הזמן הצהוב, פריז

חמאה, אינטרנט, יין, מסעדות ומוזיאונים

אופניים – דבר מופלא יש בפריז – אופניים להשכרה. עשרות עמדות אופניים צבאיים (ככה הם נראים, מה לעשות) ניצבות ברחבי העיר. באים, לוקחים זוג ומשלמים פר זמן ההשכרה. לאן מחזירים? לעמדת אופניים אחרת, הקרובה ליעד אליו הגעתם. איזה רעיון מדהים, פשוט וגאוני. הנה משהו שיש לתל אביב ללמוד מאחותה היפה.
(תמונה של הפלא בכתבה בנרג', עד שאקבל תמונות נוספות).
 
אינטרנט – נכון תל אביב מרושתת כולה? אז פריז בדיוק להפך. כל ה-wi-fi מאובטחות. קשה להסתובב ברחובות ולמצוא אינטרנט חופשי. בתי קפה? הצחקתם. תכתבו בבית. מזל שהסארטרים של העולם עוד נעזרו בנייר ועיפרון כדי לכתוב את יצירותיהם. מבחינת פריז – הם יכולים להמשיך בכך.
במלון קניתי את חבילת הגלישה הכי משתלמת שהייתה לחמישה ימים: 30 יורו, עשר שעות. כן כן, אין דבר כזה נניח אינטרנט ליום, כלומר יש, אבל זה מוגבל לשעה או שעתיים בלבד. ככה הצרפתים, האינטרנט אצלם זה במשורה, כאילו מדובר במשאב יקר כמו לפחות מים לישראלים.
אגב, ברחבי צרפת, כמה מאות קילומטרים ספורים מפריז לא תמצאו חתיכת אינטרנט לרפואה.

חמאה (בלי מרלון ברנדו) – אחת הטרגדיות של המטבח הצרפתי היא ההצפה החמאתית של כל תבשיל, תבחיש, מאפה, או כל צורת בישול, טיגון, אידוי ואפייה. סבבה, אז העורקים שלהם לא נסתמים, והם רזים וחטובים (לא רואים ברחובות/במסעדות כמעט לגמרי אנשים הסובלים מעודף משקל אימתני, כמו שרואים בארה"ב, למשל), אבל הטעם החמאתי הדומיננטי משתלט על הכל ומצהיב את הנשמה. יאק.

מסעדות – חלק גדול מהמסעדות שנדגמו הן מסעדות המטבח הצרפתי המסורתי הידוע והמפורסם בזכות צדפותיו, קוקי סאן ז'אקיו, בשריו ודגיו. אני לא אוכלת את הדברים האלו, ולכן משתמשת בעדויותיהם של שותפיי לשולחן, והללו בכו מרה בכל פעם ופעם כמעט. פה סטייקים סולייתיים, שם דגים מיובשים, ואפילו פוא גרא שהצליחו לשבש (הבנתי שמאוד קשה לקלקל פ"ג).
אחת התופעות התמוהות שראינו היא ביצה מקושקשת על פיסת טוסט, שהוגשה כתוספת לסלמון. תדהמה אחזה בנוכחים למראה הטרנד המפוקפק הזכור לכולנו מארוחות בוקר יוקרתיות בבית, שכוללות סלט, קוטג', לחם אחיד ומקושקשת. אגב, בבתי הקפה אפשר לפגוש בארוחות הבוקר גם ביצה רכה בגביע הולם. זוכרים?

יינות – אז נכון שלא הזמנו יין במאה יורו הבקבוק, אבל כל היינות שהומלצו על ידי בעלי המקומות הלא זולים בהם ביקרנו התגלו כדלילים, דלים ומחוקים ולא ראויים ללגימה כמעט.

עכשיו תשאלו מה אני עשיתי במקומות הללו? לרוב אין בהם בנמצא אפילו מנת סלט ירוק אחת בתפריט, ולכן מה שהכינו לי במיוחד זה ירקות חלוטים בחמאה. מנות מוזרות להפליא שהמחירים שלהן לא נפלו מאלו של הסטייקים ושות', שהרי הכינו לי את שני גבעולי האספרגוס במיוחד!

כמה מקומות סבירים דגנו בקושי. האחד, רשת בתי הקפה והמאפה פול, שם אפשר למצוא אשכרה שלושה סוגי סלטים, ועבורי זו הייתה אופוריה אמיתית.
עוד בית קפה עם מאפים וסלטים נאים לחיך שגילינו באקראי – Ma salle A Manger.

