וורקוהוליזם? הכי Out

יש מצב שהפוסט הזה ישנה לכם את החיים.
אבל – אני מתלבטת – אם הייתי קוראת אותו ולא כותבת אותו, האם היה משנה לי את החיים?
לא בטוח, אבל זה רק בגלל שאני צרת אופקים רוחניים ובעלת מנעד רגשי מוגבל.

עשרות שנים הייתי וורקוהולית. אצלי זה גנטי. גם הוריי כאלו. זה מין צ'יפ כזה המוטבע בך, שמונע מכמה גורמים.
הגורם הראשון הוא חרדת הקיום הנוראית שאם לא תעבדי 20 שעות ביממה, לא יהיה לך מה לאכול ובמה להתכסות בלילה.

כמובן וברור מאליו שאין קשר בין שני הדברים, הרי וורקוהוליזם לא מבטיח שום דבר ברמת ההכנסה, למעט הפרעות שינה, התקפי חרדה, עור צהבהב ועוד מרעין בישין פיזיים ונפשיים.

הגורם השני בהפיכתו של אדם לוורקוהוליק הוא התחושה המשונה שהעולם, כלומר מקום העבודה שלו לא יוכל להסתדר בלעדיו, ולו לרגע. כאותו אטלס הנושא את העולם על כתפיו, כך מרגיש הוורקוהוליק, שאם לשנייה הוא לא ינכח במקום העבודה שלו, יקרס המפעל/המשרד/המערכת בתוך עשר שניות, והכל יהיה על מצפונו.

שטויות במיץ. הכל יישאר על מכונו לעד, כלום לא יתמוטט. כלומר אולי יתמוטט, אבל לא הוורקוהוליק הוא זה שיצליח להציל משהו.

הגורם השלישי שבגללו מישהו משעבד את חייו למקום העבודה שלו הוא תחושת ההערכה שהוא מצפה לקבל מהגורמים המעסיקים אותו. הרי זה לא יכול להיות אחרת. אדם שעובד כל כך קשה, מהבוקר עד הבוקר, וגם בבית, בלילה, וגם בחגים ובמועדים וכן הלאה, ודאי יזכה לגמולים וחיבובים וצ'ופרים לאין סוף: שכרו יעלה, הוא יקודם, כולם יקבלו את פניו בחיוכים מרובים, ורק אושר ישרור במעונו.

אה? הבל הבלים. אולי פעם, לפני עשרות בשנים וורקוהוליזם נחשבה לתכונה נאצלת במקום העבודה, אחת כזו המעידה על נאמנות יתרה. אבל היום? הצחקתם. הוורקוהוליקים נחשבים לאנשים משונים, מוזרים, בעלי הפרעות אישיות, נטולי חיים מסוג כלשהו, שאחרת, מה יש להם לעשות במשרד כל כך הרבה שעות? בשביל מה? הרי שעות העבודה והמשימות מוגדרות במפורש, אז מה זה הטירוף הזה? מיותר לגמרי.

הגורם הרביעי הוא תחושת הסיפוק והקורבניות המקסימה. זאת אומרת, אדם פותח את המשרד בבוקר ונועל אותו בלילה – הוא מרגיש קדוש. קדוש, לא פחות. כן, יש הרגשה נפלאה וגם תפוקה גדולה יותר בלעבוד בשקט הזה, ששורר במשרד בבוקר המוקדם, כשאיש עוד לא נמצא, וכן בערב, אחרי שכולם הלכו הביתה, זה נכון, אבל יותר מכך אופפת את הוורקוהוליק הקלאסי תחושת הקורבן, מין התעלות שמימית על שהוא מקריב את חייו למען מטרה כה נעלה כמו מקום העבודה שלו. מה יותר אצילי מזה?

אחחח, איזו מחשבה מעוותת חסרת תקדים. להפך, להפך. הוורקוהוליק יכול לגרום בכך רק לתחושות שטנה קשות מכל מי שעובד סביבו. כל השאר מרגישים לוזרים של הלייף: מה זה צריך להיות, הרי הם מגיעים בזמן והולכים בזמן, כמו שצריך, אז למה יש פה מישהו שעושה יותר? מה, הוא חותר תחתיהם? הוא רוצה להיות טוב יותר? מה, זה אומר שהם עצמם לא עובדים מספיק טובים? חוצפה. נוקיע אותו מיד, ננדה אותו.

אחרי שתודו, וורקוהולים טרוטי מבט, בינכם לבין עצמכם בכל ארבעה הסעיפים האלו, תתחילו לשחרר. עשו הפרדה בין העבודה לחיים, בין הבית למשרד, סננו את הסלולרי ותרגיעו. עבדו רק כמה שצריך, מיליגרם לא יותר מזה, וחייכם יהיו דבש, קרמל ומרשמלו.
נשבעת בחיי הלפטופ שלי.

