יש לך כונן פלופיז?

 

למי יש כונן פלופיז (floppy) ישן של 5 אינץ' ויכול להעתיק עבורי קבצים מדיסקטים ל-CD?
(את ההמרה אנחנו נעשה).

המטרה מקודשת: היסטורית, ארכיבאית וחשובה במיוחד. פרטים בהמשך.

גם אם אתם לא יודעים במה מדובר (בכל זאת, מדובר בפרה-היסטוריה), אנא, העבירו הלאה למי שלדעתכם יכול להיות לו מושג.

סינקדוכה ניו יורק, Take 1

ניסיון אינטואיטיבי ראשוני לפשפש בבליל הצמר הפרום של הסרט החדש של צ'רלי קאופמן

אין הרבה יוצרים שאני אוהבת את כל הסרטים שלהם. התסריטאי צ'רלי קאופמן הוא אחד כזה:
שמש נצחית בראש צלול, וידויים של מוח מסוכן, להיות ג'ון מלקוביץ', אדפטיישן, כולם, כולם היו בניו.
אפילו את הסדרה נד & סטייסי, לה כתב "unknown episodes" אני אוהבת.
רק את המין האנושי לא סבלתי.
כך שהתפרעתי מאושר לקראת סינקדוכה ניו יורק, הסרט שנגנז על ידי מפיציו ונגאל רק בזכות הסינמטקים.

1. סינמטק 1 בת"א היה מלא כל כולו אתמול, שבת, בשתיים בצהריים.

2. המון סרטים הסתחררו בראשי במהלך הצפייה: דוגווילהממלכה, הרבה משיחות מברשת של לארס פון טרייר. הבמה הגדולה של התיאטרון, המחלות האינסופיות. וגם הבלש המזמר, כל הג'ז הזה  ועוד פתיתי סצינות שהתערבלו לי בראש.

3. מה זה בכלל סינקדוכה? בארבע מילים – "החלק המייצג את השלם".

4. מה קורה שם? פיליפ סימור הופמן הוא במאי תיאטרון שרוצה ליצור משהו משמעותי בחייו. להגיד – הייתי שם. כן, כמו כולנו, ברור. בדרך הוא מחליף תפאורות, נשים, ילדות. מסקנה אחת ברורה יש לו: גאולה דרר הנשים – לא פה.

5. העולם של פס"ה, כלומר קיידן קוטארד (Cotard, בדומה ל- Godard?) משתנה בגודלו: מבמת הענק שיצר, ממש קוטארדוויל, ועד המיניאטורות שאשתו הראשונה, אדל (קתרין קינר) מציירת, שהצופים בהן צריכים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראותן.


פס"ה וק. קינר. הוא מבקש רשות להשתין לה בכיור

6. גם הצבעים בעולם שיצר קאופמן לא תקינים: ההפרשות של קוטארד ושל בתו החליפו גוון שאינו בגדר הנורמה: קקי ירוק (רמז לנער עם השיער הירוק? לחייזרים?), שתן דמי. הצבעים הלא טבעיים האלו הם תמרור לשאר תפקודי הגוף המשתבשים והולכים לאטם, בלי להבין מה קרה ולמה.

7. הילדה הקטנה של קוטארד, אוליב, מזועזעת כשההורים מספרים לה שבעורקיה זורם דם. היא לא רוצה לשמוע על זה. היא צורחת מאימה. אבל בלי דם אין חיים, נכון? איך אפשר לפחד כל כך מהחיים?

                               פס"ה עם סמנתה מורטון, בגרסתם הקשישה. מה, לא אמרתי קודם שהזמן
                               מזנק במהירות, נוגס בחיים של כולם פה, בולע חתיכות מהם בלי ללעוס?

8. אוסף הדימויים של קאופמן מעורר פלצות: הבית הבוער שרוכשת הייזל (מורטון) מזכיר, לי לפחות, שהקרקע תמיד בוערת תחת רגלינו. ובקיצור, אין לאן לברוח. אנחנו הולכים ומזדקנים, הולכים ו(מת)כלים, האמנות לא תציל אותנו. לא העשייה, וגם לא האהבה. וגם לא הדור הבא. אין קרן אור.

9. קאופמן, בסרט הראשון שגם ביים, צועק לחלל בהיסטריה: איך אני צריך לחיות את החיים שלי? חשבתי שילדים ישנו אותם, אבל לא; חשבתי שאהבה חדשה תחליף את זו שנגוזה. חשבתי שאוכל לגדל את הילדות שלי. חשבתי שאוכל ליצור עולם מושלם בתיאטרון. חשבתי שבסוף אבין משהו, אבל לא, כלום.

