וורקוהוליזם? הכי Out

יש מצב שהפוסט הזה ישנה לכם את החיים.
אבל – אני מתלבטת – אם הייתי קוראת אותו ולא כותבת אותו, האם היה משנה לי את החיים?
לא בטוח, אבל זה רק בגלל שאני צרת אופקים רוחניים ובעלת מנעד רגשי מוגבל.

עשרות שנים הייתי וורקוהולית. אצלי זה גנטי. גם הוריי כאלו. זה מין צ'יפ כזה המוטבע בך, שמונע מכמה גורמים.
הגורם הראשון הוא חרדת הקיום הנוראית שאם לא תעבדי 20 שעות ביממה, לא יהיה לך מה לאכול ובמה להתכסות בלילה.

כמובן וברור מאליו שאין קשר בין שני הדברים, הרי וורקוהוליזם לא מבטיח שום דבר ברמת ההכנסה, למעט הפרעות שינה, התקפי חרדה, עור צהבהב ועוד מרעין בישין פיזיים ונפשיים.

הגורם השני בהפיכתו של אדם לוורקוהוליק הוא התחושה המשונה שהעולם, כלומר מקום העבודה שלו לא יוכל להסתדר בלעדיו, ולו לרגע. כאותו אטלס הנושא את העולם על כתפיו, כך מרגיש הוורקוהוליק, שאם לשנייה הוא לא ינכח במקום העבודה שלו, יקרס המפעל/המשרד/המערכת בתוך עשר שניות, והכל יהיה על מצפונו.

שטויות במיץ. הכל יישאר על מכונו לעד, כלום לא יתמוטט. כלומר אולי יתמוטט, אבל לא הוורקוהוליק הוא זה שיצליח להציל משהו.

הגורם השלישי שבגללו מישהו משעבד את חייו למקום העבודה שלו הוא תחושת ההערכה שהוא מצפה לקבל מהגורמים המעסיקים אותו. הרי זה לא יכול להיות אחרת. אדם שעובד כל כך קשה, מהבוקר עד הבוקר, וגם בבית, בלילה, וגם בחגים ובמועדים וכן הלאה, ודאי יזכה לגמולים וחיבובים וצ'ופרים לאין סוף: שכרו יעלה, הוא יקודם, כולם יקבלו את פניו בחיוכים מרובים, ורק אושר ישרור במעונו.

אה? הבל הבלים. אולי פעם, לפני עשרות בשנים וורקוהוליזם נחשבה לתכונה נאצלת במקום העבודה, אחת כזו המעידה על נאמנות יתרה. אבל היום? הצחקתם. הוורקוהוליקים נחשבים לאנשים משונים, מוזרים, בעלי הפרעות אישיות, נטולי חיים מסוג כלשהו, שאחרת, מה יש להם לעשות במשרד כל כך הרבה שעות? בשביל מה? הרי שעות העבודה והמשימות מוגדרות במפורש, אז מה זה הטירוף הזה? מיותר לגמרי.

הגורם הרביעי הוא תחושת הסיפוק והקורבניות המקסימה. זאת אומרת, אדם פותח את המשרד בבוקר ונועל אותו בלילה – הוא מרגיש קדוש. קדוש, לא פחות. כן, יש הרגשה נפלאה וגם תפוקה גדולה יותר בלעבוד בשקט הזה, ששורר במשרד בבוקר המוקדם, כשאיש עוד לא נמצא, וכן בערב, אחרי שכולם הלכו הביתה, זה נכון, אבל יותר מכך אופפת את הוורקוהוליק הקלאסי תחושת הקורבן, מין התעלות שמימית על שהוא מקריב את חייו למען מטרה כה נעלה כמו מקום העבודה שלו. מה יותר אצילי מזה?

אחחח, איזו מחשבה מעוותת חסרת תקדים. להפך, להפך. הוורקוהוליק יכול לגרום בכך רק לתחושות שטנה קשות מכל מי שעובד סביבו. כל השאר מרגישים לוזרים של הלייף: מה זה צריך להיות, הרי הם מגיעים בזמן והולכים בזמן, כמו שצריך, אז למה יש פה מישהו שעושה יותר? מה, הוא חותר תחתיהם? הוא רוצה להיות טוב יותר? מה, זה אומר שהם עצמם לא עובדים מספיק טובים? חוצפה. נוקיע אותו מיד, ננדה אותו.

אחרי שתודו, וורקוהולים טרוטי מבט, בינכם לבין עצמכם בכל ארבעה הסעיפים האלו, תתחילו לשחרר. עשו הפרדה בין העבודה לחיים, בין הבית למשרד, סננו את הסלולרי ותרגיעו. עבדו רק כמה שצריך, מיליגרם לא יותר מזה, וחייכם יהיו דבש, קרמל ומרשמלו.
נשבעת בחיי הלפטופ שלי.