נעלבת

אני מאוד אוהבת להיעלב. עלבון הוא אחת הביצות הכי נעימות להתפלש בהן מבחינתי. תנו לי חתיכת עלבון, וכבר אעטוף את עצמי בו מכף רגל ועד ראש.

העידן החדש מספק לי הזדמנויות רבות להיעלב. ולא, לא אדבר עכשיו על טוקבקים, ממש לא. אני חושבת שפחות או יותר (תמיד יש חריגים) למדתי לחיות עם הדברים הנכתבים עלי בשלום.

אני מדברת על מיילים. הייתי צריכה לכאורה לדבר גם על סמסים, אבל אני לא מסמסת כבדה, ורוב הסימוסים שלי הם ענייניים, עם חברים, כך שלא נחתכות בהם סוגיות הרות גורל, מה גם שאני הרבה פחות מנתחת אותם מאשר מיילים.

עלבון המיילים הוא מבחינתי הגדול מכולם. אני, שרוב היום נמצאת ליד מחשב עונה על מיילים במהירות גדולה יחסית. זה ביומיום, לא מדברת על ימים בהם אני לא בעיר, לא בארץ, או שעברתי ניתוח הפרדה זמני מאחד מהמחשבים שלי.

ולכן, כשמישהו לא עונה לי על מייל תוך שעה או שעתיים, נפתח תהליך עלבון ארוך ומתמשך.
לא ענה לי 24 שעות – אני מנתקת איתו את היחסים (כשמדובר בחברים).
אם מדובר בענייני עבודה – אני מתעצבנת. ונעלבת. כמובן.

תשובות למיילים שמגיעות רק אחרי כמה ימים אני מקבלת בלוויית התנצלות והסבר בלבד. מזתומרת לא היית ליד מחשב? מה פירוש את עונה למיילים רק פעמיים בשבוע? איזה מין דבר זה?

אבל הכי גרועים הם אלו שלא עונים בכלל. זו סיטואציה שאני לא יכולה לעמוד בה נפשית. שכחו? התעמסו? טסו? לא חזרו? לא מעניין אותי. אנשים שלא עונים לי למיילים הם אלו שהכי מעליבים אותי, ואני מתקשה לסלוח.

מאחר שאני עסוקה בענייני כבוד יום ולילה, גם לא אשלח (לרוב) מייל תזכורת לנמען. להפך, אצרף אותו לרשימה השחורה ההולכת ומתארכת שלי, ואבעבע לאטי, תוהה מה לא בסדר במייל שכתבתי, או למה לא מגיעה לי תשובה.

אכן, חיים עתירי עניין ורב גוניות יש לי, ובעיקר אני מרוצה מעצמי על שאני כלל לא עוסקת בטפל.
עכשיו חסר לכם שלא תחזירו לי מייל.

עוד בנושא.