ואלס עם באשיר – החומרים מהם עשויים החיים

 

הקולנוע במהותו הוא הפקה של המציאות. המציאות משתחזרת בשבילו (חיים בהקיץ)

השנים יברחו כמו ארנבות (מתוך פואמה של וו.ה אודן המצוטטת בלפני הזריחה)

היום אני יותר מצויר מאשר אמיתי (ארי פולמן בראיון לערוץ 10)

החומר ממנו עשויה האהבה

זאת לא הפעם הראשונה שארי פולמן משתעשע באנימציה. הו לא. הכל התחיל בהחומר ממנו עשויה האהבה (2004). כל פרק במיני-סדרה נפתח בחמש דקות אנימציה דוקומנטרית המציגה מדענים השחים בענייני האבולוציה של האהבה. פולמן, שתמיד רצה לעשות אנימציה התלהב מהטכניקה של ריצ'רד לינקלייטר בחיים בהקיץ – תכף אגיע לשם – שצילם את השחקנים שלו בווידיאו ואחר כך צייר אותם. הוא אפילו ניסה לרכוש מלינקלייטר את טכניקת הרוטוסקופ, בעזרתה מציירים את החומר המצולם, אבל הלה סירב, כך שפולמן צריך היה להשתמש בציור ידני ממש, עבודה שנמשכה המון זמן. הסיבה שהשתמש בטכניקה הזו היא כדי לצמצם את הניכור בין שני מרכיבי המיני-סדרה – מצד אחד הוא מראיין מדענים ופילוסופים על הנושא, כשמצד שני הגיבורים הממשיים שלו – מבוגרים וילדים – עוברים ניתוח לב פתוח מול המצלמה.

על מנת להבין מה גורם החומר ממנו עשויה האהבה לאנשים ערך פולמן (התסריטאי הראשי של פרשת השבוע, מייד אין יזראל, קלרה הקדושה, שאנן שיא – שני האחרונים עם אורי סיון, החבר הכי קרוב שלו, שמשתתף גם בואלס) תחקיר עצום בהיקפו במשך שלוש שנים, ובחר מתוך מאות מועמדים כמה אנשים שיתנו לו לגעת בנקודה הכי כואבת אבל גם הכי מענגת בנפש שלהם.

פולמן אמר לי אז, לפני כארבע שנים, שלא חשב שהוא עושה שימוש לרעה במרואיינים שלו מבחינת רמת החשיפה שהגיעו אליה. הוא ברר את החומר בקפידה מתוך מאות השעות שהיו לו, ושמר על כולם כעל בבתו. והוא צדק. גבולות ההתערטלות הנפשית של הגיבורים שלו שורטטו עם נייר מילימטרי.

חיים בהקיץ, Waking life

הוצג בארצות הברית ממש אחרי קריסת התאומים, ולמרות שהלך הרוח הציבורי היה פעור ונכון לקליטת מסרים מורכבים יחסית, הסרט לא היה הצלחת המאה שם. בישראל הגיע ישר לווידיאו, ועשיתי לו נפשות בכל מאודי במשך שנים. לינקלייטר צילם אותו בקיץ 99' במשך 25 ימים – את ג'ולי דלפי ואיתן הוק, הזוג מלפני הזריחה, ועוד עשרות שחקנים. אחרי הצילום בווידיאו עבדו האנימטורים על הסרט עוד תשעה חודשים בהפיכת הדמויות המצולמות למצוירות. התוצאה יפה במיוחד, ואנושית מכפי שניתן לשער. הגיבור של לינקלייטר נקלע לחלום של עצמו ולא מצליח להתעורר, כך שאין לו ברירה אלא לעצב את המציאות החלומה. הסרט מתבסס, בין היתר, על טכניקת החלומות הצלולים, על פיהם יכול אדם לנווט את החלומות שלו.

