קוליפורמים בשכונה

 

זה התחיל בהודעה מפחידה שחיכתה לי בתא הקולי אתמול מטעם עת"א, אחר כך הדביקו פתקים בחדר המדרגות, וזהו, האזור נגוע, המים מזוהמים. טוב לדעת שהעיריה התמהמה בדיווח. זה מעודד.
נניח, כשיהיה פיגוע אב"כי, ודאי נדע כמה ימים לאחר מכן, כלומר אלו שיישארו לשמוע את ההודעה.
בינתיים יש מצב לאיזו מגפת פוליו קטנה בשכונה. יכול להיות ממש מעניין. האייטיז חוזרות, לא? 
כמה סוגיות מטרידות:

1. גם לצחצח שיניים צריך, לעניות דעתי, במים נקיים (וזה לא מופיע בהוראות).

2. לא כיף לדעת שאני מתרחצת במי ביוב. אולי עדיף בעצם לא להתרחץ? או לעבור לחלב אתונות?

סוף סוף מתברר שמשתלם להחזיק בבית באר מים מינרליים.

עדכון, שני, 11:00 – כרוז עיריית תל אביב הודיעני בשיחת טלפון מוקלטת, שהכל בסדר: בבדיקה שנערכה הבוקר התגלה כי מי השתייה שלנו זכים יותר מאלו של מעיין נובע באלפים. טוב, זה לא מה שהוא אמר בדיוק, ובכ"ז, אפשר להירגע: אני לא מתרחצת יותר בביוב.

אצתי רצתי ל"סקס והעיר הגדולה"

פה ושם עלולים להיות ספוילרים – כך שהקנאים הגדולים לשתיקה מוזמנים לפרוש לאלתר

כמו עוד 30 מיליארד נשים, גם אני צפיתי פעורת עיניים בכל פרקי סקס והעיר הגדולה בזמן אמת, אם כי לא התמכרתי לקוסמופוליטן, לסטילטו או ללואי ויטון.

