בן זוגי שיחיה

 

ביליתי אתמול בוקר זיווני ומרגש אצל הרו"ח שלי. דו"ח שנתי של 2007. אני חדשה בעסקי רו"חים, רק בשנתיים האחרונות אני מנהלת תיק עצמאי מול הרשויות, ועסוקה בתשלומי מע"מ, ביטוח לאומי ומס הכנסה (שלא באמצעות תלושי משכורת, אם כי גם), ובמילוי חשבוניות מדי חודש. כיף חיים, האמת, שגורע בכל חודש כמה ימים מחיי, אני בטוחה בזה.

הכי נוראות אלו השיחות איתו, עם הרו"ח. מאחר שאני לא מבינה מילה ממה שהוא אומר לי, בכל פעם שהוא מבקש ממני רשימת מסמכים אני מתחילה לפרכס בייאוש, וללקט אותם בעמל רב מכל מיני מוסדות וחורים ברחבי הממלכה. אין לי מושג איך. כלומר אני חוזרת כתוכי אחר בקשותיו במקומות השונים, אבל אז אומרים לי: "לא, את לא מתכוונת ל-867 אלא ל-857", ואני, אין לי מושג מה רוצים מחיי. אני לא מתכוונת לכלום, זה הוא שלח אותי. או למשל, אם כתוב על טופס "במקום 106". אז מה זה אומר, שזה 106?  אם כן, למה קוראים לו "במקום"?

אז אתמול כאמור הלכתי למלא את הדו"ח השנתי. וזה הולך ככה: אני יושבת מולו, הוא מפשפש בניירות וממלא טפסים, ואני בוהה, מנענעת בחיקי את 50 קילו המסמכים שהבאתי מהבית, כי לא ידעתי מה בדיוק הוא יצטרך, ומחכה שזה ייגמר. יותר גרוע מביקור אצל הגניקולוג.

ואז הגיע השיא: הוא מחתים אותי על הטופס, ואני חותמת בקווקוּו שנקרא: "בן הזוג הרשום".

אה? אני שואלת אותו, מה זה "בן הזוג הרשום"?

וההוא, שלא הבין מה אני רוצה, אומר לי: "פעם רק גברים חתמו על הטפסים האלו, ואז הנשים התחילו להתקומם, שגם הן בעלות עסקים ושהן צריכות לחתום על המסמכים שלהן, זה ממש בסדר, לא?"

סבבה ויופי, אני אומרת לו, אבל האם המדינה עוד לא השכילה להבין שלא כולם חיים בתיבת נוח המפוארת שלכם, ושיש אנשים שמנהלים את ענייניהם הכספיים בעצמם, מבלי שיהיה לצדם "בן זוג רשום"?

הרו"ח האומלל גירד בפדחתו, יישר את הכיפה ולא ירד לסוף דעתי. מיד אץ להגן על מדינתו ורשויות מס הכנסה, "לא לא, מה פתאום, לא יכול להיות".

אז עזבתי אותו, מה הוא אשם במוחו התבניתי של מס הכנסה ובראייתו המוגבלת את המציאות החברתית. שטויות, חתמתי בשם "בן זוג רשום" והלכתי לדרכי, משליכה את 2007 מאחורי גווי, וחשה על עורפי את נשימתו הכבדה של בן הזוג שהמציאה לי המדינה.

 

 

Iphone בקולנוע, בטלוויזיה ובכלל

אני ממש לא חובבת טריוויה. להפך, כל מיני חידות וחידונים בנוסח מי הופיע איפה ולמה, ומי אמר את המשפט ההוא, מתישים ומשעממים אותי במיוחד.

אבל מה, תופעת טריוויה אחת כן מלהיבה אותי בימים אלו, אזכורים של Iphone בתרבות. אולי בגלל שזה כל כך מהיר, אולי בגלל שההטמעה המטאורית של המכשיר בתרבות מעידה על ההצלחה הכלכלית, התפיסתית והשיווקית שלו.

