הצעירה מאלסקה

 

איזה מזל ששרה פיילין בת ה-44 (וחצי) נבחרה לסגניתו של ג'ון מקיין?
בחירתה של האישה השנויה במחלוקת הביאה לכך שלראשונה בהיסטוריה, אישה בת 44 נקראת בתקשורת "צעירה" (יחסית למקיין בן ה-72). לא עוד גיל המעבר, גיל הבלות, מי יסתכל עלייך בכלל בגילך – פשוט כך – צעירה.

מה ששנות בוטוקס, סיליקון, מתיחות, לייזר, פילאטיס וריצות מרתון לא הצליחו לעשות, להחזיר את נעוריהן של מי שמבלות כבר יותר מארבעה עשורים על פני כדה"א הצליחה לעשות אישה אחת (נו טוב, סגנית מלכת יופי לשעבר), שמרנית, המתנגדת להפלות, לנישואי הומוסקסואלים ולהתנהלות סביבתית ירוקה.

מה אגיד, היה שווה לחכות עד עכשיו, ומה שלמדונה, תבדל"א, עולה במאמצים כבירים, מחליק לפיילין, החולשת על אלסקה, ככה בנונשלנט מתחת לקוקו בננה שלה. ידעתי שמצפון תיפתח הטובה כבר בימיהם של ג'ואל פליישמן ומגי אוקונל

רגע, בטוח לא עשית בוטוקס?

עדכון, שני, 21:28: איזו חדשה מסעירה, פיילין הצעירה תהפוך לסבתא בתוך ארבעה חודשים.

המילון הגברי השלם

כשנשים בנות 15 עד 85 מספרות לי על הגברים בחייהן אני מסיקה שהן כלל לא מבינות גברית מדוברת, שפה מאוד פשוטה וברורה לכל (לא, אין מסרים מורכבים) – חוץ מאשר לנשים.
לרגל ט"ו באב – מילון דש"י (דבורית שרגל יודעת) המלא, כולל ניקוד.

1. אני חייב לקום מוקדם.
דש"י: רק זה עוד חסר לי, לראות אותה בבוקר ולשתות את הקפה המגעיל שלה.

2. אני לא יודע מה אני רוצה בעצם.
דש"י: את מגעילה לי תנשמה, הייתי איתך אתמול ושלשום רק כי הייתי שיכור.

3. אני עוד לא יודע מה התוכניות שלי לסופשבוע.
דש"י: אבל זה לא יהיה איתך.

4. אני פוגש הערב ידידה.
דש"י: אני הבטחתי לך בלעדיות? א-ני? מה פתאום!

5. אני צריך לחשוב.
דש"י: זה ייתן לי שבוע שקט, נקווה שבסוף היא תבין.

6. את מהממת, אבל אני רוצה להרגיש וואוו. להתאהב.
דש"י: אבל לא בך, אהבלה.

7. בואי ניקח את זה לאט.
דש"י: מה היא קנתה לי מברשת שיניים? כולה ישנתי אצלה פעמיים.

8. יש לי עומס מטורף בעבודה.
דש"י: לא רוצה ללכת איתך ליומולדת של החבר ההומו שלך, ולאף יומולדת בכלל.

9. לא קיבלתי את המייל.
דש"י: לא מנהל שיחות יחסים, גם לא בדואר. נקודה.

10. נדבר יותר מאוחר (סמס).
דש"י: אני חייב לזכור לכבות את הסלולרי, נודניקית, כמה פעמים ביום את מתקשרת/מסמסת?

11. ערה (סמס)?
דש"י: השעה 02:00 ולא מצאתי אף אחת אחרת ללילה. אז אעיר אותך, ותזרמי (ע"ע).

12. שכחתי את הסלולרי.
דש"י: איך היא לא מבינה אחרי חמש פעמים/סמסים שלא עניתי לה?

13. תזרמי.
דש"י: כן, כולה סטוץ, מה את כבר בוחרת הזמנות.

קחי נקודה על כל אחד מהמשפטים האלו ששמעת ממנו השבוע.

13-10 נקודות – יאללה, למחוק אותו מהסל', מהמייל, ובכלל.

9-7 יש לך עוד שבוע-שבועיים איתו. אל תגידי שלא הזהרתי.

6-4   עד סוף הקיץ תדעי את התשובה.

