להוציא את הארון

– את יודעת בן כמה הארון הזה?
– אממ, אני מהמרת שהוא בן כמה עשרות שנים.
– יותר מחמישים. אני אמות והארון הזה עוד יהיה. בתנאי שלא יטלטלו אותו ממקום למקום.
– לא עושים יותר ארונות כאלו, אה?
– לא, ממש לא.

עם האבחנה הזו שילחתי לדרכו  את הארון שקיבלתי בירושה בתנאי שאשגיח עליו כל חיי, ואף פעם לא אשליכו בצדי הדרכים או אי שם ליד פחי הזבל, מופקר למכוניות האשפה התאוותניות או לאלטע זאכענים העייפים.

הגיע הזמן להעביר אותו הלאה על מנת לשמור עליו, מצד אחד, וכדי שמישהו יהנה ממנו, מצד שני.
אבל איך שהתחיל המוביל, זה שימות לפני הארון, לדחוק אותו החוצה מהבית, התחיל הארון לחרוק ולהיאנח. ניכר היה שאין דעתו נוחה מהטלטלה שנכפתה עליו, ולכן שינס מותניו, כינס דלתותיו, וסירב לרדת במדרגות.

מפה, משם, מלמעלה, למטה, לא רצה לזוז. ומעניין, שהרי עלה הוא באותן מדרגות בדיוק לפני שלוש שנים. מה קרה לו בינתיים? התפח? ההכריס? ממש לא, מידותיו נאות וחטובות כשהיו.

אף פעם לא טמנתי בו יותר מאשר יכול היה לשאת. להפך, בשנים האחרונות היו בו מעט מאוד חפצים.
ממש מעט. ולכן, כשרוקנתי אותו מהקומץ שהכיל לקראת דייריו החדשים, עברתי על כל מה שהיה בו, לאט לאט.

הארון המבויש תקוע באמצע הדרך. מגרותיו כבר נשלחו לביתו החדש, כך שהוא עומד על כרעיו, חסר בסיס איתן

 

מצאתי את המכתבים. אלו שכתבו לי. מכתבים מלאי פרידות ואובדנים. איך נשארתי בחיים אחריהם? אני זוכרת את התחושות רק במעומעם – האומללות ההיא דהתה כל כך, ולא חידשתי את הצבע שלה כבר הרבה זמן.

ואז פתחתי את התעודות מהתיכון. מאז שקיבלתי אותן לא העפתי בהן אפילו רבע מבט, והיו לי סיבות טובות. תמיד זכרתי שחיי כתלמידה טובה הסתיימו אחרי כיתה ט', אבל לא זכרתי כמה גרועה הייתי. כן, שנאתי את בית הספר, אבל לא שיערתי כמה.

אני דווקא אוהבת לספר שלא הייתי העיפרון הכי מחודד בקלמר, ציונים-wise. ולמה אני מספרת? כי משום מה אני עושה רושם של מי שגמרה את כל החוגים של אריקה לנדאו באפס זמן, של אחת שקפצה חמש כיתות, של כזו שיש לה ממוצע בגרות של 10.1. הו, כה לא.

הכי הפתיעו אותי הציונים בספרות ובחיבור. הייתי משוכנעת שהיו לי ציונים ממש טובים במקצועות האלו, מה גם שאהבתי אותם, אבל לא, ממש לא. יש אחידות עלובה ומדכדכת בתעודות שלי מגיל 15 עד 18. לא פלא, אם כך, שאחרי הבגרויות הייתי חולמת שנים, שנים, שאני צריכה לעבור את המבחנים פעם ועוד פעם.

ומה אכפת לי עכשיו, ממרחק בלתי נתפס, מה היו הציונים שלי בתיכון? אולי בגלל הקושי בהצפה של התחושות הקשות מאותן שנים. אולי חוסר היכולת להקל על מי שהייתי מעיק עלי.

החריקות וקולות החבטה בחדר המדרגות נמשכים. המוביל חוזר אחורה, ומעלה את הארון המוכה, החבול והפגום את שבע המדרגות שהצליח להוריד אותו. עכשיו הוא עומד באמצע הבית, אחוריו הלא נאים חשופים, מחכה לאיזה מקצוען שיקח אותו. אולי אקרא לבריונים האלו, מרוסיה. הם יכולים להעביר פסנתר כנף בקוף מחט.