צלילי השקט

 

משלושה דברים מורכב העולם: קולנוע, טלוויזיה וספורט, לאו דווקא בסדר הזה

טלוויזיה
אני אוהבת סדרות טלוויזיה ישראליות, מעניין אותי לראות איך הן מתפתחות לאורך שנים, מעניין אותי מה קורה פה. כזכור, היו לי לא מעט קובלנות על השפה הרווחת בסדרות האחרונות שיצא לי לדגום, שפה שכללה בעיקר גרסה מעיקה של מלחמת המינים בנוסח סתלק מפה, איפה היית וכהנה.

זה היה בסבב הקודם של הסדרות המקומיות, כלומר בחורף. בינתיים נגמרו גם היוצאות דופן, בטיפול ופרשת השבוע ועלו כל מיני חדשות, שאיבדתי איתן את הקשר. לא אשמתן, אני לא מצליחה לעקוב מטעמי זמן וכהנה. עד שעלתה העונה החדשה של לא הבטחתי לך (אייל דורון היוצר, אופיר בביוף הבמאי), והתחברתי אליה שוב. כלומר ראיתי את העונה הראשונה, אהבתי, ושכחתי מקיומה. פתאום שבה לה בעונה שנייה, ואני שוב מתלהבת (והכי חשוב, אפשר לצפות בה באתר של יס (וזה הלינק שהוספתי).

מה קורה בה? שלושה חברים, אלי פיניש, גורי אלפי ודני גבע, מתמודדים עם החיים, הנשים והזיפים. מה שיפה בה זה שהיא נראית ישראלית. מגרשי חנייה עם כתמי שמן על האספלט, אזור תעשייה מכוער, חדרים ישראליים, בתים מוכרים. שום דבר שנראה כמו אולפן או כמו תפאורה מיופייפת. והשפה, אלוהים, תענוג. גברים ונשים מדברים באופן סביר, ולא צורחים אחד על השני בהיסטריה. אפילו הקללות, כשיש, נשמעות הגיוניות. אפילו הריבים נעימים לאוזן. תענוג קולח, אותנטי, מתקבל על הדעת.
מסקנה, זה יכול לקרות, ולא באופן אקראי פה ושם. יש עתיד לטלוויזיה הישראלית, ולאו דווקא בעונה השנייה של הישרדות.

קולנוע
יש כמה סרטים שסימנתי לעצמי לראות בבתי הקולנוע (בקצה גן העדן, נניח), אבל היום בצהריים, אחרי שגמרתי את המטלות שלי והייתי צריכה להחליט אם ללכת לסרט, לא הייתי מסוגלת. התפרקדות על הספה עם אחד מערוצי הסרטים נראתה לי תענוג הרבה יותר גדול מאשר לגרור את עצמי מרצון לאולם חשוך, מעופש ודל בחמצן.

וכך יצא שראיתי ברצף ביס 3 את הבוגר ואת מנהטן. כל אחד מענג בסוגו. לא, הבוגר (67', מייק ניקולס) הוא לא סרט גדול, הוא סרט מכונן (גברת רובינסון די קרציה, אם שואלים אותי). וגם מנהטן לא מדהים כמו שזכרתי אותו.
אבל צלילי השקט עדיין מעביר זרמי חשמל לאורך שדרתי.

והרומן של וודי אלן עם מיוריאל המינגוויי בת ה-17? מטריד (טוב, בהמשך החיים שלו בהחלט התכתבו עם הרומן הזה). מה שכן, כמו שהוא אומר לקראת הסוף, יש (היו) לה פנים שמשיקים ספינות. טוב, הוא לא אומר משיקים ספינות, אני אומרת. אבל הוא נזכר בה בערגה ורץ להשיג אותה, שנייה לפני שהיא טסה ללונדון, ועוד מנסה לשכנע אותה להישאר. איזה חצוף.

ספורט
לא מספיק. כלומר זה לא מתקזז עם עשרות השעות בקיפאון מוחלט מול המחשב כל יום.

*רוכבת הלוך ושוב לעבודה כל יום, אבל זה כולה קצת פחות מ-8 ק"מ. אולי טיפה יותר בגלל כל מיני עיקופים.
*יוגה – שלוש פעמים בשבוע , 1:45 בכל פעם.
*הליכה מהירה – פעם בשבוע – כ-7 ק"מ.
ממליצה בתוקף. רצוי עם מוזיקה (או עם בן/ת לוויה), ובמסלול חף ממכוניות. יש, יש אופציה לעשות את זה בתל אביב, בעיקר אם מנצלים את רצועת החוף ואת פארק הירקון.
אני אוהבת כל אחת מהפעילויות האלו, אבל הלוואי והייתי יכולה לעשות יותר.
בעצם כל דבר שאני עושה אני רוצה לעשות יותר. מה חדש.

