סינקדוכה ניו יורק, Take 1

ניסיון אינטואיטיבי ראשוני לפשפש בבליל הצמר הפרום של הסרט החדש של צ'רלי קאופמן

אין הרבה יוצרים שאני אוהבת את כל הסרטים שלהם. התסריטאי צ'רלי קאופמן הוא אחד כזה:
שמש נצחית בראש צלול, וידויים של מוח מסוכן, להיות ג'ון מלקוביץ', אדפטיישן, כולם, כולם היו בניו.
אפילו את הסדרה נד & סטייסי, לה כתב "unknown episodes" אני אוהבת.
רק את המין האנושי לא סבלתי.
כך שהתפרעתי מאושר לקראת סינקדוכה ניו יורק, הסרט שנגנז על ידי מפיציו ונגאל רק בזכות הסינמטקים.

1. סינמטק 1 בת"א היה מלא כל כולו אתמול, שבת, בשתיים בצהריים.

2. המון סרטים הסתחררו בראשי במהלך הצפייה: דוגווילהממלכה, הרבה משיחות מברשת של לארס פון טרייר. הבמה הגדולה של התיאטרון, המחלות האינסופיות. וגם הבלש המזמר, כל הג'ז הזה  ועוד פתיתי סצינות שהתערבלו לי בראש.

3. מה זה בכלל סינקדוכה? בארבע מילים – "החלק המייצג את השלם".

4. מה קורה שם? פיליפ סימור הופמן הוא במאי תיאטרון שרוצה ליצור משהו משמעותי בחייו. להגיד – הייתי שם. כן, כמו כולנו, ברור. בדרך הוא מחליף תפאורות, נשים, ילדות. מסקנה אחת ברורה יש לו: גאולה דרר הנשים – לא פה.

5. העולם של פס"ה, כלומר קיידן קוטארד (Cotard, בדומה ל- Godard?) משתנה בגודלו: מבמת הענק שיצר, ממש קוטארדוויל, ועד המיניאטורות שאשתו הראשונה, אדל (קתרין קינר) מציירת, שהצופים בהן צריכים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראותן.


פס"ה וק. קינר. הוא מבקש רשות להשתין לה בכיור

6. גם הצבעים בעולם שיצר קאופמן לא תקינים: ההפרשות של קוטארד ושל בתו החליפו גוון שאינו בגדר הנורמה: קקי ירוק (רמז לנער עם השיער הירוק? לחייזרים?), שתן דמי. הצבעים הלא טבעיים האלו הם תמרור לשאר תפקודי הגוף המשתבשים והולכים לאטם, בלי להבין מה קרה ולמה.

7. הילדה הקטנה של קוטארד, אוליב, מזועזעת כשההורים מספרים לה שבעורקיה זורם דם. היא לא רוצה לשמוע על זה. היא צורחת מאימה. אבל בלי דם אין חיים, נכון? איך אפשר לפחד כל כך מהחיים?

                               פס"ה עם סמנתה מורטון, בגרסתם הקשישה. מה, לא אמרתי קודם שהזמן
                               מזנק במהירות, נוגס בחיים של כולם פה, בולע חתיכות מהם בלי ללעוס?

8. אוסף הדימויים של קאופמן מעורר פלצות: הבית הבוער שרוכשת הייזל (מורטון) מזכיר, לי לפחות, שהקרקע תמיד בוערת תחת רגלינו. ובקיצור, אין לאן לברוח. אנחנו הולכים ומזדקנים, הולכים ו(מת)כלים, האמנות לא תציל אותנו. לא העשייה, וגם לא האהבה. וגם לא הדור הבא. אין קרן אור.

9. קאופמן, בסרט הראשון שגם ביים, צועק לחלל בהיסטריה: איך אני צריך לחיות את החיים שלי? חשבתי שילדים ישנו אותם, אבל לא; חשבתי שאהבה חדשה תחליף את זו שנגוזה. חשבתי שאוכל לגדל את הילדות שלי. חשבתי שאוכל ליצור עולם מושלם בתיאטרון. חשבתי שבסוף אבין משהו, אבל לא, כלום.

10. אין שום בדל אופטימיות. גם לא כשיש מישהו, סמי בר-נתן קוראים לו (חזרה לשורשים היהודיים?), שעוקב אחרי קוטארד כל החיים, לומד אותם, לומד אותו, ומנסה לעזור לו להבין אותם, להבין מי הוא. 

* אני צריכה לראות את הסרט שוב. זה הסרט הכי מדכא שראיתי בחיי
(טוב, אולי השיבה/רוזטה/ מושט יותר).

ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2004
ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2008
wired וצ'רלי קאופמן
יאיר, ביקורת 
זו ש, ביקורת

הטריילר. מדגם מייצג חלקית