10. אין שום בדל אופטימיות. גם לא כשיש מישהו, סמי בר-נתן קוראים לו (חזרה לשורשים היהודיים?), שעוקב אחרי קוטארד כל החיים, לומד אותם, לומד אותו, ומנסה לעזור לו להבין אותם, להבין מי הוא. 

* אני צריכה לראות את הסרט שוב. זה הסרט הכי מדכא שראיתי בחיי
(טוב, אולי השיבה/רוזטה/ מושט יותר).

ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2004
ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2008
wired וצ'רלי קאופמן
יאיר, ביקורת 
זו ש, ביקורת

הטריילר. מדגם מייצג חלקית

נעלבת

אני מאוד אוהבת להיעלב. עלבון הוא אחת הביצות הכי נעימות להתפלש בהן מבחינתי. תנו לי חתיכת עלבון, וכבר אעטוף את עצמי בו מכף רגל ועד ראש.

העידן החדש מספק לי הזדמנויות רבות להיעלב. ולא, לא אדבר עכשיו על טוקבקים, ממש לא. אני חושבת שפחות או יותר (תמיד יש חריגים) למדתי לחיות עם הדברים הנכתבים עלי בשלום.

אני מדברת על מיילים. הייתי צריכה לכאורה לדבר גם על סמסים, אבל אני לא מסמסת כבדה, ורוב הסימוסים שלי הם ענייניים, עם חברים, כך שלא נחתכות בהם סוגיות הרות גורל, מה גם שאני הרבה פחות מנתחת אותם מאשר מיילים.

עלבון המיילים הוא מבחינתי הגדול מכולם. אני, שרוב היום נמצאת ליד מחשב עונה על מיילים במהירות גדולה יחסית. זה ביומיום, לא מדברת על ימים בהם אני לא בעיר, לא בארץ, או שעברתי ניתוח הפרדה זמני מאחד מהמחשבים שלי.

ולכן, כשמישהו לא עונה לי על מייל תוך שעה או שעתיים, נפתח תהליך עלבון ארוך ומתמשך.
לא ענה לי 24 שעות – אני מנתקת איתו את היחסים (כשמדובר בחברים).
אם מדובר בענייני עבודה – אני מתעצבנת. ונעלבת. כמובן.

תשובות למיילים שמגיעות רק אחרי כמה ימים אני מקבלת בלוויית התנצלות והסבר בלבד. מזתומרת לא היית ליד מחשב? מה פירוש את עונה למיילים רק פעמיים בשבוע? איזה מין דבר זה?

אבל הכי גרועים הם אלו שלא עונים בכלל. זו סיטואציה שאני לא יכולה לעמוד בה נפשית. שכחו? התעמסו? טסו? לא חזרו? לא מעניין אותי. אנשים שלא עונים לי למיילים הם אלו שהכי מעליבים אותי, ואני מתקשה לסלוח.

מאחר שאני עסוקה בענייני כבוד יום ולילה, גם לא אשלח (לרוב) מייל תזכורת לנמען. להפך, אצרף אותו לרשימה השחורה ההולכת ומתארכת שלי, ואבעבע לאטי, תוהה מה לא בסדר במייל שכתבתי, או למה לא מגיעה לי תשובה.

אכן, חיים עתירי עניין ורב גוניות יש לי, ובעיקר אני מרוצה מעצמי על שאני כלל לא עוסקת בטפל.
עכשיו חסר לכם שלא תחזירו לי מייל.

עוד בנושא.

המז"פניק, שייטת 13 ואתרי פורנו

 

חבר טוב שלי גר ליד הים. יום שישי אחד חזר ההולל הביתה בלילה, וגילה שפרצו לחייו. למרבה התדהמה, אף שביתו מלא בחפצים וגאדג'טים לרוב, הגנב האתלטי הסתפק רק בלפטופ שלו, ובתיק הנשיאה של המחשב, בו היו כמה דיסק און קיז מפוצצים בחומרי עבודה חשובים וחשאיים של בעל המחשב.

לא ידע הנער את נפשו מצער, והזעיק את המז"פניקים של עיר מגוריו, שנשמור על חשאיותה בינתיים. הללו התרשמו מביתו המשובח והמעוצב, ותהו כמה עולה, בכמה קנה, בכמה מוכר, וזה. וגם אספו אי אלו דגימות מהתריס. נניח.

אחרי שהואילו להתפנות מהבית היפה ולחזור לתחנה שלהם, נזכר פתאום חברי המחונן, שבאותו בוקר היה אצלו טכנאי המחשבים, והתקין לו אופציית שליטה במחשב מרחוק, על מנת שיוכל לטפל בו מבלי להגיע אליו הביתה. התקשר החבר, נקרא לו יוד, למחשבאי שלנו, וסיפר לו מה קרה.

