סינקדוכה ניו יורק, Take 1

ניסיון אינטואיטיבי ראשוני לפשפש בבליל הצמר הפרום של הסרט החדש של צ'רלי קאופמן

אין הרבה יוצרים שאני אוהבת את כל הסרטים שלהם. התסריטאי צ'רלי קאופמן הוא אחד כזה:
שמש נצחית בראש צלול, וידויים של מוח מסוכן, להיות ג'ון מלקוביץ', אדפטיישן, כולם, כולם היו בניו.
אפילו את הסדרה נד & סטייסי, לה כתב "unknown episodes" אני אוהבת.
רק את המין האנושי לא סבלתי.
כך שהתפרעתי מאושר לקראת סינקדוכה ניו יורק, הסרט שנגנז על ידי מפיציו ונגאל רק בזכות הסינמטקים.

1. סינמטק 1 בת"א היה מלא כל כולו אתמול, שבת, בשתיים בצהריים.

2. המון סרטים הסתחררו בראשי במהלך הצפייה: דוגווילהממלכה, הרבה משיחות מברשת של לארס פון טרייר. הבמה הגדולה של התיאטרון, המחלות האינסופיות. וגם הבלש המזמר, כל הג'ז הזה  ועוד פתיתי סצינות שהתערבלו לי בראש.

3. מה זה בכלל סינקדוכה? בארבע מילים – "החלק המייצג את השלם".

4. מה קורה שם? פיליפ סימור הופמן הוא במאי תיאטרון שרוצה ליצור משהו משמעותי בחייו. להגיד – הייתי שם. כן, כמו כולנו, ברור. בדרך הוא מחליף תפאורות, נשים, ילדות. מסקנה אחת ברורה יש לו: גאולה דרר הנשים – לא פה.

5. העולם של פס"ה, כלומר קיידן קוטארד (Cotard, בדומה ל- Godard?) משתנה בגודלו: מבמת הענק שיצר, ממש קוטארדוויל, ועד המיניאטורות שאשתו הראשונה, אדל (קתרין קינר) מציירת, שהצופים בהן צריכים להשתמש בזכוכית מגדלת כדי לראותן.


פס"ה וק. קינר. הוא מבקש רשות להשתין לה בכיור

6. גם הצבעים בעולם שיצר קאופמן לא תקינים: ההפרשות של קוטארד ושל בתו החליפו גוון שאינו בגדר הנורמה: קקי ירוק (רמז לנער עם השיער הירוק? לחייזרים?), שתן דמי. הצבעים הלא טבעיים האלו הם תמרור לשאר תפקודי הגוף המשתבשים והולכים לאטם, בלי להבין מה קרה ולמה.

7. הילדה הקטנה של קוטארד, אוליב, מזועזעת כשההורים מספרים לה שבעורקיה זורם דם. היא לא רוצה לשמוע על זה. היא צורחת מאימה. אבל בלי דם אין חיים, נכון? איך אפשר לפחד כל כך מהחיים?

                               פס"ה עם סמנתה מורטון, בגרסתם הקשישה. מה, לא אמרתי קודם שהזמן
                               מזנק במהירות, נוגס בחיים של כולם פה, בולע חתיכות מהם בלי ללעוס?

8. אוסף הדימויים של קאופמן מעורר פלצות: הבית הבוער שרוכשת הייזל (מורטון) מזכיר, לי לפחות, שהקרקע תמיד בוערת תחת רגלינו. ובקיצור, אין לאן לברוח. אנחנו הולכים ומזדקנים, הולכים ו(מת)כלים, האמנות לא תציל אותנו. לא העשייה, וגם לא האהבה. וגם לא הדור הבא. אין קרן אור.

9. קאופמן, בסרט הראשון שגם ביים, צועק לחלל בהיסטריה: איך אני צריך לחיות את החיים שלי? חשבתי שילדים ישנו אותם, אבל לא; חשבתי שאהבה חדשה תחליף את זו שנגוזה. חשבתי שאוכל לגדל את הילדות שלי. חשבתי שאוכל ליצור עולם מושלם בתיאטרון. חשבתי שבסוף אבין משהו, אבל לא, כלום.

10. אין שום בדל אופטימיות. גם לא כשיש מישהו, סמי בר-נתן קוראים לו (חזרה לשורשים היהודיים?), שעוקב אחרי קוטארד כל החיים, לומד אותם, לומד אותו, ומנסה לעזור לו להבין אותם, להבין מי הוא. 

* אני צריכה לראות את הסרט שוב. זה הסרט הכי מדכא שראיתי בחיי
(טוב, אולי השיבה/רוזטה/ מושט יותר).

ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2004
ראיון עם צ'רלי קאופמן, 2008
wired וצ'רלי קאופמן
יאיר, ביקורת 
זו ש, ביקורת

הטריילר. מדגם מייצג חלקית

19 מחשבות על “סינקדוכה ניו יורק, Take 1

  1. כל כך נכון

    אחרי שנגמר הסרט כל מה שרציתי לעשות זה למצוא מרפסת שאפשר לקפוץ ממנה. בסוף הסתפקתי בלהיעלם מתחת לפוך

    אחד הסרטים הכי מטלטלים ומעוררי מחשבה

    מסכים עם זה שצריך לראות את הסרט עוד פעם, אבל אני מחכה קצת. לא רוצה לראות אותו כל כך מהר, רוצה לתת לו לשקוע קצת

  2. כן, זה לא שאני רצה מחר.
    נראה לי חודש-חודשיים.

    אם יש לך תוספות, הערות, הצעות לפתרונות, אשמח לשמוע.

  3. אחרי שראיתי כבר ארבעה מסרטיו של קאופמן הבנתי את התימה ויש לי תחושה שאין לו משהו חדש ומעניין להגיד על המין האנושי. מעכשיו – רק דימויים חדשים, ועם דימויים לא קונים במכולת.

  4. כה משמח לראות שאנשים עדיין עומדים בתור כדי לראות סרט בסינמטק. זה נוטע איזו תקווה כזו, שיש עבור מי ליצור, שיש כמה חלקות טובות שלא כלו עדיין, שמעללי בובליל אינם האופציה היחידה.

    כן, פרום, והרי קאופמן מראה לנו בשקידה כזו את התפרים, טבעי שחשבנו כך. ותודה.

  5. בלי קשר, שפרה קורנפלד בכבודה ובעצמה הצילה את הכבוד של מדינת ישראל כשהראתה ל"אחרים" מי באמת מנהל את העניינים.אני חש זקיפות קומה שלא חשתי כבר זמן רב ומאחל לכל הבובלילים לחזור לביבים מהם זחלו.

  6. ראיתי את הסרט אתמול. וזה בהחלט סרט שצריך לראות כמה וכמה פעמים כדי לקלוט. למי שמוכן להשקיע את המאמץ האינטלקטואלי יש הרבה מאוד מה לחפור
    היות והסרט מנסה להגיע לגעת בנושאים רבים מאוד שכולם חופפים זה לזה.
    צ'רלי קאופן הוא לדעתי התסריטאי המבריק ביותר בהוליווד היום, אני לא מכיר עוד תסריטאי שאנשים מתייחסים כך לסרטיו – כלומר כאל "סרטים של צ'רלי קאופמן" – והגדרה זו תאפיל על במאים כגונדרי וספייק ג'ונז.

  7. לי נראה שקאופמן מנסה להתאמץ יותר מדי, להיות מתוחכם מדי. כולם יודעים שהסרטים שלו שונים ולכן הוא נבואה שמגשימה את עצמה, בדיוק כמו נייט שיימלאן. מעניין ששניהם עשו את פריצת הדרך ב1999, שיימאלאן עם החוש השישי והוא עם להיות ג'ון מלקוביץ. שניהם בעיניי סרטים מבריקים אבל מאז באה הידרדרות. אמנם אצל קאופמן זה עדיין לא ברמות של שיימלאן אבל לי יש תחושה לא נוחה מסרטים שמנסים לומר כביכול הרבה אבל בסופו של דבר לא אומרים דבר או אומרים משהו די פשוט בעצם.

    אין שום ספק שהוא יודע לעשות סרטים ומבחינה חזותית והמשחק זה לעילא ולעילא, אבל העלילה פשטנית מאוד בעיניי ואני לא חושב שארצה לראות את הסרט שוב בקרוב.

  8. אני דווקא חשבתי שהפחד מהמוות שאוחז בקיידן הוא נפלא, ומעיד על אהבה לחיים.
    דכאוניים רבים לא מפחדים מהמוות.
    אגב, ההיפוכונדר קיידן מאריך חיים יותר מכולם

  9. רון – לא יודעת אם פשטנית זו המילה, אבל אני יודעת שהתשוקה לראות את הסרט מתחזקת מאז שראיתי אותו, לא נחלשת

    גיל – כן, אני מבינה על מה אתה מדבר, אבל רוצה לצפות שוב ואז להחליט.

    אופטימיסט – אני חושבת שתמיד אומרים לנו שהיפוכונדרים חיים יותר. זה נראה לי כדי לנחם אותנו

    דורון – אכן. לא יודעת עליו מספיק כדי לכתוב משהו שלא נאמר

  10. ההערכה שלי לסרט גברה כשקראתי שבמקור פנו לקאופמן ולספייק ג'ונז כדי שיצרו סרט אימה.
    מסתבר שזו הגרסה של קאופמן לסרט אימה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s