מתי משודרת, נו, איך קוראים לה

 

איך, למה ומתי נעלם מחיי מדריך שידורי הטלוויזיה, ומי החליט שזה טוב?

ריבוי ערוצי הנישה וערוצים בכלל, ועומס הסדרות – כל יום נולדת אחת חדשה וכולן מסרבות למות – מבלבל את דעתי. אני רוצה לעשות סדר ולהבין מתי משודרת סרוגים, או מתי רוק 30, אבל אז מתערבב לי יום השידור שלו זו עם זה של האוס, או עם המועד של רביעיית רן.

וזה למה? כי אין יותר לוחות שידורים בשום עיתון כמעט, אפילו מעכבר העיר נעלם הלוח (ברייטינג עדיין יש לוח שידורים נרחב ומקיף, ואני מתארת לעצמי שגם בפנאי פלוס). אבל נסו לחפש ביומיים הרחבות לשידורי הנישות – אין סיכוי שתמצאו.

תגידו – מה צריך עיתונים, יש ל-Hot ול-Yes אתרים משלהם, הכל יש שם, על בטוח. או, זהו שלא. למשל, חיפשתי באתר של יס את רוק 30 כדי לסמן את יום השידור שלה ולכוונן את היס מקס להקלטה – והסדרה לא קיימת בשום פורמט. אחר כך אמרתי לעצמי, אוקיי, שכחו אותה בבית, נראה מה קורה עם הסדרות האחרות, שכן מופיעות – מתברר שגם אותן אי אפשר למצוא דרך "חפש כותר" (משמאל באמצע).
נכנסתי לעמוד של טרייסי אולמן: מצב האומה . יום ושעת שידור? אין. הלאה. האנטומיה של גריי . למטה למטה משמאל כתוב יום השידור, אבל לא הערוץ. אבל האם זה מעודכן? לא, בשעה הזו ובערוץ הזה משודרת כסף, דארלינג החדשה. אבל היי, גם זאתי וגם האוס כלל לא מופיעות בלוח הסדרות של האתר של יס!
אבל מה, העיקר שביס מרוצים מכמות הצפיות באתר שלהם ומה-20 מיליון צפיות בדני הוליווד.

הלאה. בטח יש אופציה מרגשת שכזו בשלט הממיר של יס מקס – נניח, אני כותבת שם תוכנית ומגיעה ליום ולשעת השידור שלה? ואולי שמות התוכניות סתם מופיעים בסדר אלפביתי, לא? זהו שלא. לא מצאתי, אז התקשרתי לתומך הטכני.
לא ולא, אישר האיש. אין אופציה כזו, כנסי לאתר של יס באינטרנט.
מלכוד 222.

אוקיי, עברתי להוט, לראות מה קורה אצל המתחרים. פה אפשר פחות או יותר למצוא את הסדרה ואת יום השידור, אבל נניח שאני רוצה את תקציר הפרק של היום? לא צריך להגזים. ואיך האתר בכלל? אטי נורא ולא אטרקטיבי.

נכנסתי לאתר של TV Guide, כן, החוברות שאבא של ג'ורג' היה שומר בערימות, וכתבתי Seinfeld. מיד הגעתי לעמוד הרלוונטי, שכולל סקירה של הסדרה וימי ושעות שידור. תענוג אצל הגויים האלו, כרגיל.
לעיתוני הפנאי המקומיים אין אתרי אינטרנט, וגם כשיהיו, אחרי ביאת המשיח, אני לא יודעת אם ישקיעו בלוחות שידורים ובמנועי חיפוש הגיוניים.

בקיצור, דרוש מדריך שידורים אינטליגנטי ואלגנטי, ומיד.

עדכון: 15.8.8

אז כן, סופית מתברר שיש דבר כזה, אחד בכל רחבי הרשת: לוח השידורים של ynet עונה על הדרישות.

גזרו ושמרו.

הקרנה פרטית של Wall E? בבקשה

Wall E מוקרן (גם) בבית הקולנוע המשופץ, גת (ת”א).
בשעה 11:00 בבוקר לא הייתה שם נפש חיה, חוץ מנ' וממני.

