סרוגים Vs פרומים

הסדרה הישראלית שאני הכי נהנית ממנה כרגע היא סרוגים (הנה פרקים).
על הנייר, אין שום סיכוי שיהיה בה משהו שמעניין אותי: חיי רווקים דתיים בני שלושים בביצה בקטמון, שכל מה שהם רוצים זה להתחתן? אין שם מבחינתי בדל מקדם הזדהות. קמצוץ, פירור, גרגיר. כלום שבכלום. הרי אני משתייכת לפרומים, בכל מובן שהוא, ולא לסרוגים.

ומה מתברר? שלא צריך להשתייך למגזר, שאפשר להיות רחוקים מג'רוז ת"ק פרסה, שאפשר להיות מנותקים מאורח החיים של קידוש ופשטידות וכיבוי האור במקרר בימי שישי או מהטישים של משה להב בשלישי רבבת מילין, ובכל זאת, להתחבר ולהיצמד אליה בעבותות.

אני אוהבת את הפשטות של סרוגים. הדיאלוגים הקולחים, המחליקים על מרגרינה סופרננית, חסרי יומרה וזוהר, נשמעים אמינים, כואבים, דרמטיים, יומיומיים, ואפילו 'צחיקים (ראו אמש, ז'יל בן דוד בתפקיד הגבאי מול יעל שרוני). מעניין אותי להתנתק לחצי שעה פעם בשבוע מהווייה של חיי-אני, ולראות איך זה מעבר לגדר.
לא שאי פעם הסתכלתי בעוינות על אחיותי הסורגות, אבל דרך סרוגים, שיש בה נשים עצמאיות וברורות, השונות לגמרי אחת מהשנייה, אני מבינה אותן יותר.

 

יפעת (יעל שרוני) כמו שלא נראתה אף פעם ב"סרוגים", אף שאלו תמונות יח"צ של הסדרה

השחקנים, לפחות חלקם, אמנם טחנו כל בדל סרט וחתיכת סדרה בסביבה, אבל אופס, בסרוגים הם מקבלים פנים חדשות. שימו באמצע ראשו של אוהד קנולר כיפה, הלבישוהו בחלוק, והנה נתי, דמות חדשה, הרבה יותר שווה מזו שהוא מגלם בעד החתונה. הלבישו את טלי שרון בחצאית ג'ינס, צמצמו מעט, רק מעט, את המחשוף שלה, והנה הודיה. שם של דוסית, לא?

ביררתי בקרב כמה אנשים שיוצאים לבלות באוהל נחמה, כמהי שידוך, מקיימי מצוות בעשור השלישי, ואף, רחמנא, הרביעי לחייהם, והם אישרו שכן, ככה זה. לא ממש מפתיע, שהרי היוצרים, לייזי שפירא וחוה דיבון הגיעו ממקומות דומים. והנה אמנון אריאלי מהצופה, שחושב בדיוק ההפך ממני.

הגדולה של שפירא ודיבון היא שמחד, המגזר כולו שוקק, סואן ורוגש, מתפלמס ומתלבט ומחפש טעויות, ומאידך, אנשים כמוני, כופרים גדולים שלא קיימו מצווה מימיהם, מוצאים את עצמם כרוכים אחרי הקסם הירושלמי שלה. אז נכון, עוד סדרה על דייטים, ומי בכלל יכול לשמוע את המילה הזו, אבל מעניין איך זה שם, אצלם. פשוט הלכתי אחרי הלב, ונשביתי.