58 מחשבות על “וורקוהוליזם? הכי Out

  1. מהכירות (אישית) עם עבדי משרדי עורכי הדין הגדולים, עורכי הדין שיצליחו ויהפכו לשותפים (ובכך גם ישודרגו משמעותית בשכרם) הם רק אותם אלה שעובדים לפחות 14-16 שעות ביום. אם לא יעבדו כל כך הרבה, הם לא ישלימו את המטלות שהוטלו עליהם. באותם משרדים (רבים, יש לציין) זו בפירוש לא אמונה שפסה מן העולם אלא מצב מקובל.
    במקומות עבודה אחרים בתחום אחר לגמרי (שוב – ניסיון אישי שלי, לא שמועות או דעות), מקדמים עובדים לפי הכמות הממוצעת של שעות נוספות שהעובד עשה, כמדיניות רשמית של אותו מקום.
    וזה עדיין לא סותר את זה שרוב מה שכתבת מדויק בעיני.

  2. מיד יתקבצו פה העו"דים ונשמע את דעתם
    באשר למקומות אחרים וממוצע השעות הנוספות??
    נשמע לי פנטזיה על נושא רומנטי

  3. את הטור של דנה ספקטור מיום שישי שהזכיר לי את תוכנית "עובדה" על גוגל שבשורה התחתונה הציגה את כל הבונוסים המדהימים שמוצעים לעובדים כדי ליצור לויאליות ומחוייבות עד אין קץ למקום העבודה.
    רוב הוורקוהולים בארץ הם גברים או נשים ללא ילדים, בעוד שבארה"ב למשל שעות העבודה הארוכות עולות בקנה אחד עם האופציות שמציעה מערכת החינוך למשל ולא הרבה מרימים גבה.

  4. כן, ברור שאלו יהיו הוורקוהולים.

    תארי לך שיש עובדים שחשו מחויבות אינקץ בלי שהציעו להם כלום?
    איזה סתומים, אה?

  5. למרות שמדובר בהפרעה שדרושה איזושהי טראומה כדי לצאת ממנה ואני בספק אם פוסט יעשה את זה.

    אני אמנם מעולם לא הייתי וורקוהולית, אבל היה שלב מאוד משמעותי שבו הבנתי שיש גבול לכמה אפשר לסבול עבור כסף.

    ונשאלת השאלה האם נגמלת סופית מוורקוהוליזם או שאם תגיע הצעה לעבודה מאתגרת במשרה מלאה תמצאי את עצמך שוב נשאבת.

    אגב, בעניין הלא לקחת חופש, יש עבודות שבהן אם עובד ייעדר הוא פשוט ייאלץ לעבוד כפול כשיחזור כי אף אחד לא יעשה את עבודתו במקומו.

  6. יפה שבתקופת חוסר עבודה כה קצרה כבר הצלחת לעשות סוויץ' כזה גדול בראש, ולהסתכל אחרת על הרגל שטבוע בך עשרות שנים.

    קצת התפלאתי לקרוא את הטענה ש
    "אולי פעם, לפני עשרות בשנים וורקוהוליזם נחשבה לתכונה נאצלת במקום העבודה, אחת כזו המעידה על נאמנות יתרה. אבל היום? הצחקתם. הוורקוהוליקים נחשבים לאנשים משונים, מוזרים, בעלי הפרעות אישיות, נטולי חיים מסוג כלשהו, שאחרת, מה יש להם לעשות במשרד כל כך הרבה שעות? בשביל מה?"

    דווקא בעידן הנוכחי, נראה לי שמקומות העבודה דורשים יותר ויותר מהעובד, ושימי עבודה של 10 שעות מינימום הם סטנדרט, לפחות בתחומים מסוימים (היי טק, בעיקר). לכן מוזרה לי קצת הגישה שדווקא היום הוורקוהוליסטים מוקעים, בניגוד לפעם.

    בכל מקרה, נאה דרשת, ואני ממליץ לך לקרוא את הספר "אלוף בטלות". הוא ישתלב יפה עם קו החשיבה שהצגת פה
    http://www.matarbooks.co.il/index.php?book=1377

  7. מיכל – אני מקווה שנגמלתי
    כלומר, אני בכלל לא מתכוונת להעמיד את עצמי בסיטואציות כאלו, כמו שאלכוהוליסט בגמילה לא ילך לפאב.

    ג'רו – אולי אני מכירה רק מקומות אחרים

    בעניין הספר – אנסה 🙂

  8. שווקוהוליק הוא וורקוהוליק הוא וורקוהוליק
    גם כשהוא לא עובד.
    וזה רק פסק זמן זמני ביותר עד לשלב הבא בו תמצאי את עצמך משועבדת כמו שהיית תמיד לעבודה ולעבודה ולעבודה

    אבל אחלה תובנות

  9. כמעט רציתי להתחיל להטיף לך, דבורית, על מעלותיה ומגרעותיה של הפסאודו-פסיכולוגיה,
    אבל בסוף הרשימה את נותנת את התקווה הרצויה לכל ה"סובלים".
    אז הלכה לי כל התאוריה…

    ובכל אופן – בהצלחה!

  10. יפה שנשבעת בלפטופ שלך, דבורית. דרכו ימשיכו ויגיעו אלייך ואל כולנו, מחוברים ומאובזרים ומזוודים, כל הזמן, כי כידוע לכבות מכשיר יותר גרוע מלהשאיר אותו דלוק 24 שעות. והסלולארי שמאפשר לעקוף את הטלפון הביתי ולהגיע אלינו בכל עת. בעידננו הנוכחי, וורקהוליזם הוא ברירת המחדל, גם אם זהו וורקוהוליזם פסיבי.