נכון, זה בית הקולנוע בו הסרט מוצג בלי דיבוב, ומדובר בסרט ילדים לכאורה (אשכרה לכאורה), כך שזה הגיוני כאילו, אבל רק כאילו. בטח שאר בתי הקולנוע בהם הוא מוקרן מלאים לגמרי. התבאסתי בשביל בית הקולנוע שהושקע בו עכשיו ים כסף, אבל מבחינת הצופה זו העסקה הקולנועית הכי טובה בעיר. אולם שלם וענק עומד לרשותך, אף ילד לא מצייץ, אף אדם לא מדבר בסלולר, איש לא מרשרש בשקיקי ניילון. בתענוג צרכני וצפייתי שכזה לא נתקלתי מזמן.

Wall E. איזה עיניים

ולסרט. יש בו הכל. אבל הכל.
* סיפור אהבה קורע לב בין שני רובוטים. 
* מבט על מקיף וחובק על הזדהמותו הלא תתואר של כדור הארץ ( Wall הוא מכונת איסוף ודחיסת אשפה קטנה ועייפה).
* חיבה גדולה לעולם הולך ונעלם, עולם בו אפשר לצפות למשל בקלטת וידיאו מצ'וקמקת של הלו דולי, לשחק בקובייה הונגרית ולהתלכלך מבוץ אמיתי.
* ביקורת נוקבת על האוביסים האמריקאים הרובצים ללא תנועה, מגלגלים את כרסיהם על כורסאות בלי לזוז ימים, חודשים, שנים, למעט למטרות לעיסה, בליסה ושאיבה.
* נזיפה נוקבת על הקניונים, הכולבואים והתאגידים הגדולים שממלאים כל חלקת אדמה מזוהמת.
* זעקת שבר לחזור לפשטות, ליכולת להתפעל מגבעול ירוק אחד.
* יכולת מופלאה של האנימטורים לצקת עשרות מבעים – כואבים, אוהבים – לתוך עיניים של רובוטים.
* הצהרה ברורה על כך שאין צורך לבטל ישן מפני חדש וגם לא להפך, וששני העולמות – זה של איב, הרובוטית הלבנה המצוחצחת וזה של היצור האנכרוניסטי והנוסטלגי, Wall  Eהמרופט – יכולים להתקיים בסינרגייה. שלא לומר באהבה.

רשימת כל הסרטים המרופררים בו.

Eve (אם כל חי?) היפהפיה. מזכירה את מוצרי Apple? נכון

 

ללגלג על הבלוגריות

 

טרייסי אולמן הפציעה הערב בתוכנית חדשה ביס סטארס 1 (22:25), טרייסי אולמן: מצב האומה. כל פרק מורכב מאסופת מערכונים המתאר יום דוקומנטרי לכאורה באמריקה הגדולה.
בינתיים, בפרק הראשון לא התעלפתי מצחוק, אבל מדרך הטבע שמתי לב לקטע שלה על הבלוגריות.
היא מדברת על טקס הענקת פרס לבלוגרית הכי טובה, ומלגלגת על אריאנה הפינגטון הבלוגרית האמריקאית הפוליטית מספר אחת.
לשמחתי מצאתי בטיוב את הקטע הרלוונטי – הנה, עוד שנייה.
עוד קודם לכן יש סצינה בה תרה בלוגרית אחר הבגדים ההולמים לטקס תוך נאום מצחיק על האנטי-תאגידיות של הבלוגרים, בעודה מפשפשת אחר מותגי-על מעוותי שמות (דולצ'ה ובלוגנה), אבל הקטע הנוכחי יותר מצחיק, וגם בו מוטה את המילה בלוג במיליון צורות. באנגלית זה נשמע, נו, אתם יודעים.

הדמות של הפינגטון תככב בקביעות בהמשך הסדרה, ומתברר שהיא אחת משתי הדמויות הכי אהובות בה, וזו כשלעצמה סיבה מצוינת עבורי להמשיך לצפות באומה של אולמן.

עדכון, 17.7.8: אולמן מגיעה בשבוע הבא לישראל כדי לקדם את התוכנית שלה. תתכוננו.

