מי הדליק את האור?

לצערי הרב אני חייבת להודות שלמישל גונדרי יש יצירת מופת אחת עד כה, שמש נצחית בראש צלול, סרט שקרע אותי לגזרים. מאז אני סאקרית שלו, ומתאכזבת פעם אחר פעם. אצתי לראות את קדימה, תריץ אחורה (שגונדרי כתב וביים) ואני מודיעה בבעתה שלרגעים אפשר לחשוד שקמצוץ קווין סמית חדר למוחו של גונדרי וחולל בו שמות. קמצוץ, כי תודה לאל, גונדרי אינו גס רוח כסמית.

 

בגלל ביקור לא מוצלח בתחנת כוח ג'רי (ג'ק בלק) הופך למגנט אנושי, שמוחק את כל קלטות הווידיאו בספריה נידחת בעיר קטנה בניו ג'רסי. ג'רי וחברו מייק (מוס דף) מחליטים לביים גרסאות כיסוי טראשיות במפגיע לסרטים האבודים. בהתחלה זה מצחיק, אבל אחרי שלוש הפקות כאלו זה מציק.
אני מבינה שזה משל על מות הקולנוע, וקריאת בוז לאולפנים הגדולים ולתקציבי הענק, בעצמי שילחתי לחופשי את אוסף קלטות הווידיאו שלי ב-1 באפריל שנה שעברה, וזו לא בדיחה, כך שאני מבינה את הנהי, אבל היה משעמם כל כך.
ואסיים בזעקת שבר: גונדרי, חזור לצ'רלי קאופמן, אינני יכולה עוד!

בכל סרט שאליו אני מגיעה אני מתפלצת מחדש מהקונספט של לשבת באולם, בטמפרטורה שלא מתאימה לי ובקרבת אנשים שאינם לרוחי. לא רק זה. בעומדי בקופה, התרתה בי הקופאית שאין הפסקה. עם כניסתי לאולם הודיעה לי הסדרנית חגיגית שאין הפסקה. לא הבנתי מה קפץ עליהן ובשביל מה הודיעו, ולכן היה מצחיק מאוד כשבמהלך הסרט נדלקו האורות בעוד הסרט ממשיך לרוץ. זה קרה פעמיים ועבר זמן עד שהגברים בשחור של קולנוע לב השתלטו על התופעה המוזרה.
(זה אתר הסרט המופלא. שווה קליק)
ביקורות: הטולרנטית של אורי קליין, המחבבת של יאירוה והמאוכזבת של יקיר אלקריב.
וראיון עם גונדרי.

מורידים מהרשת?

במהלך הסרט לא יכולתי שלא להרהר בשיחה שהייתה לי בארוחת ערב השבוע. המארחת סיפרה שהיא כמעט ולא הולכת לקולנוע, אלא צופה בסרטים שהיא מורידה ברשת. לדבריה, יש אנשים מסוימים מהם היא אוספת את הסחורה. מתברר שיש תרבות כזו של הורדות, והמורידים, בדרך כלל ילדים ובני נוער, מתחרים ביניהם מי הכי טוב, כלומר מי משגר לרשת סרטים באיכות הכי טובה. הם בונים לעצמם מוניטין, ואנשים יודעים שמהם שווה להוריד סרטים.

שאלתי את המארחת הנועזת אם זה לא מפריע לה, שהרי מדובר למעשה בגניבה, והיא אמרה שלא, שהרי ממילא לא הייתה הולכת לסרטים בהם צפתה שלא ברשות. נימוק נוסף היה לה, עליו לא חשבתי: בהרבה מאוד סרטים צופים אנשים שלא היו מגיעים אליהם לעולם: למשל, אנשים/ילדים בארצות שאינן דוברות אנגלית, יכולים לצפות בבופור מעל דפי הרשת, או בסרטים זרים שהסיכוי שייחשפו אליהם מזערי. צופים מסוג זה לא היה מגיעים לשום בית קולנוע כדי לצפות בו (כמשל), וגם אין סיכוי שהסרטים שאינם להיטים הוליוודיים סובבי עולם יגיע לאזורים נידחים יחסית ע"פ הכדור. כך שצפייה מסוג כזה בעתם מגבירה את השיתופיות, את הרב תרבותיות, את הכולנו כפר אחד קטן.

בלוגינג, משו?

אותה ארוחה, אגב (נו, מה זה משנה? מרק עדשים, סלט ופלפל ממולא. היה טעים), הייתה אחת מקומץ אירועים חברתיים בהם אני לוקחת חלק. אני מודה שחיי הרשת מספקים אותי לחלוטין. הכתיבה בבלוגים והתגובות, הדו שיח עם הקוראים, ממלאים חלק ניכר מהצרכים החברתיים הקטנים ממילא שלי.
מה נזכרתי בזה פתאום? בגלל המאמר מ-Techcrunch האומר שבלוגינג טוב לחיי החברה.

לפי מחקר חדש, כך במאמר, בלוגרים הם יותר סתגלנים, ונהנים מחיי חברה מאושרים ובריאים יותר.
הבלוגרים טענו במחקר שהם מרגישים הרבה יותר מקושרים, ושהם זוכים להרבה יותר תמיכה בזכות הבלוגינג. האינטראקציות האינטרנטיות, כולל רשתות חברתיות גרמו למשתמשים בהן להרגיש פחות חרדה, דיכאון ולחץ. אבל מה, צריך לזכור, כך לפי המחקר, שנקודת המוצא של הבלוגרים הייתה תחושה של מצוקה חברתית טרם פתחו את הבלוג.

חוזרת על מה שכבר אמרתי בנסיבות אחרות: 100 אחוז מכל ההיכרויות והקשרים החברתיים והעסקיים שלי בשנתיים האחרונות נעשו בגלל, בזכות ובאמצעות הבלוגים שלי. הדבר הרע היחיד שיש לי לומר על האינטרנט זה שחבל שלא היה לי מחשב/אינטרנט בגיל 16. המדיום הזה, כך אני מרגישה, הומצא עבורי. לבנאדם א-סוציאלי כמוני, זה עולם ומלואו.

Food for thought

* האם זה הגיוני שבנאדם שלא מצליח להבין את הוראות השימוש למגהץ אדים ירכוש אייפוד? 

* למה בלון הגז נגמר דווקא בשישי, היום היחיד בו אותו בנאדם מסוגל להעמיד סיר על הכיריים?
אולי בזכות השמש שתקפח מחר אוכל לטגן ביצת עין על האבנים.

 

עדכון – קיבלתי שיעור באייפוד, ואפילו צעדתי איתו קלות. מה יש עליו כבר? אייר, בלאר, דת' אין וגאס, פרנץ פרדיננד. לא ייאמן כמה אבק דיסקים צוברים.