17 מחשבות על “צלילי השקט

  1. רק שאני לא עושה יוגה וגם לא רוכבת
    מסתפקת בהליכה או ריצה כמעט כל יום בשבוע ואין ספק שהשעה הזאת מתקזזת במהירות עם השעות האינסופיות מול המסך של המחשב.

  2. ככל שאתה זז יותר, אתה בריא יותר. זו התאוריה שלי. מזדהה איתך, בנוגע ל"הלוואי והייתי יכולה לעשות יותר". כנ"ל

    ו"הבוגר" באמת לא סרט גדול, אבל המוזיקה שימרה את העוצמה הרגשית שלו. את "מנהטן" לא ראיתי לפחות 25 שנה…

  3. יופי של סדרה, נעימה וכנה וגם אני מוצאת את עצמי צוללת לתוכה בליל שישי לפני שהתינוק שלי קורא לי לעוד שלוק.
    עלמה זק במשחק משובח ונוגע ללב כמו גם שלישית הגברים החסונה. (אוי כמה שאת צודקת. אשכרה לא צועקים טקסט כעוס ולא מדקלמים קללות. כיפאק היי!
    מודה שגם "אולי הפעם" תופסת אותי בחוזקה.

    ספורט: הליכה מהירה בין זבובים ובין סלעים.
    והנקה- שיטה מעולה לשריפת קלוריות במינימום מאמץ. זה כדאי! (-:

  4. אגב, לקופאית שמוכרת לי מאיזו להקת בנות לא-משו בקולנוע לב דיזינגוף- זה שיש אסטרונאוטיות כמוני ששוכחות אצלך עודף כסכום הכסף שהוכנס לקופה, לא אומר שנכון לוותר על הנסיון לקרוא לי ולהחזיר לי אותו בחזרה!

    כאילו שמחיר כרטיס, ופופקורן שחציו נשאר על הרצפה זה לא גניבה מספיקה.

    רבאק.

  5. הבוגר התיישן להחריד מכל הבחינות. הוא היום נראה תמים וגם הסגנון הקולנועי שנחשב אז חדשני היום נראה ארכאי. מוזר איך שדברים כאלה קורים לסרטים מסויימים ולאחרים לא. אולי משום שהבוגר הוא סרט שכל כך מייצג את שנות השישים ומזוהה עימן ששיני הזמן כירסמו בו יותר מאשר בסרטים אחרים.היום הקונספט שבחור צעיר מנהל רומן עם אם ובמקביל עם בתה לא מרעיד את אמות הסיפים של חברה ששום דבר כבר כמעט לא מזעזע אותה,חברה שבעת שערוריות וסטיות מסוגים שלידם הסנסציה שחולל הבוגר בזמנו נראית כמו תוכנית לגיל הרך.

  6. 1) לא מספיק? קיבלתי סחרחורת רק מלקרוא. הפעילות הגופנית היחידה שלי (מלבד סקס מזדמן עם האיש שיחיה) נעשית ברגע זה ממש כאשר אני מריצה את אצבעי האחת[!] על פני לוח המקלדת. אני ירוקה מקנאה, וכרגיל גם מלאה רגשות אשם.

    2) בקליפ "צלילי השקט" יש תמונה אחת מינורית שביצעה בי זץץץ. רואים אישה שפניה מכורכמים מבכי, והתינוק שבזרועותיה אוחז בסנטרה בתנועה בוגרת ומנסה לנחם אותה. אוף. זה משניק.

  7. נתאי – כן, יוגה זה גם דרך חיים, אבל מבחינת הפעילות האינטנסטיבית, אכן ספורט.
    יופי נבט
    ונופלת – הבוז לקופאית!
    עידן – נכון
    וירצי- מה יש לך לקנא? יאללה קומי

  8. זוכרת את הסיפור "תהילה" של עגנון? היא חשבה שיש לה מנת מילים מוקצבת, וכשתגמור אותה – יסתיימו חייה. אני חיה בדיוק כך, כאילו האנרגיה הקינטית שלי מוגבלת ומוקצבת, או במילים אחרות: אני פדלאה איומה וחסרת תקנה (בשלב זה של חיי).

  9. בינואר נגמר לי המנוי לחדר הכושר. אמרתי 'אין, זה מאלוהים'. מאז אני בטטה.

    אבל! – יש מוצא: פשוט עובדים המון שעות ביום. כך אין זמן לנשנש, ומסתפקים בכריך טונה ובהפוך דרך הסיבוס. זה מסדר אותי יופי עד לארוחה הבאה.

    ספורט: אחזור לזה ביום מן הימים. הייתי ספורטאית מהבטן. אני פשוט בתקופת הבטטאות שלי. ואת יודעת מה, זה גם בסדר.

  10. צלילי השקט היה להיט כבר כשנתיים לפני שהבוגר יצא לאקרנים. הקשר שלו לסרט עצמו נראה מעט רופף אבל פול סיימון אינו מסוגל לכתוב שיר לא טוב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s