בסוף, בערב האחרון בפריז (לפני הטיול לנורמנדי/ברטאן) הגענו ל-Le Petit Marche בזכות כנרת (!), שהקדישה לי זמן איכות בניסיון לתקן את הרושם הרע שהותירו עלינו המסעדות הפריסאיות.
מה אכלתי? ירקות כאלו ואחרים בכמה צורות. היה בסדר, אבל זה לא משנה, העיקר שהחברים טורפי החיות נהנו, והודו שהיה סביר, לא יותר מדי חמאתי, קמחי, שמנוני, יבשושי, ועוד כל מיני "י".
הבעיה היחידה של המקום היא גודלו. כלומר קוטנו. זאת אומרת יושבים הנוכחים שם שכם לשכם וצלע לצלע בסמוך לזולת, ואם מדובר באדם מגודל מעט שיושב לימינך, אפשר להימעך על ידו בקלות. מתחת לשולחן נאלצים כולם להתחכך זה ברגלו של זה כאילו מדובר בקומדיית קולג' אמריקאית זולה. אינטימיות אמיתית שוררת שם, עד כדי מחנק.
להבדיל מהמסעדות הישראליות, דומה שחוקי מכבי האש והפינוי והבטיחות לא חלים על כוכוני פריז.

ביולוג'יק – זה הכינוי למזון אורגני, ואפשר לראות את הכתובת הזו על חנויות טבע.

קינואה – אין דבר כזה במסעדות. כלום. אף לא גרגיר. גרררר.

מוזיאונים – אההה, היו תערוכות שרציתי לראות, אבל לא הייתי אף באחת. למה? או. עד כה טיילתי תמיד בגפי או עם מישהו שעומד בלו"ז שלי. אלא שהפעם סדר היום היה תלוי הנקות והחלפות, ועל פי שני הפרמטרים הללו זזנו, עם עצירות חדות ופניות פתאום.
אז למה לא פניתי לדרכי במהלך היום ויצאתי למלא משאבים תרבותיים? כי לא יצא לי, כי נוצרה דינמיקה מסוימת. 
התערוכות שרציתי והחמצתי:
קמיל קלודל/ נרטיב פיגורטיבי/ פטי סמית/ גויה – תחריטים/ Les femmes du Monde

קולנוע – גיליתי בית קולנוע קטן, סינמטקי בצורת פגודה, la Pagode. בנה אותו בתחילת המאה שעברה בעל בית הכלבו בון מרשה לאהובתו. איזה רעיון מדהים לבנות לאישתך קולנוע בצורת פגודה, אבל מה, הם התגרשו די מהר לאחר מכן.

לה מונד כינה את חופשת קיץ של דוד וולך – שילוב בין ברגמן לסוקורוב (פסקה אחרונה). כבוד.

ומה קרה לדבורית שלא רוצה ילדים וטסה עם תינוקת לחו"ל ועוד כתבה משם על חיתולים? – לא קרה לה כלום. היא כשלעצמה לא שינתה את דעתה כהוא זה בענייני ילודה. אין לי תוכניות, לא היו ולא יהיו לי. זה לא אומר שאם לחבריי הטובים נולדה ילדה, אני לא יכולה לקחת חלק מהצד, בקטנה, בגידולה, וזה כולל את הנסיעה הנוכחית. מבחינתי זה היה תרגיל בחִבְרוּת – לא הצד החזק שלי בחיים.

תמונות פריזאיות

 

באנו, אכלנו, קנינו, טיילנו, צילמנו

 

תיאטרון רחוב אדום ברח' מופטר, בראשון בבוקר. קבוצה מגובשת ששרה להפליא על צרפת שאיננה עוד, על החיים בסבך הבירוקרטיה וכן הלאה. לא משהו שהיה זר למי מאיתנו, הישראלים או כל האחרים שצפו במחזה. חבל רק שהצרפתית של כולנו ביחד היתה דלה מדי

 

 

אני בשייט על הסיין (גם סצינה תיירותית כל כך יכולה להיראות אחרת בזכות הצלם)

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מה שתאורה יכולה לעשות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

תחנת אוטובוס פריזאית אווט אוף סרביס וכיתוב מתאים. בספונטני, סנאפ שוט. רק אחר כך מתבררת המשמעות

 

צילם הכל (ב-Iphone) ולפיכך כל זכויותיו שמורות: יריב גבר

 

איך באים ילדים צרפתים לעולם?