3-0   שרייני את חוות רונית.

 

עדכונון: מאחר שרבים לא הבינו, או שכחו עד סוף הקריאה את ראשיתה: לא, לא קרה לי כלום. לא, איש לא פגע בי. לא, אני לא מנהלת את הדו שיח הזה. כולם להירגע.

להוציא את הארון

– את יודעת בן כמה הארון הזה?
– אממ, אני מהמרת שהוא בן כמה עשרות שנים.
– יותר מחמישים. אני אמות והארון הזה עוד יהיה. בתנאי שלא יטלטלו אותו ממקום למקום.
– לא עושים יותר ארונות כאלו, אה?
– לא, ממש לא.

עם האבחנה הזו שילחתי לדרכו  את הארון שקיבלתי בירושה בתנאי שאשגיח עליו כל חיי, ואף פעם לא אשליכו בצדי הדרכים או אי שם ליד פחי הזבל, מופקר למכוניות האשפה התאוותניות או לאלטע זאכענים העייפים.

הגיע הזמן להעביר אותו הלאה על מנת לשמור עליו, מצד אחד, וכדי שמישהו יהנה ממנו, מצד שני.
אבל איך שהתחיל המוביל, זה שימות לפני הארון, לדחוק אותו החוצה מהבית, התחיל הארון לחרוק ולהיאנח. ניכר היה שאין דעתו נוחה מהטלטלה שנכפתה עליו, ולכן שינס מותניו, כינס דלתותיו, וסירב לרדת במדרגות.

מפה, משם, מלמעלה, למטה, לא רצה לזוז. ומעניין, שהרי עלה הוא באותן מדרגות בדיוק לפני שלוש שנים. מה קרה לו בינתיים? התפח? ההכריס? ממש לא, מידותיו נאות וחטובות כשהיו.

אף פעם לא טמנתי בו יותר מאשר יכול היה לשאת. להפך, בשנים האחרונות היו בו מעט מאוד חפצים.
ממש מעט. ולכן, כשרוקנתי אותו מהקומץ שהכיל לקראת דייריו החדשים, עברתי על כל מה שהיה בו, לאט לאט.

הארון המבויש תקוע באמצע הדרך. מגרותיו כבר נשלחו לביתו החדש, כך שהוא עומד על כרעיו, חסר בסיס איתן

 

מצאתי את המכתבים. אלו שכתבו לי. מכתבים מלאי פרידות ואובדנים. איך נשארתי בחיים אחריהם? אני זוכרת את התחושות רק במעומעם – האומללות ההיא דהתה כל כך, ולא חידשתי את הצבע שלה כבר הרבה זמן.

ואז פתחתי את התעודות מהתיכון. מאז שקיבלתי אותן לא העפתי בהן אפילו רבע מבט, והיו לי סיבות טובות. תמיד זכרתי שחיי כתלמידה טובה הסתיימו אחרי כיתה ט', אבל לא זכרתי כמה גרועה הייתי. כן, שנאתי את בית הספר, אבל לא שיערתי כמה.

אני דווקא אוהבת לספר שלא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר, ציונים-wise. ולמה אני מספרת? כי משום מה אני עושה רושם של מי שגמרה את כל החוגים של אריקה לנדאו באפס זמן, של אחת שקפצה חמש כיתות, של כזו שיש לה ממוצע בגרות של 10.1. הו, כה לא.

הכי הפתיעו אותי הציונים בספרות ובחיבור. הייתי משוכנעת שהיו לי ציונים ממש טובים במקצועות האלו, מה גם שאהבתי אותם, אבל לא, ממש לא. יש אחידות עלובה ומדכדכת בתעודות שלי מגיל 15 עד 18. לא פלא, אם כך, שאחרי הבגרויות הייתי חולמת שנים, שנים, שאני צריכה לעבור את המבחנים פעם ועוד פעם.

ומה אכפת לי עכשיו, ממרחק בלתי נתפס, מה היו הציונים שלי בתיכון? אולי בגלל הקושי בהצפה של התחושות הקשות מאותן שנים. אולי חוסר היכולת להקל על מי שהייתי מעיק עלי.