ולכן, וכמי שמכורה לסיפוקים מיידיים, הגעתי קצרת נשימה להקרנה הכמעט ראשונה של סקס והעיר בעיר. חמישי, 16:00. לא, לא אספתי דבוקת חברות ופסעתי איתן שלובת זרועות במדרגות הנעות, בחצאית מיני מתנפנפת, פשוט, כי אין לי דבוקה כזו, וגם לא חצאית, וסרטים, כידוע, עדיף לראות לבד.
הקהל
בתור עמדו חבורת אמריקאיות בנות 20 בערך, נרגשות ומבעבעות בשמחה, וכן שני גברים בוגרים חובשי כיפות שחורות. בי נשבעתי. האחד כבן חמישים, השני כבן 25-30. הם עמדו בתור ביחד, אבל התיישבו בנפרד, חמש שורות אחד מהשני, השם יודע למה, ונקווה שהוא יודע גם מה הביא אותם לסרט. האם גם הם פריקים של הסדרה שבה נשים עצמאיות ונטולות מעצורים בחנו ומיששו וטעמו בדקדקנות כל איבר מאיבריהם של כל גברי מנהטן כשבין דייט לדייט הן רוכשות עשרות קילו בגדים ונעליים?
הסקס
ארגיע: יש סקס בסע"ג. כמה? מעט יחסית (אם משווים לכמות בכל פרק של 22 דקות, הוא לא מספק את הסחורה, כך שאני חוששת שחובשי הכיפות השחורות יצאו כשחצי תאוותם בידם). אבל הטרגדיה היא בשמרנות הבלתי נסלחת: סקס עושות הגיבורות רק כשהן בזוגות רשמיים וקבועים: סמנתה וסמית (לו היא נאמנה אף שהיא כמהה לפר ההרבעה החלקלק המכהן כשכן שלה, ושומו שמים, שמו דנטה, המייצג את הגיהנום, לשם יגיעו השקועים בתאוות בשרים?), וכן מירנדה וסטיב בסקס פיוס מתגמל, ואף שרלוט והארי היהודון שלה.
וקרי? הו לא. קרי זו, בזמן שהיא בלי ביג (שזה רוב הסרט) מחדשת את בתוליה, ולא יוצאת אף לא לדרינק עם אף גברבר. כן, נשים זנוחות צריכות להתאבל חודשים ארוכים.
מה עם כל ה-one night stand? את זה אפשר לראות רק בהבלחות קצרצרות במשכנו של ה-stud המחליף צמדי סיליקון מפוארים מדי כמה שעות. אז אולי בעצם באו שחורי הכיפה על סיפוקם. לפחות הם, כי סמנתה לא.
השחורה
עוזרת אישית שחורה ונאוה ומאובזרת וספצית במחשבים (נו טוב, יחסית להאבליות של הבוסית) ובאינטרנט יש לקרי. מס על הלבנבנות המוחלטת של הסדרה לכל אורכה כמעט? מישהו זוכר מאהב שחור שהיה למי מהן אי פעם? אה כן, הנה, לעוזרת האישית, לואיז מסנט לואיס, יש חבר שחור. איזה מזל.
או, כן, ותודה לתמי שהזכירה: בלייר אנדרווד השחום היה השכן השוו-שווה של מירנדה, איתו היה לה רומנצ'יק, וליפית שנזכרה במאהב שחור לסמנתה.
המחשב
אפל
, חברת המחשבים, תשגשג עוד יותר בזכות סע"ג – התפוח המוכר מככב בכל פעם שרואים את קרי והמחשב שלה, והקטע הכי הכי – מישהו מציע לה Iphone אחרי שהסלולרי שלה נעלם מעיניה והיא מחזירה לו אותו בסלידה – “אני לא יודעת להשתמש בזה", היא אומרת. מצחיק, לא? אז למה רק אני צחקתי?
בנוסף, ולמרבה החרדה קרי מתגלה כדי בורה בתפעול המחשב שלה. איך יכולהיות? הרי כבר שנים היא מלפטפת בקצב רצחני!
הדירה
דבר אחד חשוב אפשר ללמוד מהסרט: קרי מוכרת את הדירה שלה לקראת המעבר לדירה המהמהמהמת שביג קנה. הלקח לא מאחר לבוא: לעולם אל תמכרי את דירתך בעבור חלומות ורדרדים. אחזי ברכושך ככל יכולתך. מה ששלך – תדאגי שיישאר שלך.
wit
שתי שנינות בלבד איתרתי בסרט (אלא אם אזכר בעוד) אף שהסדרה של דארן סטאר (שחתום גם על הסרט) הייתה משופעת בהן (אני מתעלמת מבדיחות הזוועה הנחותות):
הראשונה, עורכת ווג (מרפי בראון, כלומר קנדיס ברגן האלילית) אומרת לקרי: "גיל 40 זה הגיל האחרון בו אישה יכולה להצטלם בשמלת כלה בלי להיחשד שמדובר בצילום של דיאן ארבוס” (כן, קצת מיזוגני אבל מצחיק).
והשנייה, קרי אומרת "או, סוףסוף התאוששתי מהמקסיקומה (Mexico+Coma) שלי" – וכל השאר מחמיאות לה על ההברקה – למקסיקו מגיעות הגירלס בנסיבות ש – לא חשוב.
ִזקנה
רק איתות אחד להזדקנות הגיבורות יש פה: סמנתה מגדלת כרסונית קטנה, וחוגגים לה יומולדת 50, וקרי מכככת בווג ככלה בת 40. כלומר, המילה ארבעים מופיעה בגלוי. אבל פלא אחד כביר עולה מהסרט: ארבע הגיבורות נראות בדיוק כמו בסדרה. הזמן לא הותיר עליהן אפילו פסיק. לפחות לא באופן בו הן נראות כאן. אז אולי זה המסר החתרני המובלע: תתפרעי עד מוות כמעט בשנות השלושים, ותוכלי להיראות נפלא בשנות הארבעים.
חתרנות
אין אלטרנטיבה, אין סגנונות חיים אחרים, שום אופציה של חיים לבד (אם כי סמנתה מסמנת אותה קצת, אבל באופן מטושטש מדי, פריקי מדי). חתונה. מונוגמיה. לידה. באמצע יש מחזיק מפתחות שכתוב עליו Love ומזה צריך לשאוב עידוד.
פריקת העול תהיה עם החברות ברגעי משבר, ובמסיבת פיג'מות משי כשצריך. 
תתחתנו, שמרו על חיי המשפחה והאהבה שלכן, ותגידו כן לזקן, שהרי לא קל לו לכרוע ברך בגילו.