הטרול, תמונת מצב

 

כבר כמעט שנתיים שאדם מעורער בנפשו ופגום בשכלו המכנה את עצמו "קלישאי" או "הראיס" או "ראוס אאוט" מטריד אותי בבלוג. הוא הגיע לפה ככה"נ דרך סינמסקופ. יש לו איזשהו חשבון עם יאיר רוה כבר יותר מעשור וחצי, והבלוג, אליו הגיע במקרה, נראה לו הזירה המתאימה לחיסול חשבונות.
מאחר שהבלוג של יאיר נמצא על פלטפורמת וורדפרס יש בו אמצעי חסימה מתוחכמים יותר מאשר פה, ברשימות, כך שאחרי מאבק מתיש של כמה חודשים בלילות לבנים יאיר הצליח להביס אותו ולסלק אותו מחייו.

אבל אני לא. מודה, נכשלתי במאבק. מה מניע את חלאת האדם הזו? העובדה שאני קוראת את התגובות שלו. הוא נוהג לכתוב בין חצות לשלוש לפנות בוקר. מאחר שאני קמה מוקדם, אני מוחקת אותן, כך שקוראים ספורים נחשפים להפרשות המקלדת הסרוחות שלו, אבל זה לא אכפת לו – העיקר שאני קוראת.

הוא מכיר אותך?
אני חושבת שלא, אבל אולי אני טועה והוא ממש מתוחכם, ובכך קשה לי להאמין.

מיהו השרץ?
מדובר בהערכות, שהרי איני יודעת (בינתיים) את זהותו: ייתכן שהוא בוגר ישיבה שהתפקר (או שלא). יש לו רקע במשפטים ובקולנוע ישראלי. אולי הוא עסק בתעשייה באיזשהו אופן בעבר הרחוק ונכווה קשות. הוא משים עצמו בקיא ומבין בכל מה שקשור לקולנוע הישראלי וגם להפקות טלוויזיה (אבל פחות). הוא עוקב אחר כל המתרחש בתעשייה באובססיביות.

קווים לדמותו המטושטשת
מדובר באדם בודד מאוד, שלא מנהל שום מערכת יחסים עם המין השני (או עם בני מינו). ככל הנראה גם מראו אינו מן המלבבים, והוא מתנהל אי שם בשולי החברה, מלא מרירות ושנאה כלפי כל מה שזז, חש את חייו המוחמצים חולפים במהירות, ומחפש מקומות מתוך המערה האפלה בה הוא חי, שדרכם יוכל לתקוף באנונימיות, מבלי שאיש יוכל ללכוד אותו ולהאיר את פרצופו.

אולי הוא עיתונאי?
לא. ממש לא. הוא לא יודע לכתוב, הוא כותב בשגיאות בלתי נסבלות, הוא לא מצליח לנסח משפט אחד שלם. בקיצור, בנאדם מוגבל בהרבה אופנים. מצד שני…

מה לעזאזל הוא כותב לך?
שאני מפגרת. חסרת השכלה. חסרת מקצוע. לא יודעת לכתוב על כלום. מדברת שטויות. לא מבינה מילה ממה שאני כותבת. לא יודעת לראות סרטים. לא יודעת לבקר סרטים. לא מבינה מה אני רואה. צבועה. מתחסדת. פוגעת בחופש הביטוי. מושפעת מדעותיו של יאיר וחסרת דעה. לא מעניינת איש: הדעות שלי לא מעניינות, הסרטים שאני יוצאת מהם לא מעניינים, כלום, כלום לא מעניין בי. למעשה הוא היחידי שמתעניין בי, שהרי הוא מקדיש לי את לילותיו.
בחודשים האחרונים הוא עלה שלב: את מכוערת, התסרוקת שלך בלתי נסבלת, את רווקה מזדקנת. כשהוא כבר מזכיר את שמי הוא קורא לי "דורית". האם כדי לעצבן אותי, או שזה חלק מהפיגור התפיסתי שלו? you tell.

למה את לא פונה לספקית האינטרנט שלו?
ספקית האינטרנט שלו הייתה עד כה ברק013 הנאלחה, החברה הגרועה ביקום בשירות לקוחות. כתבתי לחברה עשרות פעמים, אבל איש מאנשיה לא הגיב.
הלילה חל מהפך: הוא כבר לא גולש דרך ברק013. כנראה חושש לעורו הערפדי והצפוד.