החריקות וקולות החבטה בחדר המדרגות נמשכים. המוביל חוזר אחורה, ומעלה את הארון המוכה, החבול והפגום את שבע המדרגות שהצליח להוריד אותו. עכשיו הוא עומד באמצע הבית, אחוריו הלא נאים חשופים, מחכה לאיזה מקצוען שיקח אותו. אולי אקרא לבריונים האלו, מרוסיה. הם יכולים להעביר פסנתר כנף בקוף מחט.

זרע הפורענות

 

ראיתי את זה מתקרב, וכמנהג העדה אסנן: אמרתי לכם.
לפני שנה וחצי פרסמתי ב-velvet ראיון עם עו"ד אירית רוזנבלום ממשפחה חדשה, אפרופו קיוון כהן, החייל המת שהוריו קיבלו אישור להפרות את זרעו

תהיתי אז מה הלאה ואיפה עובר הגבול. הבוקר התברר לי שאין גבול, ואם היה, הוא נחצה ונדחק.
ידיעות מדווח בשערו "הנער המת יהפוך לאב".
הוריו של נער בן 15 שנפטר מסרטן מבקשים באמצעות בית המשפט להשתמש בזרעו המוקפא של בנם כדי להוליד ממנו נכדים.

הכותרת בכתבה עוד יותר מפחידה: “אבא מת בן 15”, כשהמילים "בן 15” מובלטות בענק.
ההורים הכואבים והאבלים מספרים איזה ילד נפלא היה להם, ואיך הם רוצים נכד ממנו: “נזכרנו שלקחנו גם מיותם זרע. באותו רגע עלתה בנו המחשבה שאנחנו רוצים שיהיה לנו נכד מיותם. שיהיה לנו נכד מדהים בדיוק כמוהו. כשיותם היה בחיים לא דיברנו איתו על האפשרות הזו כי האמנו שהוא ינצח, אבל אני בטוח שזה מה שגם הוא היה רוצה".
כה אמר האב האבל, ומי אני שאשפוט אותו בכאבו, ואני מניחה שאין כאב גדול מזה שהוא חווה כעת, אבל למה הוא בטוח שזה מה שהילד רוצה?

גם על תהליך השאיבה – נוהל רפואי מקובל לחולי סרטן שמקבלים טיפול כימותרפי – מדווח בפרוטרוט:
"…בהתחלה הוא התבייש, אבל אחר כך הוא הבין את המשמעות של זה. הוא היה בהתחלה של ההתבגרות המינית שלו, וזה הביך אותו מאוד. לבסוף הוחלט שהוא יורדם בהרדמה מלאה ויישאב ממנו זרע…”

רצון חופשי? צוואה? צוואה ביולוגית? שום דבר. ילד מבוהל ומסכן שעבר פרוצדורה רפואית.

מי תהיה האמא, לפי איזה קריטריונים היא תיבחר? איזה מבדקים תעבור? מי יבחר אותה? אולי ייעזרו בסיאנס כדי לבדוק אם היא מוצאת חן בעיני הילד המת? מה יהיה הקשר בין הילד המנוח לבין זה שייוולד למעט מטען גנטי מסוים? למי הוא ייוולד? מי יהיו הוריו? מי יגדל את הילד ואיך? ואם הוא לא יהיה "מדהים כמוהו"? ומה עם כל שאר המרכיבים האחרים, חוץ ממטען גנטי?

אני יודעת מה יהיה המקרה הבא עליו ידווח, וסליחה על הציניות והמקאבריות, שמטרתן חידוד הנקודה:
אמו של ילד מת תחליט להתעבר בזרעו. ככה הכי בטוח שיהיה להורים ילד ממש דומה לזה שאיבדו.

שעתו הגדולה של ערוץ 1

 

כמי שצפתה בכל הסרטים של ז'אנג יימו, יש לי פטור מטקס פתיחת אולימפיאדת בייג'ינג. אבל תיהנו, זה קורה ממש עכשיו, ויש שדחו"ר בערב (ערוץ 1).
היי, כמה מפתיע, מתברר שהוא גם האחראי לטקס!

אמרתי שעתו הגדולה, נכון?
ל-26.7% צפייה זכה הטקס, מספר שוותיקי הערוץ לא זוכרים ודאי מאז ימי ניקוי ראש או אירוויזיון 78'.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ועוד לשמוע את הגיגיהם השדופים של השדרנים אורי לוי ויעל ארד באמת אין צורך. כן, מזל שלערוץ יש את אורן נהרי, מפל ידע שוצף.
* "מאז מפגני הראווה של הנאצים לא נראו…."?
* "האם זה יותר מרהיב או יותר מפחיד?…"
* "עפיפון הוא עוד המצאה סינית".