——

יאירוה ראה את הסרט אתמול בלילה, והנה הביקורת שלו.

דבורית פורקת עול

השיחה הכי שכיחה בחיי בחודש האחרון
(מתרחשת פעמיים ביום עם אנשים שונים)

מוטרד/ת: נו מה?

אני: מה מה?

מוט': מצאת משהו?

אני: מה אני צריכה למצוא, הרי אמרתי לך כבר, אני לא מחפשת כלום, מיציתי את חיי כוורקוהולית.

מ: מזתומרת לא מחפשת? אז ממה תתפרנסי?

אני: נו, כבר אמרתי לך לפני יומיים – זה, זה וזה. והכי חשוב – אני רוצה לכתוב.

מ: אבל זה לא מספיק!

אני: אני יודעת לחיות בצמצום, וחוץ מזה חסכתי, ובכל זאת, להמשך, יש לי תוכניות עצמאיות, כזכור.

מ: אבל מה יהיה עם שכר דירה???

אני: יהיה בסדר, מה ההיסטריה? אני לא מוכנה יותר להתנהל תחת לחץ הקיום של השורדים. מספיק. אני עובדת מגיל 14, לא ייתכן שלא יהיה לי חודש אחד (אחד!) בחיים של מנוחה מבלי שיחמרו בי בטירוף, כי הרי אני שייכת לצווארון הכחול משולל הנדל"ן, הנכסים, או אפילו ירושת ענק יהלומים מסבתא. די, קומה התנערה עם חלכה, תקופת העבדות הסתיימה. תנו לנשום כמה דקות בשקט.
***

ובלי שום קשר:
פטריית הפלא היוגית מתפתחת יפה,
ואני מוכנה להעניק צנצנת פלאים לבא בתור (כל כמה שבועות יש יבול חדש).
איך היא משפיעה על חיי? אין לי מושג. אולי הרוגע
המתואר לעיל קשור לכך?

בין הגיהנום לגן עדן

הדבר שהכי מעסיק אותי בימים אלו הוא הכתיבה: מתי אכתוב, למה אני לא כותבת, על מה לכתוב. מה בדיוק אני רוצה: תסריט. ספר. סדרה. לא, זה לא נכון. לא כל כך אכפת לי לאיזו תבנית אצוק את החומרים. אני רק מודאגת, מאחר שאני עדיין לא בתוך זה.

הימים נמרחים בקלילות כדבש נוזלי על פרוסה מתמסרת. אני ממלאת אותם בקלילות מפחידה, בלי להתאמץ. להפך, הם נגמרים פתאום, בלי לשים לב. אני אמנם מתענגת על החצי-חופשה הזו, אבל יחד עם זאת מפוחדת ומבועתת מהזמן המבוזבז. למה לקרוא לו מבוזבז, אני שואלת את עצמי, מה, לא מגיע לי לנוח קצת כמה שבועות? יש סיבה שלא אתענג על שנת לילה של שמונה שעות? לא, אין. אבל אני יודעת, אני יודעת שיכולתי לעשות יותר בזמן הזה.

כליונו של הזמן, צחקוקו מאחורי גבי מטרידים אותי מאוד. יום, ועוד יום ועוד יום. והנה שבוע, ושניים ושלושה. ומה אם אצליח למרוח אותו כך בעשורים הקרובים (אני אופטימית)? כלום, לא יקרה כלום. ואם תדחסי בו עוד, אז מה, תרגישי שהחיים שלך היו מלאים יותר? שווים יותר? לא יודעת. כנראה שלא.

אני הולכת לקולנוע. שני סרטים חשובים לי ראיתי עכשיו, ובלי כוונה הם התחברו באופן מפחיד: בקצה גן עדן של פאטי אקין ולפני שהשטן ידע, של סידני לומט.
לכאורה, מרחק גדול בין שניהם, למעשה, הם יצרו אצלי רצף תודעתי חד.
אקין מזכיר איך הדרכים המקבילות של שני אנשים שחייבים להיפגש יכולות לא להצטלב אף פעם. ואיך שיבוש קל בתוכניות, תנועה מגונה אחת משנה חלקות חיים שלמות. גם הוא וגם לומט משתעשעים בזמן על חשבוננו – העלובים שנאלצים לשמש כעבדיו הנרצעים. לומט מזיז את הימים אחורה בכל פעם, כדי להגיע לנקודת המבט שהוא חושש שאולי פוספסה. כדי להראות אותה שוב. להסביר. גם אקין נוקט מדי פעם בטקטיקה דומה.

