השופטת לא מבינה בטרולים וברק013 מתעלמת בזדון

אחרי שנמאס לי למחוק בבקרים את הטוקבקים של הטרול, ואחרי המוני פניות לברק013, ואחרי שהבנתי שמהמשטרה לא תבוא לי הישועה, פניתי (בעצת עו"ד) לבית המשפט, בטופס שנקרא:
"בקשה לצו מניעת הטרדה מאיימת במעמד צד אחד".

בטופס פורטה הבקשה הבאה:
"המשיב 2 (כלומר הטרול, פלוני אלמוני,ד.) מפרסם פרסומים הפוגעים בשלוות נפשה של המבקשת ומטריד אותה באמצעי תקשורת בשעות הלילה. מתבקש צו במעמד צד אחד שיאסור על המשיב 2 להטריד את המבקשת וכן מתבקש צו שיורה למשיבה 1 (ברק013, ד.) למנוע מהמשיב 2 לגשת לאתר האינטרנט של המבקשת".

לאחר מכן פירטתי את הסיפור, כולל הסברים על ה-IP, וצירפתי את המיילים ששלחתי לברק013 שלא נענו מעולם, וכן ציטוטים נבחרים של הטוקבקים המדוברים.

כל זה הוגש בבית משפט השלום בתל אביב.

יום לאחר מכן התקבלה החלטת השופטת X:

"לא ניתן למנוע הטרדה מאיימת של מי שזהותו בלתי ידועה.
באשר לגילוי הזהות – קודם שאדרש לבקשה, תצרף המבקשת עותק מפניותיו של המטריד האלמוני על מנת שייבחנו ע"פ הקריטריונים שקבעה הפסיקה בכל הנוגע לגילוי זהות משתמשים אנונימיים באינטרנט".

אוקיי, הבנתי שהשופטת לא הבינה וכתבתי לה את המכתב הבא:

כבוד השופטת X
בתשובה להחלטתך:

1.“לא ניתן למנוע הטרדה מאיימת של מי שזהותו לא ידועה" – ובכן אסביר.
זהותו לא ידועה לי או לכבודה.
זהותו ידועה לחלוטין לספקית האינטרנט שלו, כלומר ברק013.
איך? בזכות אמצעי הזיהוי שסיפקתי, מספרי ה-IP שלו לאורך תקופה והתאריכים בהם השתמש בהם, כל זאת בנספח א'.
2. "קודם שאדרש לבקשה" כותבת כבודה, “תצרף המבקשת עותק מפניותיו של המטריד האלמוני על מנת שייבחנו… (ככתוב למעלה)
א. דוגמאות לטוקבקים אותם פרסם המטריד (בזה הכוונה "פניותיו") בניגוד לבקשתי המפורשת (הפומבית) להימנע מכך מצויות בנספח א' אותו צירפתי מלכתחילה.
ב. אין לי שום צורך ו/או רצון לדעת את זהותו של המטריד. אני רק רוצה שיסור מדרכי ומחיי ולא יגיב מעתה ועד עולם בבלוג אותו אני מנהלת.
ג. את זה יכולה לעשות ספקית האינטרנט שלו מבלי שתאלץ להסגיר את זהותו. זהו הליך שבינה לבינו, שיכול להתקבל בעזרתו האדיבה של בית המשפט וכבוד השופטת.
3. אני מצרפת שוב את נספח א' הכולל:
א. התכתבות חד-צדדית שלי עם ברק013 – שמעולם לא טרחה להשיב לי.
ב. דוגמאות לטוקבקים.
ג. מספרי IP ותאריכים בהם התפרסמו הטוקבקים.
אני מקווה שפנייתי זו תזרז את ההליך השיפוטי שיפטור אותי מנוכחותו של המטריד האלמוני בחיי.

ועל כך השיבה השופטת X:

"הסעד המתבקש על ידי המבקשת אינו הסעד המתאים בנסיבות העניין, והדבר הובא בהחלטתי הקודמת.
זכותה של המבקשת לערער על החלטתי זו. מומלץ למבקשת לקבל סיוע משפטי".

זהו, אחרי שדפקתי תראש בקיר בייאוש, לוקחת את החוק לידיים.

 

עדכון, 24.6.8: מתברר שהחוק ברור מאוד בעניין. הידיעה הבאה התפרסמה
באתר של עו"ד חיים רביה לפני כשלוש שנים. חבל שהשופטת X לא קראה אותה:

פסיקה חדשה של בית המשפט העליון קובעת כי עבירת "הטרדה באמצעות שימוש במתקן בזק" (סעיף 30 לחוק התקשורת) חלה לא רק על הבטים טכנים של שימוש במתקן בזק – כגון "הצפת" הקורבן בשיחות-סרק או הודעות דואר אלקטרוני – אלא גם על תוכנם של המסרים (רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל). בכך הפך בית המשפט העליון את הגישה שהתגבשה בפסיקה המחוזית שבענין מדינת ישראל נ' אלעד ברוך ואשר לפיה "רק השימוש הפיזי באופן מטריד במתקן בזק יכול ליצור את העבירה". על-פי החלטת העליון, תכלית האיסורים הפליליים הקבועים בחוק התקשורת היא בין השאר למנוע שימוש לרעה במכשירי הבזק ובאפשרויות הטכנולוגיות הטמונות בהם. אפשרויות אלה כוללות לא רק את השימוש הטכני במכשיר, אלא אף את המסרים המועברים בו. לצורך שמירה ראויה על האינטרס המוגן של מי שברשותו מיתקן בזק שלא להיות מוטרד, יש להשקיף על השימוש המטריד במיתקן כמכלול אחד של צורה ושל תוכן ולראותם כאלמנטים הכרוכים ושלובים זה בזה.