הזמן הצהוב, פריז

חמאה, אינטרנט, יין, מסעדות ומוזיאונים

אופניים – דבר מופלא יש בפריז – אופניים להשכרה. עשרות עמדות אופניים צבאיים (ככה הם נראים, מה לעשות) ניצבות ברחבי העיר. באים, לוקחים זוג ומשלמים פר זמן ההשכרה. לאן מחזירים? לעמדת אופניים אחרת, הקרובה ליעד אליו הגעתם. איזה רעיון מדהים, פשוט וגאוני. הנה משהו שיש לתל אביב ללמוד מאחותה היפה.
(תמונה של הפלא בכתבה בנרג', עד שאקבל תמונות נוספות).
 
אינטרנט – נכון תל אביב מרושתת כולה? אז פריז בדיוק להפך. כל ה-wi-fi מאובטחות. קשה להסתובב ברחובות ולמצוא אינטרנט חופשי. בתי קפה? הצחקתם. תכתבו בבית. מזל שהסארטרים של העולם עוד נעזרו בנייר ועיפרון כדי לכתוב את יצירותיהם. מבחינת פריז – הם יכולים להמשיך בכך.
במלון קניתי את חבילת הגלישה הכי משתלמת שהייתה לחמישה ימים: 30 יורו, עשר שעות. כן כן, אין דבר כזה נניח אינטרנט ליום, כלומר יש, אבל זה מוגבל לשעה או שעתיים בלבד. ככה הצרפתים, האינטרנט אצלם זה במשורה, כאילו מדובר במשאב יקר כמו לפחות מים לישראלים.
אגב, ברחבי צרפת, כמה מאות קילומטרים ספורים מפריז לא תמצאו חתיכת אינטרנט לרפואה.

חמאה (בלי מרלון ברנדו) – אחת הטרגדיות של המטבח הצרפתי היא ההצפה החמאתית של כל תבשיל, תבחיש, מאפה, או כל צורת בישול, טיגון, אידוי ואפייה. סבבה, אז העורקים שלהם לא נסתמים, והם רזים וחטובים (לא רואים ברחובות/במסעדות כמעט לגמרי אנשים הסובלים מעודף משקל אימתני, כמו שרואים בארה"ב, למשל), אבל הטעם החמאתי הדומיננטי משתלט על הכל ומצהיב את הנשמה. יאק.

מסעדות – חלק גדול מהמסעדות שנדגמו הן מסעדות המטבח הצרפתי המסורתי הידוע והמפורסם בזכות צדפותיו, קוקי סאן ז'אקיו, בשריו ודגיו. אני לא אוכלת את הדברים האלו, ולכן משתמשת בעדויותיהם של שותפיי לשולחן, והללו בכו מרה בכל פעם ופעם כמעט. פה סטייקים סולייתיים, שם דגים מיובשים, ואפילו פוא גרא שהצליחו לשבש (הבנתי שמאוד קשה לקלקל פ"ג).
אחת התופעות התמוהות שראינו היא ביצה מקושקשת על פיסת טוסט, שהוגשה כתוספת לסלמון. תדהמה אחזה בנוכחים למראה הטרנד המפוקפק הזכור לכולנו מארוחות בוקר יוקרתיות בבית, שכוללות סלט, קוטג', לחם אחיד ומקושקשת. אגב, בבתי הקפה אפשר לפגוש בארוחות הבוקר גם ביצה רכה בגביע הולם. זוכרים?

יינות – אז נכון שלא הזמנו יין במאה יורו הבקבוק, אבל כל היינות שהומלצו על ידי בעלי המקומות הלא זולים בהם ביקרנו התגלו כדלילים, דלים ומחוקים ולא ראויים ללגימה כמעט.

עכשיו תשאלו מה אני עשיתי במקומות הללו? לרוב אין בהם בנמצא אפילו מנת סלט ירוק אחת בתפריט, ולכן מה שהכינו לי במיוחד זה ירקות חלוטים בחמאה. מנות מוזרות להפליא שהמחירים שלהן לא נפלו מאלו של הסטייקים ושות', שהרי הכינו לי את שני גבעולי האספרגוס במיוחד!

