איך באים ילדים צרפתים לעולם?

מה עושים (ומה אני עושה) עם תינוקת ישראלית בפריז?

ניגודים רבים ממלאים את חיי, אבל אחד מהם מוזר במיוחד: כזכור, ב-30 בינואר נולדה ילדה אחת לשניים מחבריי, וכך מצאתי את עצמי מעורבת באופן די עמוק בגידולה של פעוטה, שעכשיו מלאו לה חודשיים וחצי. למי ששכח – זו הסיבה שכניסתה של היפהפייה לחיי הרעישה את אמות הספים כבר בחדר היולדות.

ועם אותה פעטעטת טסתי השתא פריזה, אחרי היעדרות ממושכת. האמנם? יס, יס. הדבר הראשון שעשו הוריה אחרי שנולדה הוא לארגן לה דרכון. רק לחשוב על זה שאני הייתי צריכה לחכות לדרכון יותר מ-20 שנה, ושהפעם הראשונה שנסעתי לחו"ל הייתה לפריז, אחרי שחסכתי אי אלו פרוטות כדי להצליח לממש את החלום שלי, והריני הופכת ירוקה מקנאה, כי הנה, נסיכת הסיין עוקפת אותי כבר מהשנייה שנולדה – ובטרם למדה לפעות טסה זו לפריז עם הוריה, עם החבר של אבא שלה ואיתי.

כן, אני שכמה פעמים כבר כמעט קפצתי ממטוסים במעופם בגלל תינוק שצווח במרחק של כמה מטרים ממני ביליתי בטיסה עם תינוקת – שדווקא התנהגה למופת – וכמעט ולא צייצה, כולל בזמן המראות ונחיתות, אירועים לא מלבבים כלל לבוגרים, שלא לומר לפעוטות בני יומם.

שעות ספורות אחרי שנחתנו טפחה בפרצופנו מציאות קשה – פריז אינה ערוכה לתינוקות. מה זה לא ערוכה? כנראה שילדי פריז גדלים על עצים, בתוככי עלי כרוב או במערות אטומות עד הגיעם לבגרות מלאה. עמדות החתלה נדירות הרבה יותר ממסעדות טובות (עוד אגיע לזה), וכך מצאנו עצמנו מבצעים אקרובטיקה מרשימה בקרן רחוב על מנת להגן על הישבן המלכותי מהרוח, מאלתרים עמדת החלפה בקומה שנייה של איזה פאטיסרי, חרדים שמא יעלה אחד מבעלי המקום וישליכנו לכלבים יחד עם החיתול המלוכלך, או מתחננים לאיש הניקיון באחד המולים לפתוח תא שירותים סגור (!) בו הייתה עמדת החתלה.

איפה כן יש עמדות? למרגלות האייפל, למשל, אבל רק בחדרי השירותים של הנשים. האב הנזעם הזדעזע: למה מה, אצל הצרפתים רק נשים מחליפות חיתולים? באיקאה, אגב (לפחות בישראל) יש עמדות החתלה בשירותי הגברים והנשים כאחד. כיפאק לאיקאה. 

זאת ועוד. נשים לא מניקות ברחובות. למה לא להניק במסעדות ובשאר מקומות? כי הצרפתים מעקמים את פרצופיהם לנוכח המחזה. ברוב המקרים פשוט נדחקנו לפינה ויצרנו חומה חיה בין המניקה לבין הסביבה. במקרים אחרים תרנו כהומלסים אחר ספסלים בפארקים כדי להניק בהם (ולא משנה מה הטמפרטורה בחוץ). מישהי סיפרה לי שסולקה מביסטרו אחד בצרחות כשהניקה שם. אחרת דיווחה שאחרי חצי שנה בפריז ראתה אישה אחת (!) מיניקה ברחוב (!). בירור קצר העלה שנשים היולדות בפריז יושבות בבית, מאחר שאינן יכולות להסתובב ברחובות ולחלוץ שד. וכשנמאס להן מהסגר שנכפה עליהן – וזה קורה מהר מאוד – הן פשוט מפסיקות להניק ויוצאות לחופשי.

איפה התנהגו אלינו בחביבות? בהביטאט הירשו לאם להניק על אחת הספות, ובקנזו לא הפריע להם שהילדה פרצה ביבבות רמות, ומוכר מהמם בהחלט אפילו הפציר בי להישאר איתה בפנים.

אם לא די בכך, הרי שמסעדות פריז בנויות ככוכים זעירים. עגלה סטנדרטית כי תוכנס אליהם תערער את הסדר הקיים, ותהפוך מיד לפיל כחול במערך הדקורטיבי עמוס העץ במקום הצפוף. חד וחלק – לא מגיעים עם פעוטות למסעדות. אוכל זה עניין רציני, כן? הקומבינות שמצאנו כדי לדחוס עגלה לחנויות החרסינה המגישות מיני מזונות לא ייאמנו. באחת הפעמים אף תלינו את העגלה בוו מהתקרה, על מנת שלא תפריע לנוכחים, וטיפסנו בחבל לילדה על מנת להחזיר לפיה את המוצץ ולוודא שהיא עדיין נושמת.

בפרק הפריזאי הבא – האוכל.