* למה חברי המשלחת הישראלית היו צריכים לצלם (נכון, היו עוד כמה אומות שצילמו, אז מה?) וללעוס מסטיק בעודם צועדים? 

אה, הבנתי, האולימפיאדה משודרת (גם) בחסות מסטיק airwaves, בחיי.

 

הסלולרי הכי בטיחותי והאוזניות הכי גרועות

 

בהלת הסלולרי המסרטן תקפה את המדינה בשבוע שעבר בעקבות הכרזת משרד הבריאות שכן, סתם נרדמתם בשמירה עם המטען ליד האוזן עד עכשיו, אבל הסלולרי הזה, הצילו, מהווה איום מתמיד על בלוטות הרוק שלכם ועל מוחם של ילדים רכים.
המחקרים לא חדשים ואין בהם שום דבר מפתיע. מה שחדש זו אזהרת משרד הבריאות. מי שממילא קורא מחקרים כאלו להנאתו לא הופתע מכלום.

כהמשך לסיפור, סקרו בחדשות 10 (מי שמוצא לינק יבורך. עדכון: הנה הלינק, תודה ללפעמים) דגמים מרכזיים של סלולריים, וסיווגו אותם לפי מקרינים יותר ומקרינים פחות. מה צהלתי כשהתברר לי שהנוקיה הפושטי שלי, העממיקי, 6267, הוא הסלולרי הכי פחות מקרין.

אז סבבה, אני באמת מרוצה ממנו, ואין לי טענות נכון לעכשיו, למעט אחת. ה-אוז-ניות. אמנם דל קרינה הוא, אבל אני משתמשת באוזניות. והאוזניות האלו, שלא השתנו מאז אמצע שנות התשעים, גרועות ברמות שקשה לדמיין. ראשית שומעים בהן רע במיוחד. שנית, העיצוב שלהן מביש, ירוד ומסורבל עד מאוד. צריך לכרוך אותן בכל פעם על המכשיר, כאילו היו אלו תפילין יקרי ערך פן יתבלגנו בתיק, או איפה שזה לא יהיה, וכשהסל' יצלצל תמצאי את עצמך פורמת את הקשרים שלהן כדי לחברן לאוזניים ולדבר.

שנית, וזה חמור יותר, טבעות הגומי השומרות על החלק האוזנייתי, זה שמכניסים לאוזן, נפרדות מהאוזניות ונעלמות תוך יומיים מרגע הקנייה. תגידו, נו, בטח יש לקנות כאלו בדוכני הסגולקום? לא ולא ולא. אין!
הלכו לך הגומיות, וזה קורה, כאמור, in no time, תתאמני בלדחוף אותן לאוזניים ככה.

רגע, תגידו, מה אכפת לך, קני חדשות! או. הידעתם כמה עולה זוג צ'קמוקי-אוזניות שכזה? 80 שקל. כן כן, 80. סליחה, אל תתפסו אותי במילה: 79.99. זה מה שכתוב על החשבונית.
נשבעת, הן לא שוות יותר משני שקלים, וגם זה לפני מבצע.

מי מתמחר את הדבר השערורייתי הזה, האם יש למישהו פיתרון יצירתי והולם (אל תגידו בלוטות'), וגם, היש ביקום מקום כלשהו בו אפשר לרכוש את טבעות הגומי הקטנטנות? אני מוכנה לשלם תמורתן שקל לטבעת, יודעים מה, חמישה. רק תביאו.

 

ועוד משהו קטן

* זה הפוסט ה-250, ואמש הגיע הבלוג ל-300,000 צפיות. לא מהמם, ובכ"ז ציון דרך.

* למה אי אפשר להעלות תמונות לפוסטים?

סרוגים Vs פרומים

הסדרה הישראלית שאני הכי נהנית ממנה כרגע היא סרוגים (הנה פרקים).
על הנייר, אין שום סיכוי שיהיה בה משהו שמעניין אותי: חיי רווקים דתיים בני שלושים בביצה בקטמון, שכל מה שהם רוצים זה להתחתן? אין שם מבחינתי בדל מקדם הזדהות. קמצוץ, פירור, גרגיר. כלום שבכלום. הרי אני משתייכת לפרומים, בכל מובן שהוא, ולא לסרוגים.