כמה מקומות סבירים דגנו בקושי. האחד, רשת בתי הקפה והמאפה פול, שם אפשר למצוא אשכרה שלושה סוגי סלטים, ועבורי זו הייתה אופוריה אמיתית.
עוד בית קפה עם מאפים וסלטים נאים לחיך שגילינו באקראי – Ma salle A Manger.

בסוף, בערב האחרון בפריז (לפני הטיול לנורמנדי/ברטאן) הגענו ל-Le Petit Marche בזכות כנרת (!), שהקדישה לי זמן איכות בניסיון לתקן את הרושם הרע שהותירו עלינו המסעדות הפריסאיות.
מה אכלתי? ירקות כאלו ואחרים בכמה צורות. היה בסדר, אבל זה לא משנה, העיקר שהחברים טורפי החיות נהנו, והודו שהיה סביר, לא יותר מדי חמאתי, קמחי, שמנוני, יבשושי, ועוד כל מיני "י".
הבעיה היחידה של המקום היא גודלו. כלומר קוטנו. זאת אומרת יושבים הנוכחים שם שכם לשכם וצלע לצלע בסמוך לזולת, ואם מדובר באדם מגודל מעט שיושב לימינך, אפשר להימעך על ידו בקלות. מתחת לשולחן נאלצים כולם להתחכך זה ברגלו של זה כאילו מדובר בקומדיית קולג' אמריקאית זולה. אינטימיות אמיתית שוררת שם, עד כדי מחנק.
להבדיל מהמסעדות הישראליות, דומה שחוקי מכבי האש והפינוי והבטיחות לא חלים על כוכוני פריז.

ביולוג'יק – זה הכינוי למזון אורגני, ואפשר לראות את הכתובת הזו על חנויות טבע.

קינואה – אין דבר כזה במסעדות. כלום. אף לא גרגיר. גרררר.

מוזיאונים – אההה, היו תערוכות שרציתי לראות, אבל לא הייתי אף באחת. למה? או. עד כה טיילתי תמיד בגפי או עם מישהו שעומד בלו"ז שלי. אלא שהפעם סדר היום היה תלוי הנקות והחלפות, ועל פי שני הפרמטרים הללו זזנו, עם עצירות חדות ופניות פתאום.
אז למה לא פניתי לדרכי במהלך היום ויצאתי למלא משאבים תרבותיים? כי לא יצא לי, כי נוצרה דינמיקה מסוימת. 
התערוכות שרציתי והחמצתי:
קמיל קלודל/ נרטיב פיגורטיבי/ פטי סמית/ גויה – תחריטים/ Les femmes du Monde

קולנוע – גיליתי בית קולנוע קטן, סינמטקי בצורת פגודה, la Pagode. בנה אותו בתחילת המאה שעברה בעל בית הכלבו בון מרשה לאהובתו. איזה רעיון מדהים לבנות לאישתך קולנוע בצורת פגודה, אבל מה, הם התגרשו די מהר לאחר מכן.

לה מונד כינה את חופשת קיץ של דוד וולך – שילוב בין ברגמן לסוקורוב (פסקה אחרונה). כבוד.

ומה קרה לדבורית שלא רוצה ילדים וטסה עם תינוקת לחו"ל ועוד כתבה משם על חיתולים? – לא קרה לה כלום. היא כשלעצמה לא שינתה את דעתה כהוא זה בענייני ילודה. אין לי תוכניות, לא היו ולא יהיו לי. זה לא אומר שאם לחבריי הטובים נולדה ילדה, אני לא יכולה לקחת חלק מהצד, בקטנה, בגידולה, וזה כולל את הנסיעה הנוכחית. מבחינתי זה היה תרגיל בחִבְרוּת – לא הצד החזק שלי בחיים.