הנה כל האזכורים המשעשעים של Iphone שנמצאו עד כה:

1. הראשון, בסקס והעיר הגדולה, כשקארי מאבדת את הסלולרי שלה ומישהו מציע לה איי פון היא מחזירה לו אותו מיד ואומרת, אני לא יודעת איך משתמשים בזה (ואכן איי פון הוא לא הפיתרון לסלולרי, כידוע).

2. והפעם השנייה, בפרק של House ששודר השבוע ב-yes, כשהמיזנדוקטור הנחשק קונה לעצמו לכאורה מכשיר במשחק "גמדים וענקים" מרושע שהוא משחק עם הסטאז'רים שלו.

אוהבת את העובדה שהאזכורים מלאים תמיד בהומור עצמי ובמודעות לכל השלכותיו של המכשיר, בעייתיותו והסנוביזם שהוא משדר, נכון לעכשיו.

3. ניפ/טאק (תודה לולדי)
ד"ר טרוי משדרג את מעמדו.

 

4. והסימפסונס (תודה לגיא יצחקי):
Anyone catch last night's season premiere of the Simpsons? Notice a little friendly nudging to Apple iPhone users? So did we (ספט' 2007)

 

5. שיעור באייפון בצ'אק (תודה לשני)

 

6. על השימוש באייפון במונלייט מנוחתה עדן (שוב תודה לשני).

 

7. בסרט החדש של נ. נייט שמאלאןThe Happening, מישהי מראה סרטון שקיבלה מקרובת משפחה על מה שמתרחש באיזור אחר. רק פרט קטן שכחו: ה-iPhone לא תומך בטכנולוגיית MMS.
(תודה לאודליה, אבל מה עם טייבוב?)

מחפשת אזכורים נוספים בתערוכה, בשיר, במיצג, בספר וכמובן בקולנוע ובטלוויזיה.
המוצאים הישרים מוזמנים להוסיף, ואני מבטיחה לעדכן את הפוסט מעתה ועד עולם, או עד שמשהו אחר יחליף את הצעצוע – שעדיין לא הגיע אלינו רשמית, כידוע.

השופטת לא מבינה בטרולים וברק013 מתעלמת בזדון

אחרי שנמאס לי למחוק בבקרים את הטוקבקים של הטרול, ואחרי המוני פניות לברק013, ואחרי שהבנתי שמהמשטרה לא תבוא לי הישועה, פניתי (בעצת עו"ד) לבית המשפט, בטופס שנקרא:
"בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד".

בטופס פורטה הבקשה הבאה:
"המשיב 2 (כלומר הטרול, פלוני אלמוני,ד.) מפרסם פרסומים הפוגעים בשלוות נפשה של המבקשת ומטריד אותה באמצעי תקשורת בשעות הלילה. מתבקש צו במעמד צד אחד שיאסור על המשיב 2 להטריד את המבקשת וכן מתבקש צו שיורה למשיבה 1 (ברק013, ד.) למנוע מהמשיב 2 לגשת לאתר האינטרנט של המבקשת".

לאחר מכן פירטתי את הסיפור, כולל הסברים על ה-IP, וצירפתי את המיילים ששלחתי לברק013 שלא נענו מעולם, וכן ציטוטים נבחרים של הטוקבקים המדוברים.

כל זה הוגש בבית משפט השלום בתל אביב.

יום לאחר מכן התקבלה החלטת השופטת X:

"לא ניתן למנוע הטרדה מאיימת של מי שזהותו בלתי ידועה.
באשר לגילוי הזהות – קודם שאדרש לבקשה, תצרף המבקשת עותק מפניותיו של המטריד האלמוני על מנת שייבחנו ע"פ הקריטריונים שקבעה הפסיקה בכל הנוגע לגילוי זהות משתמשים אנונימיים באינטרנט".