ומה מתברר? שלא צריך להשתייך למגזר, שאפשר להיות רחוקים מג'רוז ת"ק פרסה, שאפשר להיות מנותקים מאורח החיים של קידוש ופשטידות וכיבוי האור במקרר בימי שישי או מהטישים של משה להב בשלישי רבבת מילין, ובכל זאת, להתחבר ולהיצמד אליה בעבותות.

אני אוהבת את הפשטות של סרוגים. הדיאלוגים הקולחים, המחליקים על מרגרינה סופרננית, חסרי יומרה וזוהר, נשמעים אמינים, כואבים, דרמטיים, יומיומיים, ואפילו 'צחיקים (ראו אמש, ז'יל בן דוד בתפקיד הגבאי מול יעל שרוני). מעניין אותי להתנתק לחצי שעה פעם בשבוע מהווייה של חיי-אני, ולראות איך זה מעבר לגדר.
לא שאי פעם הסתכלתי בעוינות על אחיותי הסורגות, אבל דרך סרוגים, שיש בה נשים עצמאיות וברורות, השונות לגמרי אחת מהשנייה, אני מבינה אותן יותר.

 

יפעת (יעל שרוני) כמו שלא נראתה אף פעם ב"סרוגים", אף שאלו תמונות יח"צ של הסדרה

השחקנים, לפחות חלקם, אמנם טחנו כל בדל סרט וחתיכת סדרה בסביבה, אבל אופס, בסרוגים הם מקבלים פנים חדשות. שימו באמצע ראשו של אוהד קנולר כיפה, הלבישוהו בחלוק, והנה נתי, דמות חדשה, הרבה יותר שווה מזו שהוא מגלם בעד החתונה. הלבישו את טלי שרון בחצאית ג'ינס, צמצמו מעט, רק מעט, את המחשוף שלה, והנה הודיה. שם של דוסית, לא?

ביררתי בקרב כמה אנשים שיוצאים לבלות באוהל נחמה, כמהי שידוך, מקיימי מצוות בעשור השלישי, ואף, רחמנא, הרביעי לחייהם, והם אישרו שכן, ככה זה. לא ממש מפתיע, שהרי היוצרים, לייזי שפירא וחוה דיבון הגיעו ממקומות דומים. והנה אמנון אריאלי מהצופה, שחושב בדיוק ההפך ממני.

הגדולה של שפירא ודיבון היא שמחד, המגזר כולו שוקק, סואן ורוגש, מתפלמס ומתלבט ומחפש טעויות, ומאידך, אנשים כמוני, כופרים גדולים שלא קיימו מצווה מימיהם, מוצאים את עצמם כרוכים אחרי הקסם הירושלמי שלה. אז נכון, עוד סדרה על דייטים, ומי בכלל יכול לשמוע את המילה הזו, אבל מעניין איך זה שם, אצלם. פשוט הלכתי אחרי הלב, ונשביתי.

 

מה, אני לא תל אביבית?

אני מחשיבה את עצמי כאמ-אמ-אמא של התל אביביוּת. תל אביב היתה מחוז חפץ שלי מגיל 14 (ככה זה כשגדלים בעיר שינה). החיים בעיר נראו לי כל כך גדולים ונאדרים וקסומים ומופלאים, ולא תיארתי לעצמי שאצליח לגור שם, כלומר לחסוך כסף לשכ"ד. זו היתה החרדה הכי גדולה שלי כילדה בת 14-18. בצבא הבנתי שאעשה כל מאמץ כדי להגיע לעיר, ואכן, עשיתי.
כמה חודשים אחרי השחרור עברתי לגור ברמת גן, והדירה הבאה שלי כבר היתה בתל אביב, ממנה לא זזתי עד היום. אני תמיד נוהגת לומר שאין שום מקום אחר בישראל בו הייתי יכולה לחיות. אבל מה, אם פעם הייתי בליינית, והמדבר והגלולה, ואלנבי, ושינקין, וקולנוע דן והופעות מכל הבא ליד היו מנת חלקי, היום אני כמעט ולא יוצאת לאירועים ולמקומות הומים. לא פאבים, לא מסעדות, לא בתי קפה, לא הופעות, כמעט כלום. פשוט איבדתי עניין, והטרנדים החדשים והמקומות המסעירים לא מעניינים אותי כמעט.
עד כדי כך שאפילו להופעה של מוריסי לא הלכתי. די נורא, לא? מבחינתי, לפחות, זה נורא.
הבוקר פתחתי את טיים אאוט האחרון (כן, מבאסת המהדורה הדיגיטלית הזו) וקראתי על החלקים המרכיבים את הפאזל התל אביבי.
המסקנה המצערת העולה מהגיליון היא שאני, אההה – קשה לי להגיד את זה – לא תל אביבית.
לפחות לא לפי המדרג של טיים אאוט.

