האח הגדול ופרויקט Y

קבענו ליד הפיל – יובל, מושיקו ואני (דהיינו עורך רייטינג ועורכי המשנה). עטרה, היחצ"נית של פרויקט Y כבר חיכתה במגרש החנייה בקוצר רוח. זה היה יום קיץ חם באופן מפתיע, השנה 2003, ואנחנו הגענו למשימה חשאית: לראות מקרוב את העולם המופלא, המסתורי, החדשני והמרגש של פרויקט Y, תוכנית הריאליטי הממשית הראשונה בישראל. 

כיסו לנו את העיניים בסמרטוטים שחורים והובילו אותנו לווילה בדרכים עקלקלות. טוב, לא נכון. לא כיסו לנו את העיניים, אבל כן הובילו אותנו בדרכים לא מוכרות (אם את תל אביבית שלא יוצאת מהעיר לתור את פרבריה) ואז הגענו למבצר. טיפסנו במדרגות לולייניות לגג, ונכנסנו למעין מנהרה מקורה עטופה בבד עבה ושחור שהקיפה את הווילה. חלונות ומראות חד כיווניים אִפשרו לנו להציץ על כל אחד מיושביה בכל רגע נתון. היה חום אימים במנהרה הזו, התופת הפכה למשהו מוחשי, והתבקשנו ללכת על קצות האצבעות, לא להשמיע קולות קרקוש על קורות העץ ששימשו כרצפה. 
עמדנו, אני זוכרת, 20 ס"מ ממישהי שבדיוק הסתרקה מול הראי. אחר כך ראינו אנשים מורחים שמן אגוזים על שפת הבריכה (ברור שהתחלחלתי). זה היה דוחה ומושך כאחד, מגעיל ומצמרר. האם המשכתי לצפות בפרויקט? לגמרי, לא רק שצפיתי, גם כתבתי עליו בהמשך.

משם ירדנו לחדר הקונטרול, שם ישבו צלמים ובמאים ונתבי תמונה והראו לנו את כל המקומות בווילה אליהם מכוונות המצלמות. לי ירדני ניצחה על הפרויקט, וסיפרה לנו שהיא פשוט כמעט גרה בווילה: לא ישנה ולא אוכלת, ובקיצור, חיה את החיים של אנשים אחרים.

אאל"ט הייתה איזושהי התרגשות סביב עטיפת קונדום מיותמת שנמצאה איפשהו, וחקירה פלילית נפתחה (סתם נו) בתהייה למי הוא שייך (מישהו לא צפה במשהו מתישהו), ובקיצור, היינו נרגשים, המומים ומופתעים, לדעתי בעיקר מעצמנו כמציצני-על. ואולי רק אני הזדעזעתי מעצמי על שאני משתפת פעולה ועושה את זה – כלומר מסתכלת על אחרים לא עושים כלום, למעט הסתובבויות אנה ואנה.

ובכל זאת, לפרויקט Y הייתה איזושהי מטרה: הנעולים למדו משחק, שירה, ריקוד, והתאמנו לקראת התפקיד הראשון שלהם בחיים – הנחיית תוכנית כלשהי. היום, כשאני נזכרת במפעלותיהם לעומת אלו של דרדקי האח הגדול נראים לי משתתפי הפרויקט כתלמידי הסורבון לפחות.

מה שיש לנו עכשיו, באח הגדול, זה הארד קור: אנשים המנותקים מכל הוויה שהיא צריכים להתפלש האחד בתוככי השני, לריב על סיגריות, על אוכל, לשאת נאומים עילגים בחדרו של האח, ולהמחיש כמה נורא זה לחיות בחברת בני אדם. איך אפשר לחשוב משהו נשגב על המין האנושי למראה המתרחש בווילה? 

ומהו הדבר הזה, שכל כולו מציצנות הכי בסיסית, הכי בוטה שרק אפשר לתאר? מכבסת המילים תגדיר את זה כניסוי חברתי: מה יקרה אם נסגור כמה בני אדם לא מתוחכמים במיוחד בווילה, וניתן להם כל מיני משימות שמטרתן חרפון, עצבון, טשטוש וטמטום? יהיו קטעים, נו, תככים, מזימות ובלגאנים. וגם כמה אירועים סקסואליים, ככל הנראה. זאת אומרת, חסר להם שלא. 

אם הייתי צריכה חס וחלילה להיכנס לווילה – נניח שאקדח היה מופנה לרקתי – אני משערת שהייתי מתאבדת בתום 24 עד 48 שעות. אם זה לא היה קורה הייתה נכתבת פטיציה מטעם כל המתמודדים שכותרתה היא – או הם או אני. אין שמץ של סיכוי שהייתי מסתדרת שם, או שהם היו מסתדרים איתי, מה שאומר, אבל נו, זו לא חוכמה, שכישוריהם החברתיים של המאושפזים בווילה עולים עשרות אלפי מונים על אלו שלי.

שאלה נוספת יש לי לכל העושים במלאכה: למה לבודד אותם מספרים, סרטים וטלוויזיה? אני חושבת דווקא שגירויים חיצוניים כן היו הופכים את הניסוי החברתי למעניין יותר.
באותו סיור פרויקט Y המוזכר ראינו כמה ספרים מונחים על המדפים, והיו גם סצנות שבהן נראו המתמודדים אשכרה קוראים ספר. חבל שזה לא קיים גם אצל האח. ממש חבל. מצד שני, אם היו להם עיסוקים אחרים אולי הייתה הזירה הופכת פחות אלימה ונגחנית, וזה ממש לא משהו שהייתם רוצים שיקרה, לא?

* * *

ביבליוגרפיה:
אוי, בוריס לא הודח. 
אבוי, רנין היא שחקנית, וקרן לא נולדה על מזרן ים בווילה.
רגעי זוועה של האח הגדול בעולם. 
שרית סרי מספרת איך צפתה 12 דקות באנשים ישנים.
יאיר שלג חושב שהרגולטור צריך היה לפסול תוכניות שכאלו.
האגודה למלחמה בסרטן זועקת חמס.