מיד נכנס המחשבאי, נקרא לו אלף, לנייד של יוד ומצא ש, לא תאמינו, כבר גולשים בחפץ היקר. ובמה התעניין הגולש? לא תאמינו פעם שנייה. באתרים של שייטת 13, וכמובן, בהמשך, באתרי פורנו. עוד למד אלף שהגנב הגולש לא ממש בקיא באנגלית, ונעזר בתוכנות תרגום, קריאה, כתיבה ומה לא (מה כבר צריך לדעת באנגלית בפורנו? כמה מסובך יכול להיות לכתוב sex?). אלף מצא גם כמובן את ה-IP וכן את תיבת המייל של הגולש הנמרץ.

יוד הנרעש התקש למז"פניקים שהפכו לחבריו הטובים, וסיפר להם מה העלה בחכתו. הללו הבינו רק "כתובת", ולא הצליחו לקלוט שמדובר בכתובת מחשב. לא חשוב, הם היו נכונים לשתף פעולה, והזמינו אותו להעיד בתחנה.

הוא יצא לדרך, חמוש באופנוע ובקסדה, וחיש קל נתקל במחסום משטרתי אותו הציבו, נכון, חבריו החדשים.  סיפר להם את המשך העלילה, והם, מתלהבים, ליוו אותו לתחנה בצפרורים ואורות כחולים.

אחרי שהגיעה הפמליה הרעשנית לתחנה, ויוד העיד (ואנחנו כבר בארבע לפנות בוקר), התבקש על ידי החוקר החביב לעשות לו הגהות לעדות. ברור שיוד הסכים בחפץ לב, העיקר שיראה כבר את המחשב שלו שוב.

תוך כדי התיידדו השניים, יוד והחוקר, וזה האחרון השיב לתחקיר של יוד, וסיפר לו שהם מרוויחים מצוין שם, במשטרה, ושכן, בטח שיש לו תואר. מאיפה? נו, תואר כזה, של המשטרה.

עכשיו מה צריך? צו שופט, כדי שאפשר יהיה לחשוף, בעזרת ספקית האינטרנט, את כתובתו של הגנב. אבל מה, מאחר שלא מדובר בשאלת חיים אלא בסתם מחשב נייד ששווה רק כמה אלפי שקלים, לא ממש נעשה דבר, והמשטרה לא ביקשה עדיין צו שופט.

בינתיים חלפו הימים, ויוד ואלף הצליחו להשיג את כתובתו של איש השייטת חובב הפורנו שאינו יודע אנגלית. כן, יש להם את הכתובת הפיזית, המדויקת, ביד.

לא נותר ליוד אלא לחזור למשטרה, ולכן התקשר הוא לחוקרת ה"א.
"שלום, רציתי לבדוק אם יש התקדמות בחקירה?"
"הנושא בטיפול".

"האם הגשתם כבר בקשה לשופט לברור הכתובת הפיזית?"
"הנושא בטיפול, זה לוקח זמן".

"טוב, אז ברצוני לעדכנכם בכתובת הפיזית ממנה גלשו מהמחשב שלי כשעתיים אחרי הפריצה".
"איך הצלחת לברר?"‎
"הצלחתי".

"מה הכתובת?"
"&& חצב ןםרםףע %^%&*, (שמור במערכת)
"&*&^ ב-א' או ב-ע?"
"לא יודע".
"טוב רשמתי".

"נוו?"
"תתאזר בסבלנות, הנושא בטיפול"
"זה —– בקצה —– ".

"איך אתה יודע"?
"גוגל, מפות. צילום אוויר".
"טוב, רשמתי. תתאזר בסבלנות".

"יש לזה משמעות כי זה ראוטר – סיגנל חזק, וזה אומר שגלשו מהכתובת הזו, זה מבית פרטי או מבית שכן ולא מבית קפה או מוסד".
"טוב, רשמתי".

"אז הוצאתם כבר בקשה לצו שופט לבירור הכתובת?"
"זו פעם שלישית שאני אומרת לך שכן. תתאזר בסבלנות".

"אני מצטער שאני קשה הבנה, אבל הזמן הוא גורם משמעותי, ולאור העובדה שהגולש גלש באתר של שייטת 13 ואתרי פורנו, זה צריך להדליק נורה אדומה, לא [רקע לאומני, ביטחוני אפעססס]?" (יוד מנסה לטלטל את החוקרת) 
"אמרתי לך, תתאזר בסבלנות, זה בטיפול. ביי".
"תודה, ביי".

זהו, המשך יבוא.

עדכון, שני, 8.12:
במשטרת ישראל לא מבינים למה הציבור לא מרוצה משירותה המופתי. אולי הפוסט הזה יכול לתת לה תשובה קטנה.