למה לא היגשת צו לחשיפת זהותו?
צו כזה מעניק שופט רק כאשר יש הוצאת דיבה ולשון הרע מוכחת. אין שום סיכוי לקבל צו במקרי הטרדה שכאלו. מאחר שהאוויל המשריש הוא בעל רקע מסוים במשפטים, הוא מקפיד שלא לעבור על חוק לשון הרע, כך שהוא שומט את הקרקע המשפטית מתחת לרגליי. מערכת המשפט והחוק בישראל לא נותנת מענה להטרדות מצד תולעי רשת שכמותו.

אולי יש דרך אחרת לעקוף את המטרד בעזרת החוק?
כן, ניסיתי לקבל צו למניעת הטרדה מאיימת, מבלי לדרוש את חשיפת זהותו של התפלץ, אבל השופטת דחתה אותי על הסף בטענה שאני לא נוהגת על פי הנוהלים. ברור שלא, הנוהלים הקיימים לא יעזרו לי במקרה הזה, ולכן ניסינו לנקוט בדרך עוקפת-חשיפה.
סיכום ביניים:
איש לא יכול לחייב את ברק להסיר את העלוקה מעלי.
אף שופט לא ייתן צו לחשיפת זהותו של האובססיבי.
ניסיון יצירתי לעקוף את המכשול נתקל בקיר אטום.

התעלמות היא הדרך הטובה ביותר להמית טרולים.
ניסיתי. התעלמות, מחיקת תגובותיו בלבד, כל אלו מלבים את תשוקת הכתיבה שלו.
אבל לא נורא, הסוף קרוב.

מאיזה סרט יצאתי? התשובה

תוצאות ההצבעה בפוסט מאיזה סרט יצאתי באמצע.
כדי להצביע אפשר להיכנס ללינק. 
שם הסרט שעשה היסטוריה (כי הרי אני לא יוצאת מסרטים באמצע/רבע/שליש/שלושתרבעי) –
בתחילת הגלילה השנייה.

9 הימרו על איים אבודים 

7 על חופשייה ומאושרת

3 על אל תתעסקו עם הזוהאן

2 על הנקוק

2 על הענק הירוק

2 על פריס

יותר מ-1,300 איש קראו את הפוסט (כדי להבין את יחס המגיבים/קוראים)

4 כוכבים – יעל שוב; יקיר אלקריב; אורי קליין; יהודה סתיו; גארדיאן;

5 כוכבים – גידי אורשר; טיים אאוט לונדון;

3 וחצי – שניצר, נחמן אינגבר ודובדבני;

טבלת המבקרים של עכבר העיר און ליין (חלקית מאוד).

יאירוה ומאיה פנחסי מהעכבר הם היחידים שממש לא אהבו. כמוני.

והתשובה היא

————–> 

חופשייה ומאושרת

זה טרגי מאוד, מאחר שמייק לי הוא אחד הבמאים האהובים עלי, ווירה דרייק שלו הוא יצירת מופת בעיני.
דמותה הקלולסית של פופי גרמה לי לתעב אותה מיד. הלכותיה הקלילות (לכאורה, כן, לכאורה, למעשה היא מעמיקה יותר מברוך שפינוזה) היו בלתי נסבלות (ולמרות שנגנבו לה האופניים, ולמרות שהתמודדה עם לימודי תיאוריה, ממש כמוני עכשיו), צחקוקיה ועגיליה הג'יפסי והצמידים המקרקשים שלה היו מתישים.
בהתחלה הייתה לי עוד איזושהי תקווה שהנה, לפני רווקה לונדונית שאינה ברידג'ט ג'ונס, ולכן לא אאלץ להיות מוטרדת בענייני דייטים וזוגיות וכהנה, אבל לא, מתברר שאין מנוס.
כן, מורה לילדים, ומורה לנהיגה, כן, הפלמנקו כריקוד של זעם – יופי. תיהנו בלעדי.

את הטריילר של איים אבודים ראיתי לפני הסרט. אחכה לשידורו הטלוויזיוני.

מאיזה סרט יצאתי באמצע?

 

אם התגברתם על כל ההודעות המפחידות בגוגל, על כך שהבלוג יכול להזיק לחייכם, והגעתם עד הלום, הרי שאתם גיבורים ואמיצים, והנה בתמורה – חידה:

לא זכור לי מתי בפעם האחרונה יצאתי מסרט באמצע. ממש לא זוכרת. זה היה לפני שני מיליארד שנים כנראה.

