רק כמה שורות, שלא אשכח

שמחות, תהיות וערגונות שנערמו

 

קולנוע

* אוצו לפרספוליס. סרט אנימציה שיוצרתו ממוצא איראני. ראיתי אותו ב-2007 בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אני שמחה שהוא הגיע עכשיו לבתי הקולנוע ויש בכוונתי לצפות בו שוב.

* התעלפתי לשמוע שפרנהייט 451 של טריפו יצא בדיוידי.
מקווה לשים עליו יד במהרה.

* צפיתי באי של שקט עם נני מורטי ובכיתי את נשמתי. אב לילדה שהתייתמה מאמה מנסה לשמור עליה מכל משמר, ולהכיר אותה. מה הוא עושה כדי לשמור עליה? יושב על הספסל מול בית הספר בו היא לומדת. פשוט, לא?

TV 

* צופה בהשתוקקות בעור רגיש ב-yes עם ג'ואנה לאמלי מפשוט נהדרת.

* נגמלתי, כך נראה לי, מהאח הגדול. זאת אומרת אין לי זמן מיותר לזרוק סתם כך לזבל.

נוסטלגייה

* חשבתי שכולם העבירו את כל חייהם לרשת, אבל מתברר שיש נסיגה קלה. אחרים יקראו לה רטרו. אנשים מסוימים מתעקשים לחזור ולשלוח ברכות שנטובה בדואר עם בול ומעטפה. כמה מוזר.

כן, אני מודה שס.מ.סים זה איכסה, ומיילים קבוצתיים זה פיכסה, אבל מה, פשוט להכניס מאה שנוטובות למעטפה ולהוציא מאה שקל (או קצת יותר?) על דואר? לא מוזר?

* ואז התברר לי עוד משהו. נניח אנשים מצלמים אירוע מרגש בחייהם. חתונה, בר מצווה, ברית. בדיגיטלי, לא? ברור.

אבל אחרי שהכל דוגטל, מה הם עושים? מעבירים את התמונות לחברה שתייצר להם אלבום כמו פעם. כלומר עם אותן תמונות מדוגטלות, אבל הלוק, הלוק, מזכיר את תמונות החתונה של ההורים, עם הקצוות המשוננים והגוון הצהבהב והכריכה הנוקשה. אז נכון שלא צריך להדביק את התמונות עם המשולשים האלו, זוכרים? אבל היי, מה הרעיון?

לא מספיק לאפסן אותן באיזה פליקר או שמיקר? כנראה שלא. אנשים, עדיין, רוצים לדפדף.
מעניין מה יהיה השלב הבא, על מה אנשים ירצו להתרפק בהמשך.

עיונים ב"האח הגדול" (2)

 

                                            קריאה מעמיקה בפרק היומי

1. בשביל התייסיר הזה ככה להתייסר? שמעי, רנין, את אוהבת אותו הרבה יותר משהוא אוהב אותך. תאמיני לי.

2. צריכה עינב להצניע מחשופיה. יום יבוא ויפרצו דדיה את המחסום הדקיק הניצב בפניהם (הכל מקנאה). אבל מה, עזר לה.

3. עם יד על הלב, כמה אבות (בני 20-80) יודעים את תאריכי הלידה של צאצאיהם? אז הבובליל מאותגר מעט יותר (מה זה 21685?). לא נורא.

4. סחתיין על שפרה, שעשתה שיעור יוגה לחבורה. מי יתן וניפגש בעונה הבאה של סרוגים.

5. רנין היא קצת דו קוטבית, לא? יום בוכה שרוצה לעזוב, ולמחרת מספרת כמה סבבה לה?

6. כבר כתבו על כך שהכניסה מהבית לאולפן מזכירה את המופע של טרומן?

7. עד שהיו לנו ניצני רומן (ערן וקרן) – ככה נגדעו באיבם?

8. בובליל הוא הפרא האציל, רק בלי האצילות.

9. הייתה שווה כל ההשקעה בסוויטה בשביל הכמה שניות? מה ציפיתם שיקרה שם?

10. מסיבת הסבנטיז? לכבוד לאון שהכי יהנה, ובובליל, היחיד מהחבורה שדגם אותן על בשרו.

11. אז מיקי לוין הודחה. מעולם לא היו עיני יבשות יותר.

12. בזמן שישנתי (כלומר כל השידורים החיים מהבית באינטרנט או בערוץ 20 של Hot): מתברר שערן זה מלכלך על אקסתו שמאיימת לתבוע אותו ודורשת ממנו לסתום, ושמקום העבודה שלו "שוקל לפטר אותו" בגלל פטפוטיו (מעריב). נו באמת.

13. עדכון, חמישי, 18.9.8: רנין (אמרתי הפכפכת? גם הלשינה וגם עוזבת).

 

האח הגדול ופרויקט Y

קבענו ליד הפיל – יובל, מושיקו ואני (דהיינו עורך רייטינג ועורכי המשנה). עטרה, היחצ"נית של פרויקט Y כבר חיכתה במגרש החנייה בקוצר רוח. זה היה יום קיץ חם באופן מפתיע, השנה 2003, ואנחנו הגענו למשימה חשאית: לראות מקרוב את העולם המופלא, המסתורי, החדשני והמרגש של פרויקט Y, תוכנית הריאליטי הממשית הראשונה בישראל. 