  11. אמנם לא עבדתי מעולם במקום בו נמדדתי לפי שעות, אבל עבדתי בעבודות שדרשו שעות נוקשות. עדיף בהרבה להמדד לפי כמות ואיכות העבודה שהספקת, מה שמאפשר גם זמן עם המשפחה/חתול/עתון. והערה מנסיונם של אחרים: מי שמספיק ב-9 שעות את מה שהקולגות מספיקים רק ב-14, מוערך יותר על ידי המעסיק ששכל בקודקודו. ושבירת המוסכמה ש"צריך" 14 שעות, לפעמים גורמת למעסיק להסתכל במבט חדש על כל העובדים.

  12. חנוך – כן, ראיתי את האור בסוף
    דוד – אוהו, אם רק היית יודע. שלוש שעות הקדשתי ב-12 השעות האחרונות לשיחות עם תומכי האינטרנט השונים, על מנת לפתור מצוקות כבדות משקל
    Morin – את צודקת לגמרי. לא צריך 14 בשום אופן, וגם לא עשר

  13. טוב מאוחר מלעולם לא, דבורית
    שמח שהגעת למסקנה ולתובנות הללו סוף סוף
    העצירה הזו, פסק הזמן הזה הוא חשוב
    וורקוהוליזם היא תופעה חולנית אם חושבים על כך עמוק, ותופעה לצערי שמאוד נפוצה בארץ, מאוד מעריצים ומעריכים כאן אנשים ש"עובדים קשה", זה ממש מדד, אין היגיון כמו באירופה, בצרפת רק ארוחת הצהריים היא שעתיים ושבוע העבודה יר דלארבעה ימים כמדומני או שכבר חזר לחמישה ימים?
    חשוב מאוד לדעתי שאנשים יתעוררו, יפנימו ושכולנו נתחיל לשנות כאן את המחשבות המעוותות והטירוף הזה מסביב לשעון, זה לא אנושי.
    ישנה גם תופעה שגברים שהם אבות לילדים עובדים הרבה או "עובדים" על כולנו, פשוט כי נוח יותר להיות במשרד מאשר לעשות מקלחת לילדים בערב.
    למי שיש ילדים, אמנם קשה לחיות כאן והכל יקר ונדרשות שעות עבודה, אבל לכן גם רצוי שכל המערכת כאן תשתנה וגם יוקר המחיה יפחת, אלו הנושאים החשובים ולא "סוגיות הליבה" ושיבת הפליטים. יוקר המחיה לעומת ההכנסה. ואם זאת, למרות שקשה להתקיים ושילדים עולים ביוקר אז רצוי לא להיות וורקוהוליים גם בשבילהם ולעשות הורות במקום להיות כל הזמן בעבודה. וכאן מדבר מי שמשלם מזונות ולכן חייב לעשות כמה שיותר שעות עבודה לא בגלל שאני מכור לזה אלא בגלל שיש הזדקקות לכל שקל. הגעת לתובנות חשובות ואני שמח על כך. אלו באמת הנושאים החשובים לכולנו ולא החקירות של אולמרט או השיחות שלו עם מנהיג ערבי כזה או אחר. מי שיבוא עם אג'נדה כלכלית חברתית אמיתי אצביע בשבילו בבחירות הבאות, ולא הכוונה לארקדי…

  14. הי דבורית,
    מוזר שאת לא מתייחסת לסוג אחר של וורקהוליקים- אלו שעובדים בלי הפסקה פשוט כי מקום העבודה שלהם טוחן להם את הצורה.
    מאוד נפוץ בעיתונות, כמו שאת בטח יודעת.
    ובמיוחד בעיתון הגדול במדינה.
    הגישה שם היא כזו:
    אנחנו משלמים לך משכורת? (לא משנה אם זו משכורת נמוכה) אז כל זמנך שייך לנו.
    הנחתה של אייטמים בשעה שש בערב? הולך.
    הנחתה של כתבה שלמה בשישי בבוקר? גם הולך.
    ואם אתה כבר בסביבה, אולי תעשה גם את זה ואת זה ואת זה, כי אחרת העיתון המתחרה יקדים אותנו.
    כך אתה מוצא את עצמך עובד מסביב לשעון, (ולא, אני לא מדבר על חלקי החדשות שבהם ברור שצריך לעבוד מסביב לשעון, אלא על חלקים מגזינים). פשוט כדי לשמור על מקום העבודה שלך.
    אני לא יודע אם גם את נהגת כך כשהיית עורכת.

  15. אילנה – תודה

    שרון – צודק בכל מילה

    אורן – הרי לא הזכרתי שומקום ספציפי
    ומאיפה בדיוק לקוחה ההשראה שלי לדעתך?