אבל עכשיו זה קרה לי: יצאתי מסרט באמצע. הוא היה משעמם בצורה מפחידה. הגיבור/ה שלו לא עוררו בי סימפטיה/אמפטיה/חיבה בשום צורה שהיא. להפך – חוויתי רק  גֶרֶד מתקדם ואנטגוניזם. אם סיינפלד הייתה סדרה על כלום ועל הכל, הרי שהסרט הזה הוא כלום על כלום על כלום. נתתי לו צ'אנס יותר משעה עד שנשברתי.

ועכשיו נחשו באיזה סרט מדובר?

איים אבודים

אל תתעסקו עם הזוהאן

אנשים חכמים

האנידריפר

הג'וב הבריטי

החבר החדש של אמא

הנקוק

הענק הירוק

חופשייה ומאושרת

פריס

רמז: עמיתיי לשעבר ממש לא חושבים כמוני.

אחרי שאקבל מספר הגון של תשובות, אחשוף את הסרט הנלוז.

 

 

שנה בלי קולנוע

 

כמעט שנה עברה מאז שעזבתי את תפקידי האחרון בעיתונות כמבקרת קולנוע. כמעט שנה, וכמעט לא התגעגעתי כלל. פה ושם, אולי, היו כמה רגעים כאלו, אבל לא יותר מזה. פעמים מעטות בלבד הגעתי לבתי הקולנוע השנה. אבל בסופשבוע האחרון נצבט לי הלב מעט – נערכו הקרנות הפריוויו לעיתונאים לפסטיבל הקולנוע בירושלים שייפתח בסופשבוע, ובפעם הראשונה מזה הרבה שנים לא הייתי שם.

גם לפסטיבל עצמו לא אגיע כנראה. ולא שהמארגנים לא הזמינו אותי, להפך, בהחלט כן, אבל אני לא מרגישה חלק יותר, והטרחה להגיע לירושלים רק לסרט אחד-שניים כל כך גדולה (לא, אל תגידו 40 דקות), שנראה לי שאוותר.

ובכל זאת, עדיין יש לי חיבור מסוים לפסטיבל: לכבוד חגיגות 25 שנים לפסטיבל יוענק פרס מיוחד לסרט הישראלי העלילתי המצטיין. כדי לבחור את הסרט התבקשו אנשי קולנוע, מפיצים, חוקרי קולנוע, אנשי אקדמיה, מבקרים, ומנהלי סינמטק לדרג את הסרטים המצטיינים, וגם אני בין המדרגים.

 

זו החמישייה שלי
* כנפיים שבורות
* מסעות ג'יימס בארץ הקודש
* עטאש – צימאון
* שנת אפס
* אדמה משוגעת

והרשימה הנבחרת
מבין 126 הסרטים הישראליים שהשתתפו במשאל,
אלה ה-15 שקיבלו את מרב הקולות (לפי הא'-ב'):
אדמה משוגעת (דרור שאול)
אוונטי פופולו (רפי בוקאי)
אור (קרן ידעיה)
ביקור התזמורת (ערן קולירין)
בלוז לחופש הגדול (רנן שור)
חולה אהבה בשיכון ג' (שבי גביזון)
החיים על פי אגפא (אסי דיין)
חסד מופלא (עמוס גוטמן)
חתונה מאוחרת (דובר קוסאשווילי)
מסעות ג'יימס בארץ הקודש
(רענן אלכסנדרוביץ)
כנפיים שבורות (ניר ברגמן)
עטאש (תאופיק אבו ואיל)
הקיץ של אביה (אלי כהן)
שורו (שבי גביזון)
שנת אפס (יוסף פיצ'חדזה)

אגב, לא כל הסרטים הללו נמצאים בפורמט די.וי.די. אולי שווה לפסטיבל, בשיתוף היוצרים ובעלי הזכויות על הסרטים ליצור מארז שכזה בהמשך?

כן, בלוז לחופש הגדול, למשל. רוצים בדי.וי.די!

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

—-

והקשר השני שלי לפסטיבל – כתבתי על סדרות הטלוויזיה המקומיות, כתבה שהתפרסמה בחוברת שצורפה בסו"ש האחרון להארץ, ומופיעה גם באתר הפסטיבל.