כיסו לנו את העיניים בסמרטוטים שחורים והובילו אותנו לווילה בדרכים עקלקלות. טוב, לא נכון. לא כיסו לנו את העיניים, אבל כן הובילו אותנו בדרכים לא מוכרות (אם את תל אביבית שלא יוצאת מהעיר לתור את פרבריה) ואז הגענו למבצר. טיפסנו במדרגות לולייניות לגג, ונכנסנו למעין מנהרה מקורה עטופה בבד עבה ושחור שהקיפה את הווילה. חלונות ומראות חד כיווניים אִפשרו לנו להציץ על כל אחד מיושביה בכל רגע נתון. היה חום אימים במנהרה הזו, התופת הפכה למשהו מוחשי, והתבקשנו ללכת על קצות האצבעות, לא להשמיע קולות קרקוש על קורות העץ ששימשו כרצפה. 
עמדנו, אני זוכרת, 20 ס"מ ממישהי שבדיוק הסתרקה מול הראי. אחר כך ראינו אנשים מורחים שמן אגוזים על שפת הבריכה (ברור שהתחלחלתי). זה היה דוחה ומושך כאחד, מגעיל ומצמרר. האם המשכתי לצפות בפרויקט? לגמרי, לא רק שצפיתי, גם כתבתי עליו בהמשך.

משם ירדנו לחדר הקונטרול, שם ישבו צלמים ובמאים ונתבי תמונה והראו לנו את כל המקומות בווילה אליהם מכוונות המצלמות. לי ירדני ניצחה על הפרויקט, וסיפרה לנו שהיא פשוט כמעט גרה בווילה: לא ישנה ולא אוכלת, ובקיצור, חיה את החיים של אנשים אחרים.

אאל"ט הייתה איזושהי התרגשות סביב עטיפת קונדום מיותמת שנמצאה איפשהו, וחקירה פלילית נפתחה (סתם נו) בתהייה למי הוא שייך (מישהו לא צפה במשהו מתישהו), ובקיצור, היינו נרגשים, המומים ומופתעים, לדעתי בעיקר מעצמנו כמציצני-על. ואולי רק אני הזדעזעתי מעצמי על שאני משתפת פעולה ועושה את זה – כלומר מסתכלת על אחרים לא עושים כלום, למעט הסתובבויות אנה ואנה.

ובכל זאת, לפרויקט Y הייתה איזושהי מטרה: הנעולים למדו משחק, שירה, ריקוד, והתאמנו לקראת התפקיד הראשון שלהם בחיים – הנחיית תוכנית כלשהי. היום, כשאני נזכרת במפעלותיהם לעומת אלו של דרדקי האח הגדול נראים לי משתתפי הפרויקט כתלמידי הסורבון לפחות.

מה שיש לנו עכשיו, באח הגדול, זה הארד קור: אנשים המנותקים מכל הוויה שהיא צריכים להתפלש האחד בתוככי השני, לריב על סיגריות, על אוכל, לשאת נאומים עילגים בחדרו של האח, ולהמחיש כמה נורא זה לחיות בחברת בני אדם. איך אפשר לחשוב משהו נשגב על המין האנושי למראה המתרחש בווילה? 

ומהו הדבר הזה, שכל כולו מציצנות הכי בסיסית, הכי בוטה שרק אפשר לתאר? מכבסת המילים תגדיר את זה כניסוי חברתי: מה יקרה אם נסגור כמה בני אדם לא מתוחכמים במיוחד בווילה, וניתן להם כל מיני משימות שמטרתן חרפון, עצבון, טשטוש וטמטום? יהיו קטעים, נו, תככים, מזימות ובלגאנים. וגם כמה אירועים סקסואליים, ככל הנראה. זאת אומרת, חסר להם שלא. 

אם הייתי צריכה חס וחלילה להיכנס לווילה – נניח שאקדח היה מופנה לרקתי – אני משערת שהייתי מתאבדת בתום 24 עד 48 שעות. אם זה לא היה קורה הייתה נכתבת פטיציה מטעם כל המתמודדים שכותרתה היא – או הם או אני. אין שמץ של סיכוי שהייתי מסתדרת שם, או שהם היו מסתדרים איתי, מה שאומר, אבל נו, זו לא חוכמה, שכישוריהם החברתיים של המאושפזים בווילה עולים עשרות אלפי מונים על אלו שלי.

שאלה נוספת יש לי לכל העושים במלאכה: למה לבודד אותם מספרים, סרטים וטלוויזיה? אני חושבת דווקא שגירויים חיצוניים כן היו הופכים את הניסוי החברתי למעניין יותר.
באותו סיור פרויקט Y המוזכר ראינו כמה ספרים מונחים על המדפים, והיו גם סצנות שבהן נראו המתמודדים אשכרה קוראים ספר. חבל שזה לא קיים גם אצל האח. ממש חבל. מצד שני, אם היו להם עיסוקים אחרים אולי הייתה הזירה הופכת פחות אלימה ונגחנית, וזה ממש לא משהו שהייתם רוצים שיקרה, לא?

* * *

ביבליוגרפיה:
אוי, בוריס לא הודח. 
אבוי, רנין היא שחקנית, וקרן לא נולדה על מזרן ים בווילה.
רגעי זוועה של האח הגדול בעולם. 
שרית סרי מספרת איך צפתה 12 דקות באנשים ישנים.
יאיר שלג חושב שהרגולטור צריך היה לפסול תוכניות שכאלו.
האגודה למלחמה בסרטן זועקת חמס.