  16. דבורית יקרה ואהובה עלי עד מאוד, מספר הערות, או הארות

    הגיחוך לעומת הוורקוהוליזם עלה הרחק ממחוזותינו כבר בסיינפלד. כמו כל דבר, לכאן זה מגיע באיחור מדוייק של עשר שנים

    גם טור זה שלך, מדיע באיחור מאוד לא אופנתי אחרי שהמציאות באזורנו (רחוב הברזל, קרליבך-מוזס ומשרדי הפרסום באוף-רוטשילד) כבר התאפסה על עצמיותה ואם עד לפני שנה-שנתיים מודעות שהכילו תיאורים כמו "שעות עבודה בלתי שגרתיות, מוטיבציה
    גבוהה, ראש גדול" וכאלה בניסוחים היו נפוצות במחוזותינו ונחשבו לאטרקטיביות, אפילו, כיום מודעה כזו כמעט נדירה

    פראיירים תמיד יהיו, אנשים שלא חוו את חוויית הוורקוהוליזם ורוצים לדעת "איך זה מרגיש". אבל בזמן שאת רשמת שיא ישראלי שספק אם יישבר מתישהו במשך השנים בהן היית וורקוהוליקית, הרי שכיום כבר לא רואים דטרמניזם מהסוג הזה יותר

    סוגי העבודות הדורשות וורקוהוליזם הן כאלה שנותנות לעובד בהן תחושה של לימוד, התמקצעות, מעבר לריגוש ועניין. למעשה וורקוהוליק הוא המתלמד של פעם.
    רק שבישראל אין לאן להתקדם, מנעד השכר בעיתונות, פרסום, טלוויזיה, מייצב את המסה העיקרית של העובדים ברמת השתכרות של 4 עד 9 א"ש לחודש, ויחסית למה שקורה בעולם הגדול, האמיתי, בו יש גם אנשים שקוראים (וקונים) עיתונים ולא רק כותבים ועורכים אותם כמו אצלנו

    בסיכומו של יום כל מה שתיארת די נכון וקולע, זה פשוט נורא מוזר לי שאת מפרסמת רשימה כזאת רק עכשיו, או חושבת את זה רק עכשיו. אני איכשהו בטוח שלפחות ברמות מסויימות היית מודעת לכל זה עוד קודם, אבל בחרת להישאר במקומות הללו, של עבודה מרובה מדי הנתונה בתחושת שליחות, מפני שבקטנה גם היה לך עניין אישי במקומות הללו. לא חברתי, לא כתחליף למשפחה או אהבה, אלא עניין אינטלקטואלי.
    אני יכול לתאר לי שכשהיית בדרכך לסרט החדש של וודי אלן, עליו היית צריכה לכתוב ביקורת, לא אמרת לעצמך 'אוף! איזה בעסה! מה אני צריכה ללכת לראותאת הסרט הזה עכשיו כשאנשים אחרים הולכים ל… לראות את הסרט החדש של וודי אלן."

    נכון, עבדת גם בעבודות קצת פחות מרתקות וקצת יותר סיזיפיות, אבל זה לא מיקרי שבעיקר במדיה לסוגיה רואים עובדים בגילאי 20 עד 30 שנהנים מהעניין ויש להם את היכולת המנטלית והפיזית, כמו זו המשפחתית, להשקיע שעות עבודה אינסופיות עבור שכר זעום. לרוב, גם, מדובר באנשים שמראש מגיעים ממעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוהה, והשכר מראש לא מהווה שיקול מהותי בבחירה שלהם
    בהגיעם לגיל שלושים ומשהו אותם עובדים משנים פאזה, מי שמתחתנים ומתחילים לעבוד על התא המשפחתי שלהם מוצאים עבודה פחות מרתקת ויותר מכניסה, מי שמבקשים ליצור תא אלטרנטיבי, כמוך, מנתבים את הקריירה שלהם למקום יותר אישי ועצמאי. במקרה שלך הכיוון נראה הרצאות, לימוד, מעין מאמא של כל העוסקים בתחום, שאומרת הייתי בסרט הזה, והעצה הכי טובה שאני יכולה לתת לכם היא 'דבר ראשון תירגעו'. לא להתלהב יותר מדי. נכון

    אבל אל תשכחי שהרוב המוחלט של חבריך לתעשייה מעולם לא הגיעו למצב של השכמה ב-5 בבוקר על בסיס יומי. מדובר בקיצוניות שאכן מזכה אותך בתואר וורקוהוליקית העשור.