מה עושים (ומה אני עושה) עם תינוקת ישראלית בפריז?

ניגודים רבים ממלאים את חיי, אבל אחד מהם מוזר במיוחד: כזכור, ב-30 בינואר נולדה ילדה אחת לשניים מחבריי, וכך מצאתי את עצמי מעורבת באופן די עמוק בגידולה של פעוטה, שעכשיו מלאו לה חודשיים וחצי. למי ששכח – זו הסיבה שכניסתה של היפהפייה לחיי הרעישה את אמות הספים כבר בחדר היולדות.

ועם אותה פעטעטת טסתי השתא פריזה, אחרי היעדרות ממושכת. האמנם? יס, יס. הדבר הראשון שעשו הוריה אחרי שנולדה הוא לארגן לה דרכון. רק לחשוב על זה שאני הייתי צריכה לחכות לדרכון יותר מ-20 שנה, ושהפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל הייתה לפריז, אחרי שחסכתי אי אלו פרוטות כדי להצליח לממש את החלום שלי, והריני הופכת ירוקה מקנאה, כי הנה, נסיכת הסיין עוקפת אותי כבר מהשנייה שנולדה – ובטרם למדה לפעות טסה זו לפריז עם הוריה, עם החבר של אבא שלה ואיתי.

כן, אני שכמה פעמים כבר כמעט קפצתי ממטוסים במעופם בגלל תינוק שצווח במרחק של כמה מטרים ממני ביליתי בטיסה עם תינוקת – שדווקא התנהגה למופת – וכמעט ולא צייצה, כולל בזמן המראות ונחיתות, אירועים לא מלבבים כלל לבוגרים, שלא לומר לפעוטות בני יומם.

שעות ספורות אחרי שנחתנו טפחה בפרצופנו מציאות קשה – פריז אינה ערוכה לתינוקות. מה זה לא ערוכה? כנראה שילדי פריז גדלים על עצים, בתוככי עלי כרוב או במערות אטומות עד הגיעם לבגרות מלאה. עמדות החתלה נדירות הרבה יותר ממסעדות טובות (עוד אגיע לזה), וכך מצאנו עצמנו מבצעים אקרובטיקה מרשימה בקרן רחוב על מנת להגן על הישבן המלכותי מהרוח, מאלתרים עמדת החלפה בקומה שנייה של איזה פאטיסרי, חרדים שמא יעלה אחד מבעלי המקום וישליכנו לכלבים יחד עם החיתול המלוכלך, או מתחננים לאיש הניקיון באחד המולים לפתוח תא שירותים סגור (!) בו הייתה עמדת החתלה.

איפה כן יש עמדות? למרגלות האייפל, למשל, אבל רק בחדרי השירותים של הנשים. האב הנזעם הזדעזע: למה מה, אצל הצרפתים רק נשים מחליפות חיתולים? באיקאה, אגב (לפחות בישראל) יש עמדות החתלה בשירותי הגברים והנשים כאחד. כיפאק לאיקאה. 

זאת ועוד. נשים לא מניקות ברחובות. למה לא להניק במסעדות ובשאר מקומות? כי הצרפתים מעקמים את פרצופיהם לנוכח המחזה. ברוב המקרים פשוט נדחקנו לפינה ויצרנו חומה חיה בין המניקה לבין הסביבה. במקרים אחרים תרנו כהומלסים אחר ספסלים בפארקים כדי להניק בהם (ולא משנה מה הטמפרטורה בחוץ). מישהי סיפרה לי שסולקה מביסטרו אחד בצרחות כשהניקה שם. אחרת דיווחה שאחרי חצי שנה בפריז ראתה אישה אחת (!) מיניקה ברחוב (!). בירור קצר העלה שנשים היולדות בפריז יושבות בבית, מאחר שאינן יכולות להסתובב ברחובות ולחלוץ שד. וכשנמאס להן מהסגר שנכפה עליהן – וזה קורה מהר מאוד – הן פשוט מפסיקות להניק ויוצאות לחופשי.