אוקיי, הבנתי שהשופטת לא הבינה וכתבתי לה את המכתב הבא:

כבוד השופטת X
בתשובה להחלטתך:

1.“לא ניתן למנוע הטרדה מאיימת של מי שזהותו לא ידועה" – ובכן אסביר.
זהותו לא ידועה לי או לכבודה.
זהותו ידועה לחלוטין לספקית האינטרנט שלו, כלומר ברק013.
איך? בזכות אמצעי הזיהוי שסיפקתי, מספרי ה-IP שלו לאורך תקופה והתאריכים בהם השתמש בהם, כל זאת בנספח א'.
2. "קודם שאדרש לבקשה" כותבת כבודה, “תצרף המבקשת עותק מפניותיו של המטריד האלמוני על מנת שייבחנו… (ככתוב למעלה)
א. דוגמאות לטוקבקים אותם פרסם המטריד (בזה הכוונה "פניותיו") בניגוד לבקשתי המפורשת (הפומבית) להימנע מכך מצויות בנספח א' אותו צירפתי מלכתחילה.
ב. אין לי שום צורך ו/או רצון לדעת את זהותו של המטריד. אני רק רוצה שיסור מדרכי ומחיי ולא יגיב מעתה ועד עולם בבלוג אותו אני מנהלת.
ג. את זה יכולה לעשות ספקית האינטרנט שלו מבלי שתאלץ להסגיר את זהותו. זהו הליך שבינה לבינו, שיכול להתקבל בעזרתו האדיבה של בית המשפט וכבוד השופטת.
3. אני מצרפת שוב את נספח א' הכולל:
א. התכתבות חד-צדדית שלי עם ברק013 – שמעולם לא טרחה להשיב לי.
ב. דוגמאות לטוקבקים.
ג. מספרי IP ותאריכים בהם התפרסמו הטוקבקים.
אני מקווה שפנייתי זו תזרז את ההליך השיפוטי שיפטור אותי מנוכחותו של המטריד האלמוני בחיי.

ועל כך השיבה השופטת X:

"הסעד המתבקש על ידי המבקשת אינו הסעד המתאים בנסיבות העניין, והדבר הובא בהחלטתי הקודמת.
זכותה של המבקשת לערער על החלטתי זו. מומלץ למבקשת לקבל סיוע משפטי".

זהו, אחרי שדפקתי תראש בקיר בייאוש, לוקחת את החוק לידיים.

 

עדכון, 24.6.8: מתברר שהחוק ברור מאוד בעניין. הידיעה הבאה התפרסמה
באתר של עו"ד חיים רביה לפני כשלוש שנים. חבל שהשופטת X לא קראה אותה:

פסיקה חדשה של בית המשפט העליון קובעת כי עבירת "הטרדה באמצעות שימוש במתקן בזק" (סעיף 30 לחוק התקשורת) חלה לא רק על הבטים טכנים של שימוש במתקן בזק – כגון "הצפת" הקורבן בשיחות-סרק או הודעות דואר אלקטרוני – אלא גם על תוכנם של המסרים (רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל). בכך הפך בית המשפט העליון את הגישה שהתגבשה בפסיקה המחוזית שבענין מדינת ישראל נ' אלעד ברוך ואשר לפיה "רק השימוש הפיזי באופן מטריד במתקן בזק יכול ליצור את העבירה". על-פי החלטת העליון, תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר למנוע שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטכנולוגיות הטמונות בהם. אפשרויות אלה כוללות לא רק את השימוש הטכני במכשיר, אלא אף את המסרים המועברים בו. לצורך שמירה ראויה על האינטרס המוגן של מי שברשותו מיתקן בזק שלא להיות מוטרד, יש להשקיף על השימוש המטריד במיתקן כמכלול אחד של צורה ושל תוכן ולראותם כאלמנטים הכרוכים ושלובים זה בזה.

ואלס עם באשיר – החומרים מהם עשויים החיים

 

הקולנוע במהותו הוא הפקה של המציאות. המציאות משתחזרת בשבילו (חיים בהקיץ)

השנים יברחו כמו ארנבות (מתוך פואמה של וו.ה אודן המצוטטת בלפני הזריחה)

היום אני יותר מצויר מאשר אמיתי (ארי פולמן בראיון לערוץ 10)