יחסים בין הורים לילדים עומדים במרכז שני הסרטים:
בטורקי(גרמני) אם ובת שלא נפגשות אף פעם. ועוד אם ובת שנקרעות אחת מהשנייה.
באמריקאי, אב ושני בניו, שהיחסים ביניהם משתבשים בגלל בצע כסף, בגלל אהבה שבוששה.

שם הסרט, לפני שהשטן ידע מתייחס לבילוי בגן עדן לפני ההליכה לגיהנום, לפני שהשטן ידע שמתעתעים בו. מכאן שברור שדרכם של כל גיבוריו לגיהנום די סלולה. ובסרט הטורקי, האם מישהו הגיע לקצה גן עדן? אולי, קצת בסוף, אבל לא לפני שהתבוסס היטב בגיהנום.

בסרט של אקין זה קרה לי: בסצנה של חנה שיגולה בחדר המלון נולד סינופסיס לתסריט שאולי יהיה. ואולי יהפוך לספר. ואולי לסדרה. ואולי יימוג.
נראה. כשאצליח להכפיף את הזמן לרצוני ולאסור אותו ברסן, לפחות לכמה שעות ביום, אדע. 

 

האימפוטנטיות של ברק 013

 

התכתבות ממושכת יש לי עם מחלקת ה-abuse של ברק 013. אני שולחת להם מיילים

על לקוח שלהם, טרול רפה שכל ומעורער  המטריד אותי פה כבר שנתיים, והם לא מגיבים.

הערב התקשרתי אליהם.

שלום, אני אומרת, אני רוצה לדבר עם מישהו ממחלקת abuse.

"מה?" שואל אותי התומך הטכני שמעולם לא שמע את המושג הזה קודם לכן.

אני מסבירה לו שברצוני להתלונן על לקוח שלהם.

לקח זמן לבחור המחונן להבין.

"אה, זה במשטרה, לא פה", אמר.

סבבה.

משטרת ישראל, here i come.

נכון, חבל שחיכיתי כל כך הרבה זמן, אבל קיוויתי שהוא יתעייף, או לפחות ימות בינתיים.

המשך יבוא. אני בטוחה שיהיה לי מה לספר אחרי שאחזור משם.

ואלו ה-IP האחרונים שלו. כל היודע פרטים על מקום הימצאו מוזמן לדווח לשלטונות.

89.1.230.228

89.1.129.86

 

מעתה ייסגר מערך התגובות בשעות הלילה, וייפתח שוב בבוקר, כשאני בקונטרול – עד מות הטרול.
מי שרוצה לפרסם תגובה כלשהי בלילה מוזמן לשלוח לי אותה למייל ואשבצה בבוקר.

 

וורקוהוליזם? הכי Out

יש מצב שהפוסט הזה ישנה לכם את החיים.
אבל – אני מתלבטת – אם הייתי קוראת אותו ולא כותבת אותו, האם היה משנה לי את החיים?
לא בטוח, אבל זה רק בגלל שאני צרת אופקים רוחניים ובעלת מנעד רגשי מוגבל.

עשרות שנים הייתי וורקוהולית. אצלי זה גנטי. גם הוריי כאלו. זה מין צ'יפ כזה המוטבע בך, שמונע מכמה גורמים.
הגורם הראשון הוא חרדת הקיום הנוראית שאם לא תעבדי 20 שעות ביממה, לא יהיה לך מה לאכול ובמה להתכסות בלילה.

כמובן וברור מאליו שאין קשר בין שני הדברים, הרי וורקוהוליזם לא מבטיח שום דבר ברמת ההכנסה, למעט הפרעות שינה, התקפי חרדה, עור צהבהב ועוד מרעין בישין פיזיים ונפשיים.

הגורם השני בהפיכתו של אדם לוורקוהוליק הוא התחושה המשונה שהעולם, כלומר מקום העבודה שלו לא יוכל להסתדר בלעדיו, ולו לרגע. כאותו אטלס הנושא את העולם על כתפיו, כך מרגיש הוורקוהוליק, שאם לשנייה הוא לא ינכח במקום העבודה שלו, יקרס המפעל/המשרד/המערכת בתוך עשר שניות, והכל יהיה על מצפונו.