    ברוב המקרים של וורקוהוליזם מדובר בשילוב של כישרון רב וחריצות. אצלך הכישרון היה (ועדיין) רב הרבה יותר, ובמובן מסויים, לפחות מהצד, נראה כאילו הכישרון הזה לא הוערך די, אולי חלק מזה באשמתך, שלא ידעת לעזוב מקומות שלא זיהו אותך, אבל לי נראה, ואני אגיד משהו מעט קיצוני ופותח פתח לדיון אחר לגמרי, שפשוט מאוד כל מה שהיית ועשית היה נכון למקום כמו ניו יורק, ולא לתל אביב/ישראל, שבה יש המון דיבורים על תרבות, אבל אין לזה גיבוי בשטח, ולכן עבודה במדיה הישראלית אינה מאפשרת קידום במובן הכלכלי (מבקר הקולנוע של רייטינג הוא בן ,22 שמח שהוא מקבל כרטיסים לסרט בחינם! ומזמין את הידידה שלו, כי אין לו זמן לחברה, לסרט בחינם. שם הוא גם יאכל את ארוחת הערב שלו, בורקס, במזנון לעיתונאים שהוזמנו), אין דרישה לניסיון רב ואין הערכה לכזה וממילא אין אפשרות, אין נישה, למי שצלחו את שנות העבדות ובוחרים באופן נדיר להמשיך לעבוד ברמה כזו של השקעה. אין מה לעשות עם האנשים האלה. אין תפקידים בשבילם. זה הילד בן 24 שכותב מהבוקר עד הלילה בשביל גרושים, העורך שגדול ממנו בשנתיים ואחר כך נמרודי. אין באמצע. וזו הסיבה שאת בוחרת לעבור לתחומים אחרים לגמרי, הרצאות, ייעוץ, כאלה ביוזמות

    ואני מאוד מעריך אותך, אבל זה לא קשור, נכון?…

  17. במקום העבודה הקודם שלי אם מישהו היה יוצא בשש בערב, לא משנה מתי הגיע, תמיד מישהו היה אומר בבדיחות הדעת:
    "מה? חצי יום חופש?"

    אם מישהו היה יוצא כשבחוץ עדיין אור יום, היינו צוחקים עליו שהוא לא יודע איפה מדליקים את האורות ברכב.

    המציאות העגומה היא שמקומות עבודה היום בנויים בשביל ליצור וורקוהוליקים. אם ע"י בניית סביבה שלילית (העצמת פחדים, העצמת מתחים, העצמה של הקריטיות של כל מהלך קטן וכו'), ואם ע"י בנייה של כלובי זהב (עייני ערך – גוגל).

    ברגע שנשאבים פנימה לתוך המערכת, קשה מאוד לצאת ממנה, או להתנהג בצורה שונה, כשאת בתוכה.
    ומהרגע שההתנהגות הזו נלמדה והושרשה, מאוד קשה לשבור את המעגל הזה. קשה מאוד לבוא בתשע, לעבוד טוב וללכת בשש, סתם כך.

    כל עוד מצויינות שווה עבודה קשה, בניגוד ל- מצויינות שווה עבודה מצויינת, זה לא עומד להשתנות.

  18. לא שינית את חיי,לא חידשת לי הרבה, אבל תודה.
    כמובן שמעבר להכל וורקוהוליזם הוא פשוט התמכרות, וככל התמכרות דרוש תהליך גמילה שלא נגמר בשינוי דפוסי חשיבה.
    משום מה הפוסט גרם לי לחשוב על שמעון פרס. מה יקרה אם הוא יעבור גמילה במכון לפוליטיקאים מכורים? הוא יקים חברת הייטק? ימצא לו עמותה לשמש כנשיא מתנדב שלה? או פשוט יעשה מה שרוב האנשים בגילו עושים?…

  19. אני – אני נפעמת מהתגובה שלך, אולי ובעיקר מאחר שאין לי שמץ מושג מי אתה. אני נשבעת
    ואולי זה לא צריך להיות לי אכפת

    כן, אני באיחור של עשור-עשור וחצי לפחות, מכל מיני בחינות, אבל למה? מאחר שאני קצת מפגרת בהתפתחותי הרגשית, אין מה לעשות

    ואם כתבתי את זה עכשיו, זה כי הבנתי את זה עכשיו, ממש עכשיו, ולא לפני עשור
    כן, בחרתי, וכן, היו מי שנזפו בי על כך בזמן אמת, אבל כמכורה, לא יכולתי להפסיק

    אתה מפסיק אחרי שלושה פלאסקים ושלוש מכות חשמל, לא לפני כן.
    כלומר לפחות אני.
    לא מדברת על אחרים

    הנה, ראה את טרף, הוא חי את הסיפור עכשיו, לעומת שלומי, שאומר שלא חידשתי לו כלום.
    לא חידשתי לו, אבל חידשתי לעצמי, ואם אציל נפש מישראל, דייני

  20. ויש את האחר-כך. את השלב שאת יוצאת מהתקופה ההורקוהולית, אחרי שהעור שלך נהיה ירוק מרוב עצבים, אחרי שכבר היית ב"היי" של זה וב"דאון" של זה, אחרי שהוצאת את התיסכול על אלה שעובדים לצידך, על אלה שחיים לצידך בבית, על עצמך, אחרי שחטפת התקפת מיגרנה לראשונה בחייך והבנת שעכשיו זה או את או מקום העבודה, ועזבת אותו, ואמרת, חאלאס, לא וורקוהולית יותר.

    אחרי כל זה מגיע השלב שאת נכנסת למשבר, כי פתאום לא צריכים אותך כמו קודם, את לא מהווה יותר צומת חשובה, את לא חלק משיחות המסדרון, או מתיכנון מהלכים, את לא וורקוהולית יותר אבל את גם לא נחוצה יותר לאף אחד, וכל אותה חשיבות עצמית בה התהלכת 14 שעות ביממה אינה חלק מחייך יותר, ואז את מגלה את הבור העמוק של הכלום.
    וגרוע מזה- את גם מבינה שהוורקוהוליזם עשה לך כזה נזק, שכל איתות מינמלי של לחץ מאיים עליך… עליך! ש"לחץ" היה מילה נרדפת ל"תחביב" אצלך במשך כ"כ הרבה זמן. ומה עושים עכשיו?

