בין הגיהנום לגן עדן

הדבר שהכי מעסיק אותי בימים אלו הוא הכתיבה: מתי אכתוב, למה אני לא כותבת, על מה לכתוב. מה בדיוק אני רוצה: תסריט. ספר. סדרה. לא, זה לא נכון. לא כל כך אכפת לי לאיזו תבנית אצוק את החומרים. אני רק מודאגת, מאחר שאני עדיין לא בתוך זה.

הימים נמרחים בקלילות כדבש נוזלי על פרוסה מתמסרת. אני ממלאת אותם בקלילות מפחידה, בלי להתאמץ. להפך, הם נגמרים פתאום, בלי לשים לב. אני אמנם מתענגת על החצי-חופשה הזו, אבל יחד עם זאת מפוחדת ומבועתת מהזמן המבוזבז. למה לקרוא לו מבוזבז, אני שואלת את עצמי, מה, לא מגיע לי לנוח קצת כמה שבועות? יש סיבה שלא אתענג על שנת לילה של שמונה שעות? לא, אין. אבל אני יודעת, אני יודעת שיכולתי לעשות יותר בזמן הזה.

כליונו של הזמן, צחקוקו מאחורי גבי מטרידים אותי מאוד. יום, ועוד יום ועוד יום. והנה שבוע, ושניים ושלושה. ומה אם אצליח למרוח אותו כך בעשורים הקרובים (אני אופטימית)? כלום, לא יקרה כלום. ואם תדחסי בו עוד, אז מה, תרגישי שהחיים שלך היו מלאים יותר? שווים יותר? לא יודעת. כנראה שלא.

אני הולכת לקולנוע. שני סרטים חשובים לי ראיתי עכשיו, ובלי כוונה הם התחברו באופן מפחיד: בקצה גן עדן של פאטי אקין ולפני שהשטן ידע, של סידני לומט.
לכאורה, מרחק גדול בין שניהם, למעשה, הם יצרו אצלי רצף תודעתי חד.
אקין מזכיר איך הדרכים המקבילות של שני אנשים שחייבים להיפגש יכולות לא להצטלב אף פעם. ואיך שיבוש קל בתוכניות, תנועה מגונה אחת משנה חלקות חיים שלמות. גם הוא וגם לומט משתעשעים בזמן על חשבוננו – העלובים שנאלצים לשמש כעבדיו הנרצעים. לומט מזיז את הימים אחורה בכל פעם, כדי להגיע לנקודת המבט שהוא חושש שאולי פוספסה. כדי להראות אותה שוב. להסביר. גם אקין נוקט מדי פעם בטקטיקה דומה.

יחסים בין הורים לילדים עומדים במרכז שני הסרטים:
בטורקי(גרמני) אם ובת שלא נפגשות אף פעם. ועוד אם ובת שנקרעות אחת מהשנייה.
באמריקאי, אב ושני בניו, שהיחסים ביניהם משתבשים בגלל בצע כסף, בגלל אהבה שבוששה.

שם הסרט, לפני שהשטן ידע מתייחס לבילוי בגן עדן לפני ההליכה לגיהנום, לפני שהשטן ידע שמתעתעים בו. מכאן שברור שדרכם של כל גיבוריו לגיהנום די סלולה. ובסרט הטורקי, האם מישהו הגיע לקצה גן עדן? אולי, קצת בסוף, אבל לא לפני שהתבוסס היטב בגיהנום.

בסרט של אקין זה קרה לי: בסצנה של חנה שיגולה בחדר המלון נולד סינופסיס לתסריט שאולי יהיה. ואולי יהפוך לספר. ואולי לסדרה. ואולי יימוג.
נראה. כשאצליח להכפיף את הזמן לרצוני ולאסור אותו ברסן, לפחות לכמה שעות ביום, אדע. 

 

10 מחשבות על “בין הגיהנום לגן עדן

  1. נדמה לי שבפעם הראשונה זה שנים רבות אין לך איזה דד-ליין על הראש .
    או שאני טועה ?

    כך או כך, בטלה ומנוחה אינם דברים רעים כל-כך.
    תתענגי עליהם, אח"כ תשנסי מתניים – רגע לפני שתתמכרי.

  2. כתבת יפה בעיני. ומדוייק,אולי אחד הטכסטים הכי יפים שלך בעיני מאז ומתמיד וגם, בעצם בעיקר, מובן 🙂

    יגיע, אין ברירה

  3. של הפוסט הזה כתב את מה שאני לא מצליח לכתוב. בדיוק כל מה שאמרת על כתיבה, אצלי אפילו בכתיבת פוסט לא מצליח.

  4. פאטי אקין הוא במאי ממוצא טורקי שחי בגרמניה, בהמבורג. וכל הסרטים שלו מתייחסים למוצא הטורקי שלו: "יולי", "לחצות את הגשר", "נגד הקיר" (או אולי "עם הראש בקיר") וגם זה.
    זה הסרט הראשון שבו הוא מבקר גם את תורכיה על דיכוי הכורדים ואת גרמניה, על הפוזה של האיחוד האירופי, שלא רוצה את תורכיה.
    אין כמו הכורדית בסרט שאומרת בגאון:
    fuck the Europian union

  5. אלן – בסופ זה יקרה
    נועה – נכון, תודה, הוספתי למען הדיוק, אם כי הבנת ודאי את כוונתי

  6. פינגבק: זµ¦ה¸œה¿ז´ו…¬ו¸

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s