חלומות והזמן שעובר מעסיקים את לינקלייטר גם בלפני השקיעה (Before Sunset, 2004). "השנים יברחו כמו ארנבות", מצטט כאמור הוק לפני סוף לפני הזריחה, הסרט בו נפגשו הוא ודלפי ברכבת לוינה, בילו יום סוער ונפרדו לתשע שנים, עד ללפני השקיעה, סרט ההמשך. השנים, כמובטח, עשו את שלהן ועוד איך, וברחו כמו ארנבות, מפקירות את בעליהן מאחור, קצרי נשימה ומבועתים, מנסים לאחוז אותן בקצה, להבין מה קרה, לאן נעלם הזמן.

דלפי מספרת שם על חלום מפחיד שלה: בחלומה היא בת 23 שחולמת שהיא בת 32, ומתעוררת, ולרווחתה היא עדיין בת 23. במציאות (של הסרט), היא מספרת, התעוררה מהחלום, והנה הבעתה הגדולה: היא בת 32. זה בדיוק מה שקורה בלפני השקיעה – היא מתעוררת מאותו חלום, אותן תשע שנים שחייתה אחרי הפגישה עם ג'סי, ומתברר שהיא לא בת 23 יותר. מהו החלום, אותן תשע שנים, או אותו מפגש? בכל אחת משתי צורות החיים האלו – חלום ומציאות – יש אלמנטים הלקוחים זה מזה.


ובחזרה לוואלס עם באשיר

גם לפולמן  בסרט החדש שלו, אותו כתב, הפיק וביים, קורה אותו דבר בדיוק: הוא מתעורר אחרי יותר מ-20 שנה, ומנסה לחיות לאחור את מה שהיה. להבין איפה התערבבו לו החלום והמציאות, לנסות להפריד ביניהם. הוא מנסה לשאוב חומרים מהחלום שלו ומזכרונות של אחרים כדי לבנות מציאות, את אותה מציאות שהתמסמסה לו אז, בפאתי ביירות, כשהיה חייל צעיר ומבולבל. הסרט של פולמן הוא הוואלס שהשניים האלו – חלום ומציאות – רוקדים אחד עם השני, ניזונים זה מזה, ומחליפים ביניהם תפקידים. בעזרת חלום, קרעי זכרונות שלו ופגישות מחודשות עם חברים מהצבא, את חלקם לא ראה עשרות שנים, הוא מנסה לתפור לעצמו חלקים מהחיים שלו שהלכו לאיבוד – שלושה ימים במלחמת לבנון הראשונה. כן, ההיא ההיא, עם סברה ושתילה, שלושה ימים מכוננים בחיים שלו, של כולנו פה.

אחת הסיבות לכך שבחר בסרט מצויר –  אמר פולמן בראיון שלו בקאן, אאל"ט  – זה כדי שלא יצטרך להתמודד עם השחזור, עם בקשות לזכויות לחומרי ארכיון של אותן שנים. אבל הסיבה העיקרית, כך נראה לי, היא ההיפוך למשפט ההוא, שאמר בבדיחות לכאורה, "היום אני יותר מצויר מאשר אמיתי": כדי לחזור ולהיות מי שאני, להבין את עצמי, שהרי הסרט הוא תהליך פסיכותרפויטי עבורי, הייתי צריך להצטייר, ובאופן הזה למצוא את עצמי מחדש, להבין מי אני.

* ארי פולמן התראיין לסופשבוע . מומלץ.
* דוד פולונסקי, המאייר הגאון של הוואלס התראיין למוסף הארץ. כנ"ל.

* אתר הסרט, שמוקרן מהיום בטרום בכורות, ומשבוע הבא יוצא לכבוש את המסכים והלבבות.
* אמש הוא הוקרן בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות. אסתי על האירוע

רגע, ברור שהסרט הוא חובה? אוקיי, תודה. משוחררים.

עדכון, 15 ביוני 2008:
מקבץ ביקורות שהתפרסמו בסופשבוע
יאירוה בסינמסקופנאי פלוס
אורי קליין בהארץ
שניצר במעריב
יקיר אלקריב בידיעות תל אביב
שמוליק דובדבני בווינט
וואלה!