    זו הבעיה האמיתית, האפטר-שוק. גם להיגמל מאלכוהול אפשר, אבל אחרי הגמילה יש עוד שנים של התמודדות. זה אשכרה אותו דבר עם וורקוהוליזם.

  21. אלה בדיוק התירוצים של אנשים שלא באמת יכולים להפסיק להיות וורקוהולים. למרות שזה נראה מופרך, אפשר ללמוד לחיות עם פחות כסף (נדמה לי שדבורית אפילו כתבה על זה פוסט פעם אחרי העזיבה את המשרה המלאה ברייטינג) ואפשר לעשות דברים אחרים.

  22. ודרך אגב, הנפילה היא חלק מהמסלול
    אז אקס התעודדתי לך את לקראת היציאה מהבוץ
    ואני לא חושבת שיכול להיות קשב אמיתי לעצמך כשאת עובדת 14 שעות ביום

  23. המציאות בה את חיה ואותה את מכירה שונה מהותית ממציאות חייהם של רבים רבים.

    אם את כותבת שאפשר 'פשוט' לעבוד בעבודה אחרת או שאפשר להסתפק בשכר נמוך יותר – את מנותקת מחייהם של רבים.

    יש אנשים שנ א ל צ י ם לעבוד שעות רבות מאוד וכן – הם כבר מסתפקים בפחות כסף כי שכרם מועט. אבל מועט ממש.

    ואין להם אפשרות לממן פנאי כלשהו כדי לנצלו ללימודים למשל בכדי לעבוד בעבודה אחרת, ועוד ועוד.

  24. אני מתנצלת מראש אם זה ישמע קצת בוטה- אבל את מדברת שטויות. ואני אסביר:

    אין שום קשר, אבל ש-ו-ם קשר בין וורקוהוליזם לבין גובה השכר. בתקופה שהפכתי להיות וורקוהולית, השתכרתי משכורת ממוצעת ולא קיבלתי שום העלאה במשך שנתיים.

    מה שאת אומרת מבהיר שאת לא מבינה שום דבר על הסיטואציה של "וורקוהוליזם"- מדובר על התמכרות לעבודה, למתח ותפקיד אותו ממלאים. אין לזה שום קשר לכסף (זו התמכרות אחרת לחלוטין)והתמודדות עם וורקוהוליזם היא בכלל בתחום של לנסות להוריד מהלך ולהגיע לסטייס אוף מיינד בו אתה חשוב בעיני עצמך וסביבתך גם בלי הגדרת התפקיד שלך.
    זה וורקוהוליזם.
    אין לזה שום קשר לכסף. כלום.

  25. הפרוטסטנטים התחילו עם זה, הסוציאליזם נתן לזה את הגוון שלו, וה…. איך לקרוא לזה, עירונות מודרנית? ממשיכה את הקו (אם כי פחות בראש חוצות). העיקרון ברור: מי שעובד הרבה הוא אדם יותר ערכי, מי שעובד קשה הוא אדם יותר טוב מוסרית, וכל המרבה הרי זה משובח. אדם נמדד בהשקעתו בעבודה. האתוס הזה עדיין עובר – בסמוי ובגלוי – בחינוך של אנשים רבים. בישראלית מודרנית קוראים לזה "אח, תראי את חוה, היא באמת נותנת למקום הזה את כל הנשמה, מכל הלב מה אגיד לך, מכל הלב". (זאת אומרת, חוה מגיעה לעבודה שעה לפני כולם כדי לעשות חשבונות משעממים שאף אחד אחר לא רוצה לעשות והיא עוזבת בערב שעתיים אחרי כולם כדי להשלים עבודות פקידות מייבשות שלאף אחד אחר לא בא לעשות).

  26. תא- מסכים איתך לגמרי.
    וממשיך איתך, או מוסיף דוגמאות (למרות שלא צריך), זה גם לא משנה מה טיב העבודה, זה יכול להיות מנכ"ל בית השקעות או המאבטח בחניון, אנשים תמיד יראו את האדם העובד, העבד, המכונה, במרחק של כבוד מהם, מרחק של, כן, הוא מאבטח, זה לא התפקיד הכי חשוב, אבל הוא כאן יום ולילה, תמיד על כיסא הפלסטיק, עם השקית-אוכל, מהבית, והתרמוס, איזה בן אדם, צנוע, עושה את עבודתו.
    מכבדים, מעריכים, למרות שבחיים לא היינו מתחלפים איתו, והמחשבה על מה שהוא מפסיד מנותבת ל"תרומתו" לחברה: לא רואה את הנכדים גדלים, לא היה בסרט כבר שלושים שנה, העבודה זה הכל בשבילו, עומל על לחמו, דואג שתהיה ירושה לילדים. אדם אחראי

