צלילי השקט

 

משלושה דברים מורכב העולם: קולנוע, טלוויזיה וספורט, לאו דווקא בסדר הזה

טלוויזיה
אני אוהבת סדרות טלוויזיה ישראליות, מעניין אותי לראות איך הן מתפתחות לאורך שנים, מעניין אותי מה קורה פה. כזכור, היו לי לא מעט קובלנות על השפה הרווחת בסדרות האחרונות שיצא לי לדגום, שפה שכללה בעיקר גרסה מעיקה של מלחמת המינים בנוסח סתלק מפה, איפה היית וכהנה.

זה היה בסבב הקודם של הסדרות המקומיות, כלומר בחורף. בינתיים נגמרו גם היוצאות דופן, בטיפול ופרשת השבוע ועלו כל מיני חדשות, שאיבדתי איתן את הקשר. לא אשמתן, אני לא מצליחה לעקוב מטעמי זמן וכהנה. עד שעלתה העונה החדשה של לא הבטחתי לך (אייל דורון היוצר, אופיר בביוף הבמאי), והתחברתי אליה שוב. כלומר ראיתי את העונה הראשונה, אהבתי, ושכחתי מקיומה. פתאום שבה לה בעונה שנייה, ואני שוב מתלהבת (והכי חשוב, אפשר לצפות בה באתר של יס (וזה הלינק שהוספתי).

מה קורה בה? שלושה חברים, אלי פיניש, גורי אלפי ודני גבע, מתמודדים עם החיים, הנשים והזיפים. מה שיפה בה זה שהיא נראית ישראלית. מגרשי חנייה עם כתמי שמן על האספלט, אזור תעשייה מכוער, חדרים ישראליים, בתים מוכרים. שום דבר שנראה כמו אולפן או כמו תפאורה מיופייפת. והשפה, אלוהים, תענוג. גברים ונשים מדברים באופן סביר, ולא צורחים אחד על השני בהיסטריה. אפילו הקללות, כשיש, נשמעות הגיוניות. אפילו הריבים נעימים לאוזן. תענוג קולח, אותנטי, מתקבל על הדעת.
מסקנה, זה יכול לקרות, ולא באופן אקראי פה ושם. יש עתיד לטלוויזיה הישראלית, ולאו דווקא בעונה השנייה של הישרדות.

קולנוע
יש כמה סרטים שסימנתי לעצמי לראות בבתי הקולנוע (בקצה גן העדן, נניח), אבל היום בצהריים, אחרי שגמרתי את המטלות שלי והייתי צריכה להחליט אם ללכת לסרט, לא הייתי מסוגלת. התפרקדות על הספה עם אחד מערוצי הסרטים נראתה לי תענוג הרבה יותר גדול מאשר לגרור את עצמי מרצון לאולם חשוך, מעופש ודל בחמצן.

וכך יצא שראיתי ברצף ביס 3 את הבוגר ואת מנהטן. כל אחד מענג בסוגו. לא, הבוגר (67', מייק ניקולס) הוא לא סרט גדול, הוא סרט מכונן (גברת רובינסון די קרציה, אם שואלים אותי). וגם מנהטן לא מדהים כמו שזכרתי אותו.
אבל צלילי השקט עדיין מעביר זרמי חשמל לאורך שדרתי.

והרומן של וודי אלן עם מיוריאל המינגוויי בת ה-17? מטריד (טוב, בהמשך החיים שלו בהחלט התכתבו עם הרומן הזה). מה שכן, כמו שהוא אומר לקראת הסוף, יש (היו) לה פנים שמשיקים ספינות. טוב, הוא לא אומר משיקים ספינות, אני אומרת. אבל הוא נזכר בה בערגה ורץ להשיג אותה, שנייה לפני שהיא טסה ללונדון, ועוד מנסה לשכנע אותה להישאר. איזה חצוף.

ספורט
לא מספיק. כלומר זה לא מתקזז עם עשרות השעות בקיפאון מוחלט מול המחשב כל יום.

*רוכבת הלוך ושוב לעבודה כל יום, אבל זה כולה קצת פחות מ-8 ק"מ. אולי טיפה יותר בגלל כל מיני עיקופים.
*יוגה – שלוש פעמים בשבוע , 1:45 בכל פעם.
*הליכה מהירה – פעם בשבוע – כ-7 ק"מ.
ממליצה בתוקף. רצוי עם מוזיקה (או עם בן/ת לוויה), ובמסלול חף ממכוניות. יש, יש אופציה לעשות את זה בתל אביב, בעיקר אם מנצלים את רצועת החוף ואת פארק הירקון.
אני אוהבת כל אחת מהפעילויות האלו, אבל הלוואי והייתי יכולה לעשות יותר.
בעצם כל דבר שאני עושה אני רוצה לעשות יותר. מה חדש.