפי הרשת, או בסרטים זרים שהסיכוי שייחשפו אליהם מזערי. צופים מסוג זה לא היה מגיעים לשום בית קולנוע כדי לצפות בו (כמשל), וגם אין סיכוי שהסרטים שאינם להיטים הוליוודיים סובבי עולם יגיע לאזורים נידחים יחסית ע"פ הכדור. כך שצפייה מסוג כזה בעתם מגבירה את השיתופיות, את הרב תרבותיות, את הכולנו כפר אחד קטן.

בלוגינג, משו?

אותה ארוחה, אגב (נו, מה זה משנה? מרק עדשים, סלט ופלפל ממולא. היה טעים), הייתה אחת מקומץ אירועים חברתיים בהם אני לוקחת חלק. אני מודה שחיי הרשת מספקים אותי לחלוטין. הכתיבה בבלוגים והתגובות, הדו שיח עם הקוראים, ממלאים חלק ניכר מהצרכים החברתיים הקטנים ממילא שלי.
מה נזכרתי בזה פתאום? בגלל המאמר מ-Techcrunch האומר שבלוגינג טוב לחיי החברה.

לפי מחקר חדש, כך במאמר, בלוגרים הם יותר סתגלנים, ונהנים מחיי חברה מאושרים ובריאים יותר.
הבלוגרים טענו במחקר שהם מרגישים הרבה יותר מקושרים, ושהם זוכים להרבה יותר תמיכה בזכות הבלוגינג. האינטראקציות האינטרנטיות, כולל רשתות חברתיות גרמו למשתמשים בהן להרגיש פחות חרדה, דיכאון ולחץ. אבל מה, צריך לזכור, כך לפי המחקר, שנקודת המוצא של הבלוגרים הייתה תחושה של מצוקה חברתית טרם פתחו את הבלוג.

חוזרת על מה שכבר אמרתי בנסיבות אחרות: 100 אחוז מכל ההיכרויות והקשרים החברתיים והעסקיים שלי בשנתיים האחרונות נעשו בגלל, בזכות ובאמצעות הבלוגים שלי. הדבר הרע היחיד שיש לי לומר על האינטרנט זה שחבל שלא היה לי מחשב/אינטרנט בגיל 16. המדיום הזה, כך אני מרגישה, הומצא עבורי. לבנאדם א-סוציאלי כמוני, זה עולם ומלואו.

Food for thought

* האם זה הגיוני שבנאדם שלא מצליח להבין את הוראות השימוש למגהץ אדים ירכוש אייפוד? 

* למה בלון הגז נגמר דווקא בשישי, היום היחיד בו אותו בנאדם מסוגל להעמיד סיר על הכיריים?
אולי בזכות השמש שתקפח מחר אוכל לטגן ביצת עין על האבנים.

 

עדכון – קיבלתי שיעור באייפוד, ואפילו צעדתי איתו קלות. מה יש עליו כבר? אייר, בלאר, דת' אין וגאס, פרנץ פרדיננד. לא ייאמן כמה אבק דיסקים צוברים.