איפה התנהגו אלינו בחביבות? בהביטאט הירשו לאם להניק על אחת הספות, ובקנזו לא הפריע להם שהילדה פרצה ביבבות רמות, ומוכר מהמם בהחלט אפילו הפציר בי להישאר איתה בפנים.

אם לא די בכך, הרי שמסעדות פריז בנויות ככוכים זעירים. עגלה סטנדרטית כי תוכנס אליהם תערער את הסדר הקיים, ותהפוך מיד לפיל כחול במערך הדקורטיבי עמוס העץ במקום הצפוף. חד וחלק – לא מגיעים עם פעוטות למסעדות. אוכל זה עניין רציני, כן? הקומבינות שמצאנו כדי לדחוס עגלה לחנויות החרסינה המגישות מיני מזונות לא ייאמנו. באחת הפעמים אף תלינו את העגלה בוו מהתקרה, על מנת שלא תפריע לנוכחים, וטיפסנו בחבל לילדה על מנת להחזיר לפיה את המוצץ ולוודא שהיא עדיין נושמת.

בפרק הפריזאי הבא – האוכל.

חגיגות השנתיים בפריז

לחיות את חייה היה אתמול בן שנתיים. פתחתי את הבלוג, כזכור, כי קינאתי בבת דמותי ולווט.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה במועד המדויק, שהרי אובססיבית אני, ולא מסוגלת לסטיות בלו"ז, אבל מה לעשות, לא יצא.

וזה למה? כי אתמול הגעתי לפריז, כ-15 שנים אחרי שלא הייתי בה. למה לא הייתי כל כך הרבה זמן? כי הפרנקופיליות שלי התחלפה בתאוות ניו יורק, וכך זנחתי את עירי האהובה דאז ואת מורשתה האקזיסטנציאליסטית.

פעם, לפני כמעט שני עשורים הגעתי לפריז במטרה להשתקע בה. הייתי אז עולת ימים במיוחד, שלא לומר תמימה, שלא לומר נאיבית להכמיר. וזה, רק כדי לא להגיד "סובלת מפיגור שכלי/סביבתי קל".

הייתי בטוחה שאציע את עצמי כעובדת לשגרירות ישראל בפריז, וחיש קל אתקבל לעבודה. אז כתבתי מכתב ושלחתי לשגרירות, וישבתי במלון מפושפש ברובע הלטיני שבועות ארוכים ממתינה לתשובה שמעולם לא הגיעה.

מפתיע, נכון?

החברים שלי דאז (חלקם נשארו גם היום חבריי) היו משוכנעים שאני נוסעת לפריז על מנת להתאבד בקפיצה לסיין. כה דכאונית-גותית-אפלולית הייתי אז. הם הכינו לי קלטת (אודיו, פעם היו טייפים) משעשעת המתארת את רגעיי האחרונים לפני הקפיצה, ואיתה שיגרו אותי פריזה.

בסוף זה לא קרה. לא קפצתי, לא מצאתי פה עבודה,  ואחרי שכיליתי את חסכונותיי חזרתי לישראל.

החלק הכי טוב בפריז מבחינתי היה שתמיד חשבו שאני בת המקום, ואנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים על הדרך לפה או לשם. כן, זו גאוותי הגדולה מאז ומעולם, הלוק הצרפתי שלי.

והיום, מסתובבת ברחובות המוכרים חלקית, אני נאלצת לעשות חשבון נפש: מה בדיוק עשיתי בעולם בעשרים השנים האלו? לאן התקדמתי? האם אני בנאדם מאושר יותר? האם צברתי נכסים חומריים או רוחניים?

התשובות כמובן מורכבות, יש נקודות חוזק ויש חולשה, יש נקודות אור ויש נקודות שחורות משחור.

אין מסקנות סופיות, יש כל מיני דברים שאני רוצה להחליט עליהם במהלך השבוע שלי פה.

בינתיים אני מנסה לנוח וליהנות.

א-טוט-א'לר.

דבורררריt

 

 

צלילי השקט

 

משלושה דברים מורכב העולם: קולנוע, טלוויזיה וספורט, לאו דווקא בסדר הזה

טלוויזיה
אני אוהבת סדרות טלוויזיה ישראליות, מעניין אותי לראות איך הן מתפתחות לאורך שנים, מעניין אותי מה קורה פה. כזכור, היו לי לא מעט קובלנות על השפה הרווחת בסדרות האחרונות שיצא לי לדגום, שפה שכללה בעיקר גרסה מעיקה של מלחמת המינים בנוסח סתלק מפה, איפה היית וכהנה.