החומר ממנו עשויה האהבה

זאת לא הפעם הראשונה שארי פולמן משתעשע באנימציה. הו לא. הכל התחיל בהחומר ממנו עשויה האהבה (2004). כל פרק במיני-סדרה נפתח בחמש דקות אנימציה דוקומנטרית המציגה מדענים השחים בענייני האבולוציה של האהבה. פולמן, שתמיד רצה לעשות אנימציה התלהב מהטכניקה של ריצ'רד לינקלייטר בחיים בהקיץ – תכף אגיע לשם – שצילם את השחקנים שלו בווידיאו ואחר כך צייר אותם. הוא אפילו ניסה לרכוש מלינקלייטר את טכניקת הרוטוסקופ, בעזרתה מציירים את החומר המצולם, אבל הלה סירב, כך שפולמן צריך היה להשתמש בציור ידני ממש, עבודה שנמשכה המון זמן. הסיבה שהשתמש בטכניקה הזו היא כדי לצמצם את הניכור בין שני מרכיבי המיני-סדרה – מצד אחד הוא מראיין מדענים ופילוסופים על הנושא, כשמצד שני הגיבורים הממשיים שלו – מבוגרים וילדים – עוברים ניתוח לב פתוח מול המצלמה.

על מנת להבין מה גורם החומר ממנו עשויה האהבה לאנשים ערך פולמן (התסריטאי הראשי של פרשת השבוע, מייד אין יזראל, קלרה הקדושה, שאנן שיא – שני האחרונים עם אורי סיון, החבר הכי קרוב שלו, שמשתתף גם בואלס) תחקיר עצום בהיקפו במשך שלוש שנים, ובחר מתוך מאות מועמדים כמה אנשים שיתנו לו לגעת בנקודה הכי כואבת אבל גם הכי מענגת בנפש שלהם.

פולמן אמר לי אז, לפני כארבע שנים, שלא חשב שהוא עושה שימוש לרעה במרואיינים שלו מבחינת רמת החשיפה שהגיעו אליה. הוא ברר את החומר בקפידה מתוך מאות השעות שהיו לו, ושמר על כולם כעל בבתו. והוא צדק. גבולות ההתערטלות הנפשית של הגיבורים שלו שורטטו עם נייר מילימטרי.

חיים בהקיץ, Waking life

הוצג בארצות הברית ממש אחרי קריסת התאומים, ולמרות שהלך הרוח הציבורי היה פעור ונכון לקליטת מסרים מורכבים יחסית, הסרט לא היה הצלחת המאה שם. בישראל הגיע ישר לווידיאו, ועשיתי לו נפשות בכל מאודי במשך שנים. לינקלייטר צילם אותו בקיץ 99' במשך 25 ימים – את ג'ולי דלפי ואיתן הוק, הזוג מלפני הזריחה, ועוד עשרות שחקנים. אחרי הצילום בווידיאו עבדו האנימטורים על הסרט עוד תשעה חודשים בהפיכת הדמויות המצולמות למצוירות. התוצאה יפה במיוחד, ואנושית מכפי שניתן לשער. הגיבור של לינקלייטר נקלע לחלום של עצמו ולא מצליח להתעורר, כך שאין לו ברירה אלא לעצב את המציאות החלומה. הסרט מתבסס, בין היתר, על טכניקת החלומות הצלולים, על פיהם יכול אדם לנווט את החלומות שלו.

חלומות והזמן שעובר מעסיקים את לינקלייטר גם בלפני השקיעה (Before Sunset, 2004). "השנים יברחו כמו ארנבות", מצטט כאמור הוק לפני סוף לפני הזריחה, הסרט בו נפגשו הוא ודלפי ברכבת לוינה, בילו יום סוער ונפרדו לתשע שנים, עד ללפני השקיעה, סרט ההמשך. השנים, כמובטח, עשו את שלהן ועוד איך, וברחו כמו ארנבות, מפקירות את בעליהן מאחור, קצרי נשימה ומבועתים, מנסים לאחוז אותן בקצה, להבין מה קרה, לאן נעלם הזמן.

דלפי מספרת שם על חלום מפחיד שלה: בחלומה היא בת 23 שחולמת שהיא בת 32, ומתעוררת, ולרווחתה היא עדיין בת 23. במציאות (של הסרט), היא מספרת, התעוררה מהחלום, והנה הבעתה הגדולה: היא בת 32. זה בדיוק מה שקורה בלפני השקיעה – היא מתעוררת מאותו חלום, אותן תשע שנים שחייתה אחרי הפגישה עם ג'סי, ומתברר שהיא לא בת 23 יותר. מהו החלום, אותן תשע שנים, או אותו מפגש? בכל אחת משתי צורות החיים האלו – חלום ומציאות – יש אלמנטים הלקוחים זה מזה.