 וזה כל מה שאין לי בסלון
(הכל לפי הרשימה ב-TO)
מערכת סראונד משובחת
מקרן דיגיטלי נייד
שולחן סלון של אלמנטו (מי זה?)
מנורת עץ דני
כורסה משנות החמישים
כיסא נדנדה משנות השבעים
מפזר ריחות נעימים
גיטרה אקוסטית
עציץ אורכידיאה
מזגן מפוצל
מאפרה
פטיפון
סיגריות
מזון חתולים
שש בש
מארז אורי זוהר
מתי ואיך הומצא העם היהודי (שלמה זנד)
(לפחות יש לי מארזים של עמוק באדמה, סיינפלד, הסופרנוס והפמליה).

במטבח לא תמצאו
תחתיות לקפה
עגלה לשוק
מכונת פסטה
מתקן מי עדן (נביעות לא הולך?)
מכונת קפה
קומקום צבעוני
כותש קרח
מד טמפרטורה
דפי טפלון
תבנית עוגה (מי אופה?)
מחברת מתכונים (מי מבשל?)
יוגורט מולר
קבבים
וודקה גריי רוס
לימונצ'לו
(אבל יש לי סבון כלים אורגני, חלב אורגני ולחם שיפון!)

חדר השינה חף מ
שמיכה סרוגה
שוט ואזיקים
סל כביסה ממוחזר
מסגרת לתמונה דיגיטלית
סט מצעים מכותנה מצרית
(אבל יש לי את אשה בורחת מבשורה, למרות שזה בסלון של השבועון)

בארון הבגדים חסרים לי
ארנק מכיסים
חולצת שינה של מאיו (לישון בבגדים?)
בגד ים וינטג' (ספידו מלפני עשור זה וינטג'?)
נעלי עקב מוזהבות
שרשרת זהב של אילוצ'קה (אה?)
חגורת אייטיז אדומה (אם באייטיז לא, אז עכשיו כן?)
(מה יש לי? קסטרו 2004, רונן חן 2007) 

מהאמבטיה נעדרים 
מחזיק ספר
לק אדום
ליפה
בושם של בולגרי
מגבת אקולוגית
(אבל יש לי אדוויל ומספרי ציפורניים!)

ופינת העבודה שלי לא כוללת
שולחן מחשב של חפצים
מצלמת רשת של לוגיטק
מחשב נייד Acer Aspire 2920Z
(אבל יש לי Ipod, עמוד בפייסבוק וערימת עטים)

אז רגע, האם מוצרי הצריכה האלו (הבאתי רשימה חלקית) באמת מאפיינים את התל אביבים?
כל המותגים האלו, זה הדבר?

מה זה להיות תל אביבי?
האם זה לא לרכוב בשבילי האופניים ולהתפעם? לראות את השקיעה מטר מקו המים פעם בשבוע? לסבול מחסימת הרחובות ליד הבית כשיש הפגנה בכיכר רבין? לעקוב אחר התקדמות הבנייה מחדש של הבימה? להתעצבן על המפוחים של העיריה שטוחנים את המוח בשבע בבוקר? להקיף את העיר בשעה וחצי הליכה? להרים את הראש ליד בניין העירייה ולחייך למראה הברווז? לשאול כל יום מתי יגמרו כבר עם החפירות הארכיאולוגיות באבן גבירול? להתפלל להגבלת התנועה בעיר ולסתימת אחוריהם של האוטובוסים המפייחים? לדעת שבכל רגע נתון אפשר (גם אם לא עושים את זה) לרדת לאנשהו, לשבת איפשהו ולקנות משהו?
זה מבחינתי להיות תל אביבית, וזה מספיק לי. לגמרי.