זה היה בסבב הקודם של הסדרות המקומיות, כלומר בחורף. בינתיים נגמרו גם היוצאות דופן, בטיפול ופרשת השבוע ועלו כל מיני חדשות, שאיבדתי איתן את הקשר. לא אשמתן, אני לא מצליחה לעקוב מטעמי זמן וכהנה. עד שעלתה העונה החדשה של לא הבטחתי לך (אייל דורון היוצר, אופיר בביוף הבמאי), והתחברתי אליה שוב. כלומר ראיתי את העונה הראשונה, אהבתי, ושכחתי מקיומה. פתאום שבה לה בעונה שנייה, ואני שוב מתלהבת (והכי חשוב, אפשר לצפות בה באתר של יס (וזה הלינק שהוספתי).

מה קורה בה? שלושה חברים, אלי פיניש, גורי אלפי ודני גבע, מתמודדים עם החיים, הנשים והזיפים. מה שיפה בה זה שהיא נראית ישראלית. מגרשי חנייה עם כתמי שמן על האספלט, אזור תעשייה מכוער, חדרים ישראליים, בתים מוכרים. שום דבר שנראה כמו אולפן או כמו תפאורה מיופייפת. והשפה, אלוהים, תענוג. גברים ונשים מדברים באופן סביר, ולא צורחים אחד על השני בהיסטריה. אפילו הקללות, כשיש, נשמעות הגיוניות. אפילו הריבים נעימים לאוזן. תענוג קולח, אותנטי, מתקבל על הדעת.
מסקנה, זה יכול לקרות, ולא באופן אקראי פה ושם. יש עתיד לטלוויזיה הישראלית, ולאו דווקא בעונה השנייה של הישרדות.

קולנוע
יש כמה סרטים שסימנתי לעצמי לראות בבתי הקולנוע (בקצה גן העדן, נניח), אבל היום בצהריים, אחרי שגמרתי את המטלות שלי והייתי צריכה להחליט אם ללכת לסרט, לא הייתי מסוגלת. התפרקדות על הספה עם אחד מערוצי הסרטים נראתה לי תענוג הרבה יותר גדול מאשר לגרור את עצמי מרצון לאולם חשוך, מעופש ודל בחמצן.

וכך יצא שראיתי ברצף ביס 3 את הבוגר ואת מנהטן. כל אחד מענג בסוגו. לא, הבוגר (67', מייק ניקולס) הוא לא סרט גדול, הוא סרט מכונן (גברת רובינסון די קרציה, אם שואלים אותי). וגם מנהטן לא מדהים כמו שזכרתי אותו.
אבל צלילי השקט עדיין מעביר זרמי חשמל לאורך שדרתי.

והרומן של וודי אלן עם מיוריאל המינגוויי בת ה-17? מטריד (טוב, בהמשך החיים שלו בהחלט התכתבו עם הרומן הזה). מה שכן, כמו שהוא אומר לקראת הסוף, יש (היו) לה פנים שמשיקים ספינות. טוב, הוא לא אומר משיקים ספינות, אני אומרת. אבל הוא נזכר בה בערגה ורץ להשיג אותה, שנייה לפני שהיא טסה ללונדון, ועוד מנסה לשכנע אותה להישאר. איזה חצוף.

ספורט
לא מספיק. כלומר זה לא מתקזז עם עשרות השעות בקיפאון מוחלט מול המחשב כל יום.

*רוכבת הלוך ושוב לעבודה כל יום, אבל זה כולה קצת פחות מ-8 ק"מ. אולי טיפה יותר בגלל כל מיני עיקופים.
*יוגה – שלוש פעמים בשבוע , 1:45 בכל פעם.
*הליכה מהירה – פעם בשבוע – כ-7 ק"מ.
ממליצה בתוקף. רצוי עם מוזיקה (או עם בן/ת לוויה), ובמסלול חף ממכוניות. יש, יש אופציה לעשות את זה בתל אביב, בעיקר אם מנצלים את רצועת החוף ואת פארק הירקון.
אני אוהבת כל אחת מהפעילויות האלו, אבל הלוואי והייתי יכולה לעשות יותר.
בעצם כל דבר שאני עושה אני רוצה לעשות יותר. מה חדש.