רק כמה שורות, שלא אשכח

שמחות, תהיות וערגונות שנערמו

 

קולנוע

* אוצו לפרספוליס. סרט אנימציה שיוצרתו ממוצא איראני. ראיתי אותו ב-2007 בפסטיבל הקולנוע בירושלים, אני שמחה שהוא הגיע עכשיו לבתי הקולנוע ויש בכוונתי לצפות בו שוב.

* התעלפתי לשמוע שפרנהייט 451 של טריפו יצא בדיוידי.
מקווה לשים עליו יד במהרה.

* צפיתי באי של שקט עם נני מורטי ובכיתי את נשמתי. אב לילדה שהתייתמה מאמה מנסה לשמור עליה מכל משמר, ולהכיר אותה. מה הוא עושה כדי לשמור עליה? יושב על הספסל מול בית הספר בו היא לומדת. פשוט, לא?

TV 

* צופה בהשתוקקות בעור רגיש ב-yes עם ג'ואנה לאמלי מפשוט נהדרת.

* נגמלתי, כך נראה לי, מהאח הגדול. זאת אומרת אין לי זמן מיותר לזרוק סתם כך לזבל.

נוסטלגייה

* חשבתי שכולם העבירו את כל חייהם לרשת, אבל מתברר שיש נסיגה קלה. אחרים יקראו לה רטרו. אנשים מסוימים מתעקשים לחזור ולשלוח ברכות שנטובה בדואר עם בול ומעטפה. כמה מוזר.

כן, אני מודה שס.מ.סים זה איכסה, ומיילים קבוצתיים זה פיכסה, אבל מה, פשוט להכניס מאה שנוטובות למעטפה ולהוציא מאה שקל (או קצת יותר?) על דואר? לא מוזר?

* ואז התברר לי עוד משהו. נניח אנשים מצלמים אירוע מרגש בחייהם. חתונה, בר מצווה, ברית. בדיגיטלי, לא? ברור.

אבל אחרי שהכל דוגטל, מה הם עושים? מעבירים את התמונות לחברה שתייצר להם אלבום כמו פעם. כלומר עם אותן תמונות מדוגטלות, אבל הלוק, הלוק, מזכיר את תמונות החתונה של ההורים, עם הקצוות המשוננים והגוון הצהבהב והכריכה הנוקשה. אז נכון שלא צריך להדביק את התמונות עם המשולשים האלו, זוכרים? אבל היי, מה הרעיון?

לא מספיק לאפסן אותן באיזה פליקר או שמיקר? כנראה שלא. אנשים, עדיין, רוצים לדפדף.
מעניין מה יהיה השלב הבא, על מה אנשים ירצו להתרפק בהמשך.