דבורית פורקת עול

השיחה הכי שכיחה בחיי בחודש האחרון
(מתרחשת פעמיים ביום עם אנשים שונים)

מוטרד/ת: נו מה?

אני: מה מה?

מוט': מצאת משהו?

אני: מה אני צריכה למצוא, הרי אמרתי לך כבר, אני לא מחפשת כלום, מיציתי את חיי כוורקוהולית.

מ: מזתומרת לא מחפשת? אז ממה תתפרנסי?

אני: נו, כבר אמרתי לך לפני יומיים – זה, זה וזה. והכי חשוב – אני רוצה לכתוב.

מ: אבל זה לא מספיק!

אני: אני יודעת לחיות בצמצום, וחוץ מזה חסכתי, ובכל זאת, להמשך, יש לי תוכניות עצמאיות, כזכור.

מ: אבל מה יהיה עם שכר דירה???

אני: יהיה בסדר, מה ההיסטריה? אני לא מוכנה יותר להתנהל תחת לחץ הקיום של השורדים. מספיק. אני עובדת מגיל 14, לא ייתכן שלא יהיה לי חודש אחד (אחד!) בחיים של מנוחה מבלי שיחמרו בי בטירוף, כי הרי אני שייכת לצווארון הכחול משולל הנדל"ן, הנכסים, או אפילו ירושת ענק יהלומים מסבתא. די, קומה התנערה עם חלכה, תקופת העבדות הסתיימה. תנו לנשום כמה דקות בשקט.
***

ובלי שום קשר:
פטריית הפלא היוגית מתפתחת יפה,
ואני מוכנה להעניק צנצנת פלאים לבא בתור (כל כמה שבועות יש יבול חדש).
איך היא משפיעה על חיי? אין לי מושג. אולי הרוגע
המתואר לעיל קשור לכך?