שטויות במיץ. הכל יישאר על מכונו לעד, כלום לא יתמוטט. כלומר אולי יתמוטט, אבל לא הוורקוהוליק הוא זה שיצליח להציל משהו.

הגורם השלישי שבגללו מישהו משעבד את חייו למקום העבודה שלו הוא תחושת ההערכה שהוא מצפה לקבל מהגורמים המעסיקים אותו. הרי זה לא יכול להיות אחרת. אדם שעובד כל כך קשה, מהבוקר עד הבוקר, וגם בבית, בלילה, וגם בחגים ובמועדים וכן הלאה, ודאי יזכה לגמולים וחיבובים וצ'ופרים לאין סוף: שכרו יעלה, הוא יקודם, כולם יקבלו את פניו בחיוכים מרובים, ורק אושר ישרור במעונו.

אה? הבל הבלים. אולי פעם, לפני עשרות בשנים וורקוהוליזם נחשבה לתכונה נאצלת במקום העבודה, אחת כזו המעידה על נאמנות יתרה. אבל היום? הצחקתם. הוורקוהוליקים נחשבים לאנשים משונים, מוזרים, בעלי הפרעות אישיות, נטולי חיים מסוג כלשהו, שאחרת, מה יש להם לעשות במשרד כל כך הרבה שעות? בשביל מה? הרי שעות העבודה והמשימות מוגדרות במפורש, אז מה זה הטירוף הזה? מיותר לגמרי.

הגורם הרביעי הוא תחושת הסיפוק והקורבניות המקסימה. זאת אומרת, אדם פותח את המשרד בבוקר ונועל אותו בלילה – הוא מרגיש קדוש. קדוש, לא פחות. כן, יש הרגשה נפלאה וגם תפוקה גדולה יותר בלעבוד בשקט הזה, ששורר במשרד בבוקר המוקדם, כשאיש עוד לא נמצא, וכן בערב, אחרי שכולם הלכו הביתה, זה נכון, אבל יותר מכך אופפת את הוורקוהוליק הקלאסי תחושת הקורבן, מין התעלות שמימית על שהוא מקריב את חייו למען מטרה כה נעלה כמו מקום העבודה שלו. מה יותר אצילי מזה?

אחחח, איזו מחשבה מעוותת חסרת תקדים. להפך, להפך. הוורקוהוליק יכול לגרום בכך רק לתחושות שטנה קשות מכל מי שעובד סביבו. כל השאר מרגישים לוזרים של הלייף: מה זה צריך להיות, הרי הם מגיעים בזמן והולכים בזמן, כמו שצריך, אז למה יש פה מישהו שעושה יותר? מה, הוא חותר תחתיהם? הוא רוצה להיות טוב יותר? מה, זה אומר שהם עצמם לא עובדים מספיק טובים? חוצפה. נוקיע אותו מיד, ננדה אותו.

אחרי שתודו, וורקוהולים טרוטי מבט, בינכם לבין עצמכם בכל ארבעה הסעיפים האלו, תתחילו לשחרר. עשו הפרדה בין העבודה לחיים, בין הבית למשרד, סננו את הסלולרי ותרגיעו. עבדו רק כמה שצריך, מיליגרם לא יותר מזה, וחייכם יהיו דבש, קרמל ומרשמלו.
נשבעת בחיי הלפטופ שלי.

כך נגוז הרעיון

קשים חיי היזמית המתחילה.

מיזם חלל הכתיבה – שזכה להרבה תגובות חיוביות ברמת הרעיון וכן-כן, אני רוצה לבוא – לא יסתייע ככל הנראה ברגע זה, אלא אם יצנח עלי הון/משקיעים נדיבים משמיים.