    בסך הכל מדובר במכורים, ואין לזה קשר לכסף כפי שכבר נאמר כאן.
    כל אחד והקיק שלנו, בתיקשורת זה העונג הצרוב בידיעה שאתה "חלק ממהלכים שנוגעים במדינה שלמה!" וכמובן יודע הכל לפני כולם, ומבין גם איך לנתב את זה לתוך יצירת באזז/השפעה

    זו תחושת ההשפעה. אז מנכ"ל חברת הפיננסים מאמין בהשפעתו על "כל כך הרבה כסף של כך כך הרבה אנשים" שיש לו "אחריות כלפיהם". במקרה של השומר בחניון, הוא יודע את הסדר של כל החניון ומי חונה איפה ומי מגיע מתי ואיך לשמור חניה לזה וכו', והוא יודע שכשהוא לא שם "או-הו איזה באלאגן יש…" ובמקרה של התחקירן הוא יודע שהמנחה שואלת עכשיו את השאלות שהוא כתב לה אתמול בלילה, ושאף אחד במערכת לא באמת מבין את השפעות הריטאלין כמוהו כי הוא קיבל 10 על העבודה שהוא הגיש בנושא למרצה הכי מטורף בחוג לפסיכולוגיה

    ברגע שכל כך הרבה נדבכים בעבודת המערכת עוברים דרכך, תלויים בך, וכל כך הרבה דברים "רק אתה יודע לעשות" ו"רק לך יש את ההבנה והרגישות והידע" אז אתה יודע שאתה לא יכול לעזוב
    כי התוכנית תיפול, החניון ייפול, וכל המשקיעים יאבדו את כספם

    ואז, כשאתה עוזב (אם הייתי מקבל פיצויים מכל מקום שהתפטרתי ממנו..) במטרה לעשות "משהו אחר לגמרי" (תמיד נגמר בלימודים) אתה מגלה שהמערכת מתאוששת מהר מאוד, מגיע מישהו אחר, די אוטיסט לדעתך, אבל עוזרים לו, ובדרך פלאית …זה זז! זה ממשיך לחיות. המנכ"ל מוצא חניה גם בלי השומר "יודע כל" (ממש במקרה התפנתה כשהוא נכנס לחניון) האנליסטים לקחו החלטות בלי לבקש "דקה, דקה, תסתכל על זה" מהמנכ"ל, והמנחה, כן כן, אותה אחת שנדהמת לראות שהיא לא מסוגלת להוציא מהפה מילה אחת שלא כתובה לה על הטלפרומטר, שואלת שאלה בלעדיך, וזה עובד, זה עובר, גם אם היית לוחש לה באוזניה שאלה אחרת עכשיו, החיוך אותו חיוך, והחיוך הזה עובד בלעדיך

    וגם אותה מנחה, גם אותה אשר להחליף.
    והעורכים, והמלבישה

    יש שני סוגים של וורקאהוליקים. הראשון: האולד פאשן, אותו תיאר/ה תא: אותה חוה
    הסוג השני, זה שבא מאוחר יותר ובגנותו התוודענו לכינוי השנוי במחלוקת הזה, שייך לאותם "צעירים שאפתנים", נדמה לי שמלאני גריפית' ב"נערה עובדת" היתה העדות הראשונה לדבר הזה. עברו מאז 20? שנה, המצב נהיה יותר גרוע

    חייו של הוורקהוליק קצרים, בדרך כלל הם כוללים את עשר השנים הראשונות מגיל עשר עד עשרים, בהן הוא לומד (ובשלב מסויים גם עובד) באופן חריג מקצוע מסויים. העשור השני נמשך מגיל עשרים עד שלושים, וכולל בדרך כלל מעבר בצמתים החשובים להתקדמותו (כך עו"ד שאפתן יתמחה אצל שופט, אחר כך יעבוד במשרד יוקרתי, תוך כדי יתנדב באחת הקליניקות המשפטיות המגישות סיוע משפטי חינם, יפתח משרד משלו, ובגיל 30 כבר יופיע בתמונות ליד איזה אולמרט). בסביבות גיל 30 הוורקהוליק משנה צורתו, משיל מעליו את חליפת הסופרמן או וומן והופך להיות מקצוען. ככזה יש לו אופציה לאסוף סביבו וורקהוליקים קטנים דנדנשים, שהוא ילמד אותם את רזי הוורקהוליקיות. זה במקרה והוורקהוליק נשאר במערכת ולא נטש אותה באחת לאחר רגע כלשהו של הארה, שנפלה עליו בסביבה ירוקה כלשהי אליה נקלע, או, במקרה הפחות מואר, עת ראה את נחיריו של מנתח הלב ממקום משכבו. במקרה והוורקהו נטש את המערכת לטובת הקמת מערכת בריאה יותר משלו, סביר להניח שיהיה זה דווקא אחד מהמקומות היותר שווים לעבוד בהם
    ונדמה לי שזה האור בקצה מנהרת השאלות בין נטישת דרך החיים הוורקהוליקית לזו השפויה, הידיעה שמקום כזה אכן קיים, שאפשר לחיות, ליצור, ליהנות, גם בלי להיות אחד ממובילי המערכת, בלי להיות במרכז ההתרחשות, או בלי להיות מרכז
    ההתרחשות עצמו

