זר דופק על דלתי (לידיעת מחלק הונאה)

 

אולי כדאי שאקדיש את הבלוג לתיאור כל הזוועות הקיומיות והיומיומיות הפוקדות אותי ואת סביבתי?

תשע בבוקר, היום. צלצול בפעמון הדלת. לא באינטרקום.

זו השעה בה אני לרוב באמצע כתיבת הפוסט היומי, ובימים כתיקונם אני לא עונה. מי יכול לחפש אותי בשעות כאלו בלי להתקשר מראש ובלי לצלצל באינטרקום? מוכרי שטיחים ומתרימים. אני לא מתעניינת לא באלו וגם לא באלו, ומאהבים נשואים אין לי מזמן.

אבל מה, בדירה הסמוכה אלי יושבים שבעה השבוע, וחשבתי שאולי זקוקים לעזרתי.

פתחתי את הדלת.

"שלום, אני יובל, השכן מקומה ראשונה, נתקע לי המנעול, והמנעולן הגיע, ושכחתי את הכסף והכרטיס בעבודה, אז ייקח לי שעה כדי לחזור, את יכולה אולי לעזור לי?"

(מי זה הבחור הזה שנראה כמו הייטקיסט מתחיל וחנון של הלייף, שכן שלי? לא ראיתי אותו מעולם, נכון באמת שאני לא ממש מיודדת עם כל השכנים, ויש דירות בבניין בהן מתחלפים הדיירים כל יומיים, אבל מה, להגיד פשוט שאין לי?)

המחשבות שבסוגריים חלפו כהרף עין בראשי, אבל בפועל שאלתי את יובל: "כמה אתה צריך"?

"150 שקל", ענה לי.

חיש קל קפצתי לארנק, הוצאתי 150 שקלים ונתתי לו.

"תודה רבה", ענה יובל בנימוס, "את בבית בעשר? כלומר בעוד שעה? אבוא להחזיר לך את הכסף".

"כן, בטח, אין בעיה", עניתי.

נפרדנו ב"ביי", וברגע שהתיישבתי שוב מול המחשב, כלומר 10 שניות מהרגע שסגרתי את הדלת, אמרתי לעצמי, תגידי, את סתומה? לא, באמת, כמה מפגרת את יכולה להיות? איזה יובל ואיזה שכן מקומה ראשונה, הרי את יודעת בדיוק מי גר בקומה ראשונה, נכון?

האבלה, האבלה, האבלה, דפקתי את הראש בקיר.

לא תיארתי לעצמי שזה יכול לקרות לי, אבל הנה, קרה. בפעם הבאה שאצקצק נוכח סיפור עוקץ מטופש שאקרא בעיתון, אזכור שאני לא פחות גרועה מהנעקץ התורן.

עכשיו, ליובל הזה יש אחלה פרנסה: תארו לעצמכם, עשר דירות ביום, 1,500 שקל נטו.

נניח שהוא עובד רק חמישה ימים בשבוע, 7,500 ש' בשבוע כפול ארבע. 30 אלף שקל נטו בחודש.
ומה, הוא גם חכם, ממש לא גרידי: מי יתלונן על 150 ש'? אף אחד. מקסימום אנשים חסרי בושה כמוני יכתבו על טיפשותם בבלוג, אבל זהו. הוא יכול להיות בטוח ורגוע.

טפו, כ———-ו.