ובחזרה לוואלס עם באשיר

גם לפולמן  בסרט החדש שלו, אותו כתב, הפיק וביים, קורה אותו דבר בדיוק: הוא מתעורר אחרי יותר מ-20 שנה, ומנסה לחיות לאחור את מה שהיה. להבין איפה התערבבו לו החלום והמציאות, לנסות להפריד ביניהם. הוא מנסה לשאוב חומרים מהחלום שלו ומזכרונות של אחרים כדי לבנות מציאות, את אותה מציאות שהתמסמסה לו אז, בפאתי ביירות, כשהיה חייל צעיר ומבולבל. הסרט של פולמן הוא הוואלס שהשניים האלו – חלום ומציאות – רוקדים אחד עם השני, ניזונים זה מזה, ומחליפים ביניהם תפקידים. בעזרת חלום, קרעי זכרונות שלו ופגישות מחודשות עם חברים מהצבא, את חלקם לא ראה עשרות שנים, הוא מנסה לתפור לעצמו חלקים מהחיים שלו שהלכו לאיבוד – שלושה ימים במלחמת לבנון הראשונה. כן, ההיא ההיא, עם סברה ושתילה, שלושה ימים מכוננים בחיים שלו, של כולנו פה.

אחת הסיבות לכך שבחר בסרט מצויר –  אמר פולמן בראיון שלו בקאן, אאל"ט  – זה כדי שלא יצטרך להתמודד עם השחזור, עם בקשות לזכויות לחומרי ארכיון של אותן שנים. אבל הסיבה העיקרית, כך נראה לי, היא ההיפוך למשפט ההוא, שאמר בבדיחות לכאורה, "היום אני יותר מצויר מאשר אמיתי": כדי לחזור ולהיות מי שאני, להבין את עצמי, שהרי הסרט הוא תהליך פסיכותרפויטי עבורי, הייתי צריך להצטייר, ובאופן הזה למצוא את עצמי מחדש, להבין מי אני.

* ארי פולמן התראיין לסופשבוע . מומלץ.
* דוד פולונסקי, המאייר הגאון של הוואלס התראיין למוסף הארץ. כנ"ל.

* אתר הסרט, שמוקרן מהיום בטרום בכורות, ומשבוע הבא יוצא לכבוש את המסכים והלבבות.
* אמש הוא הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. אסתי על האירוע

רגע, ברור שהסרט הוא חובה? אוקיי, תודה. משוחררים.

עדכון, 15 ביוני 2008:
מקבץ ביקורות שהתפרסמו בסופשבוע
יאירוה בסינמסקופנאי פלוס
אורי קליין בהארץ
שניצר במעריב
יקיר אלקריב בידיעות תל אביב
שמוליק דובדבני בווינט
וואלה!

 

גודאר עוד ישלם

לאות מחאה על שגודאר ביטל את ביקורו בארץ, בפסטיבל הסטודנטים, אני שוקלת להחליף את שם הבלוג.
זה בטוח יהווה איום כבד יותר מהמכתב שקיבל:

"אמנים פלסטינאים התאכזבו עמוקות לשמוע שאתה עומד לבקר בקרוב בישראל… ביקורך, במיוחד בימים אלה של התגברות פשעי המלחמה של ישראל בעזה, עלול לסייע לניסיונותיה של ישראל להסתיר את ההפרות הנמשכות של החוק ההומניטרי הבינלאומי. השתתפות בפסטיבל הזה היא פוליטיזציה גסה של האמנות והפיכתה לשותפה לדבר עבירה".

לא מבינה אותו,  בסרט Notre musique  (המוסיקה שלנו), אותו ראיתי בקאן לפני ארבע שנים, ואפילו מחאתי לו כפיים, הוא היה קצת יותר קשוב לסכסוכנו המלבב והמורכב.