הסיבה המרכזית היא אי-הכדאיות הכלכלית.
גם אם אגבה 100 דולר לחודש מאדם תמורת שולחן וכיסא צמודים, אצליח רק לכסות את עלות השכ"ד בקושי.
הרווח-לכאורה צריך היה לבוא מתוך חמישה שולחנות (מתוך ה-20 המתוכננים) שמושכרים על בסיס יומי או שעתי. גם כן רווח.
לזה צריך להוסיף את עלויות המקום שאינן שכ"ד כמו ארנונה, חשמל ומים, אינטרנט וקפה (על שלל אבזריו).
אוכל ושאר ההטבות הנלוות, כפי שהוצע כאן, היו הופכות את המקום למשהו אחר – לבית קפה עם אינטרנט, ולא לכך כיוונתי, מה גם שאז ההוצאות והתחשיבים והרשיונות אחרים לגמרי.
מה שכן, סיעור המוחות שהיה כאן באמצעות הטוקבקים היה מעולה ומרשים, על כך אני מודה מאוד, מאחר שהוא חסך המון שעות התלבטות ופגישות אחד על אחד עם שניים-שלושה אנשים בלבד, כי כל האספקטים המעשיים של הרעיון הועלו פה, בלי יוצא מן הכלל.

אני ממשיכה להרהר ולהתקדם באפיקים אחרים.
דיווחים יבואו.

בינתיים אוכל לומר רק שהחיים ללא משרת 9:00-20:00 מאוד קשים: אני לא מספיקה כלום כמעט, אבל נהנית מכל שנייה.

איפה לכתוב את הרומן הגדול הבא?

 

איפה אתם כותבים את התסריט שלכם, זה שיהווה פריצת דרך בתולדות הקולנוע? איפה אתם כותבים את סדרת הדרמה המהפכנית, זו שתשים בכיס הקטן את פרשת השבוע, בטיפול, הבורגנים ושבתות וחגים גם יחד? איפה אתם כותבים את כתבת השער הבאה שלכם? כלומר, איפה אתם עובדים?

* בחדר הקטן שלכם בבית עם השותפים?
* בסלון המשפחתי, אחרי שהילדים הולכים לישון?
* בבית קפה שבו המלצרית יורה בכם מבטי שטנה אחרי שלוש שעות והפוך אחד?
איפה?
הנה יש לי רעיון ופיתרון, שישומו תלוי רק בכם ובפידבקים שאקבל:

נניח שאציע חלל גדול, עם 20 שולחנות/עמדות כתיבה נוחות וחיבור אינטרנט חלק ומהיר, מקום בו תוכלו להכין לעצמכם שתייה ולאפסן את הקופסה עם האוכל שהבאתם מהבית.

אם תרצו לדבר עם מישהו מהכותבים, תהיה פינת ישיבה בצד, ותוכלו לנתח את הסצנה או את הפסקה שתוקעת אתכם, או סתם להחליף חוויות מהלפ טופ החדש/ישן שלכם.

ואני שואלת:
1. מעניין אתכם?

2. כמה הייתם מוכנים לשלם עבור מקום כזה, שיהיה פתוח שבעה ימים בשבוע משמונה בבוקר עד חצות?

3. איזה סוג של יחסים הייתם רוצים איתו? מנוי על בסיס חודשי, שבועי או יומי?

מחכה בסקרנות.

 

דרוש/ה Film Buff

 

אני עוד חייבת פוסט צרפת אחד, הוא פוסט הפלישה לנורמנדי והגאות והשפל במונט סן מישל.
זה יקרה אחרי שאקבל את התמונות מאחד ממשתתפי הטיול הבכירים.

אלא שבינתיים אירוע דברים בחיי, והמסע המעולה פריז/ברטאן/נורמנדי/פריז כמעט נבלע בדרמה של השבוע האחרון, ובכל מקרה, אני כבר רוצה לנסוע שוב.

ועכשיו אני פונה לעזרת הציבור, ובעיקר לטריוויאי הקולנוע (אני לא הייתי מעולם אחת כזו, ויש לי תחושה שבכלל, מבין מבקרי הקולנוע לא רבים הם אלופי טריוויה):

אני לא מצליחה להיזכר בשמו של סרט שמכיל את הסצינה הבאה –

רואה חשבון מבוגר (אולי עמיל מכס או כל פקיד אחר, לא יודעת) עוזב את עבודתו, לא לפני שהוא אורז את כל הקלסרים עליהם עמל עשרות שנים, ורוצה להעביר אותם למחליף שלו.

המחליף הצעיר מתייחס בביטול לקלסרים ונדמה לי שבהמשך רואים אותם גם מונחים ככלי אין חפץ בו איפשהו.

מישהו זוכר? יודע? זה סרט מהשנים האחרונות, לא בטוח שאמריקאי.

הידען/ית ת/יזכה בתמונה מפריז למייל שלו/ה (אם ת/ירצה).