חגיגות השנתיים בפריז

לחיות את חייה היה אתמול בן שנתיים. פתחתי את הבלוג, כזכור, כי קינאתי בבת דמותי ולווט.

רציתי לכתוב את הפוסט הזה במועד המדויק, שהרי אובססיבית אני, ולא מסוגלת לסטיות בלו"ז, אבל מה לעשות, לא יצא.

וזה למה? כי אתמול הגעתי לפריז, כ-15 שנים אחרי שלא הייתי בה. למה לא הייתי כל כך הרבה זמן? כי הפרנקופיליות שלי התחלפה בתאוות ניו יורק, וכך זנחתי את עירי האהובה דאז ואת מורשתה האקזיסטנציאליסטית.

פעם, לפני כמעט שני עשורים הגעתי לפריז במטרה להשתקע בה. הייתי אז עולת ימים במיוחד, שלא לומר תמימה, שלא לומר נאיבית להכמיר. וזה, רק כדי לא להגיד "סובלת מפיגור שכלי/סביבתי קל".

הייתי בטוחה שאציע את עצמי כעובדת לשגרירות ישראל בפריז, וחיש קל אתקבל לעבודה. אז כתבתי מכתב ושלחתי לשגרירות, וישבתי במלון מפושפש ברובע הלטיני שבועות ארוכים ממתינה לתשובה שמעולם לא הגיעה.

מפתיע, נכון?

החברים שלי דאז (חלקם נשארו גם היום חבריי) היו משוכנעים שאני נוסעת לפריז על מנת להתאבד בקפיצה לסיין. כה דכאונית-גותית-אפלולית הייתי אז. הם הכינו לי קלטת (אודיו, פעם היו טייפים) משעשעת המתארת את רגעיי האחרונים לפני הקפיצה, ואיתה שיגרו אותי פריזה.

בסוף זה לא קרה. לא קפצתי, לא מצאתי פה עבודה,  ואחרי שכיליתי את חסכונותיי חזרתי לישראל.

החלק הכי טוב בפריז מבחינתי היה שתמיד חשבו שאני בת המקום, ואנשים היו עוצרים אותי ברחוב ושואלים על הדרך לפה או לשם. כן, זו גאוותי הגדולה מאז ומעולם, הלוק הצרפתי שלי.

והיום, מסתובבת ברחובות המוכרים חלקית, אני נאלצת לעשות חשבון נפש: מה בדיוק עשיתי בעולם בעשרים השנים האלו? לאן התקדמתי? האם אני בנאדם מאושר יותר? האם צברתי נכסים חומריים או רוחניים?

התשובות כמובן מורכבות, יש נקודות חוזק ויש חולשה, יש נקודות אור ויש נקודות שחורות משחור.

אין מסקנות סופיות, יש כל מיני דברים שאני רוצה להחליט עליהם במהלך השבוע שלי פה.

בינתיים אני מנסה לנוח וליהנות.

א-טוט-א'לר.

דבורררריt