    רק דבר אחד עוד לא הצלחתי לפרק לכדי פתרון שיהווה שלום בר קיימא: איך יתמודד הוורקהוליק עם הרגע הזה, בו

    מסכי הוול סטריט מראים נפילות בכל המדדים – ואתה כבר לא אנליסט בכיר בבנק השקעות מוביל, אלא צופה בדיווח בביתך במושב מלכישוע, בידך האחת קילשון, ואילו האחרת כבר זזה מעצמה, מחשבת, כותבת, אישתך מהצד, במבט חושש, יודעת שזה הולך להגיע
    "מה הוא מדבר על מדד יתר?! שירוץ לקנות אופציות בשורט"

    אותו שומר בחניון שמספרים לו על התאונה שקרתה שם הבוקר. כן, מאז שהוא עזב אין יותר סדר, כל אחד חונה איפה שבא לו "וזו התוצאה" (ולא כמובן העובדה שבאותו בוקר נכנס לחניון עובד שהתלהב ממכוניתו החדשה קצת יותר מדי. וכדי להרגיז אגיד שזו כנראה היתה נהגת)

    ואותו עיתונאי, זה שכתב כאן על העורך שדורש ממנו להרים כפולה בשישי בבוקר ועוד כמה משימות "קטנות", הו, אותו עיתונאי, כי הרי וורקהוליזם כמו זה שמתרחש במדיה על כל סוגיה, אותו עיתונאי כנראה לא ייגמל לעולם, לצערי. ולא הפרסומאי ולא התקציבאית. האנשים האלה כמעט אבודים לגמרי, ובדרך כלל מרגע שהם נכנסו למערכת האופציה היחידה הקיימת עבורם היא תפקיד מרתק יותר במקום אחר. כי בסופו של דבר, וורקהוליזם לא קשור לכסף, הוא קשור לעניין, סקרנות אינסופית, הנאה אינטלקטואלית מההתרחשות בה אתה מתנהל, והמיומנות בה אתה מתנהל בה

    כל תופרת וורקהוליקית בפולגת יודעת במבט אחד מה שווה החולצה שלך גם בלי להסתכל על התווית, והיא לא צריכה חיזוקים ממנהל העבודה כדי לדעת שהתפוקה שלה היום היתה מדהימה, וגם אם חברותיה לעבודה קצת יפפו, היא יודעת שנבחרת הכדורסל של ישראל לאליפות אירופה, זו שמופיעה עכשיו בטלוויזיה, לובשת את החליפות שהיא תרה אתמול במיומנות כה רבה, ואת ההנאה הזאת מעמל כפיה אי אפשר לקנות בכסף, לכן כשראינו את אימה של כוכבת הפרסומת של פלאפון יושבת על המדרכה מחוץ למפעל הנסגר בעיירה הדרומית, בסמיכות כה גדולה לבאזז התקשורתי אודות מיליון וחצי השקלים שקיבלה בתה עבור השתתפות באותה פרסומת, לא יכולנו שלא לתהות "למה היא מריכה את זה? בשביל 4,200 שקל בחודש הבת שלה יכולה להחזיק אותה לנצח בשכר שהיא מקבלת על ערב אחד ביום העצמאות" (דווח על 50 אלף דולר בזמנו). אבל וורקהוליזם זה כנראה משהו כל כך מורכב, שהדרך להיגמל עדיין לא לגמרי בהירה, אחרת לא היינו מנהלים את הדיון הזה כאן

  27. אוקיי, אם אנחנו לא מכירים זה משהו אחר.

    בלבלת אותי כי דיברת בפמיליאריות
    גדולה, עד שחשבתי שעבדנו פעם ביחד.

    הייתה מוזרה לי, הקרבה הזו.

  28. ועלה עליה הכורת בדמות נפילת האתר הזה.
    למזלי כתבתי טיוטה.
    בסוף החלטתי לעשות מזה פוסט לביתי.
    אבל אתן לך קרדיט על ההשראה ואלנקק לכאן.
    תודה.

  29. ראוס אאוט

    התלונה במשטרה בדרך.
    עלוב נפש סתום, אומלל, חולה וטיפש
    אתה עוד תצטער על כל מילה שכתבת פה.

    בי נשבעתי

  30. נהניתי לקרוא את תגובותיך לדבורית,אשמח לקרוא עוד דברים שלך . כדאי שתפתח בלוג ואם יש לך אשמח לדעת את הכתובת.

  31. לזכותי יאמר שאף פעם לא אהבתי לעבוד , לגנותי יאמר שבשל בזבזנותי אני נאלצת לעבוד גם בגילי במתקדם וכנראה אאלץ לעשות זאת כל עוד כוחי יאפשר לי.
    לזכותי יאמר שלמרות שאיני אוהבת לעבוד אני מנסה לעשות את מיטבי.
    אגב אהבתי את הביטוי

    "בעלת מנעד רגשי מוגבל "

    כל טוב
    שולמית

להגיב על חנוך גיסר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s