איך להתכונן לטסט?

לימודי הדהירה על אופנוע הופכים אותי ליזמית צעירה. אוקיי, לא ממש צעירה. לא יודעת מי מכם שלמד את התורה המורכבת, מכיר את הנוהל: יוצאים לסיבוב בכבישים (הדר יוסף) עם המורה, ומאחוריו שניים-שלושה פרחי אופנוע, שאוטוטו עומדים לשבור תידיים והרגליים בעוד הם שועטים לאנשהו. בכל כמה מאות מטרים, אחרי נניח עקיפה, פנייה, מעגל תנועה, מה שתרצו, המורה עוצר, ומסביר לכל אחד במה טעה או לא (מחד לחד בשמאל, נצמדים לשמאל!). או אז, צריך התלמיד(ה) המבועת(ת) להיזכר מה בדיוק עשה ואיפה טעה (הוסיפו ת'), ולאיזה מקום בדיוק מתכוון המורה.

אז יש לי רעיון מהפכני. לכל קסדה (או לאופנוע עצמו, לא משנה) יוצמד מין צ'יפ קטן (אה, כל הצ'יפים קטנים, נכון). הצ'יפ רושם את המסלול שעשתה האופנוענ/ית המתלמד/ת, והמסלול (על שלל השגיאות) מתורגם לתוכנת אנימציה, שמשחזרת את המסלול והטעויות של הרוכב/ת. זה משולב במפת תוואי הדרך, שבה מופיעים כל הסימונים אשר על הכביש, תמרורים וכו'.

כל זה יופיע באתר של המורה הרלוונטי – כלומר, צריך המורה >>> בית הספר לנהיגה, להקים אחד כזה, כן? ואז, מגיעה המתלמדת הביתה, ניגשת מיד לאתר של המורה, בעזרת ססמה נכנסת לאזור שלה, "דבורית", ועוקבת אחר המסלול שעשתה, כאשר כל טעות על הכביש מהבהבת באדום ובצלצול מזרה אימים. עכשיו, אם דבורית רוצה שכולם יראו את הפדיחות שלה, היא יכולה להעלות את התרגיל לאזור הקבוצתי. אם היא רוצה להתבאס בדלת אמות המחשב שלה, היא לא מעלה את הסרטון האחרון לאזור הכללי. אם היא רוצה להעלות את הסרטון, אבל באופן אנונימי, או עם כינוי אחר, אפשר גם, כמובן.

נראה לי להיט היסטרי. ברור שאפשר לעשות את זה גם עם מכוניות (אני מניחה שלפרחי טיס בטח יש דבר כזה). אה, ובשביל מה כל זה? נו, כתוב בכותרת, כדי להתכונן לטסט.

אוקיי, עכשיו אני צריכה למצוא רק מפתחים לתוכנה, משקיעים, אנשי שיווק ומכירות ולהקים חברה. להנפקה בבורסה כבר אדאג בעצמי.

ואל תגידו לי שכבר יש דבר כזה. זה יהרוס אותי יותר מכל פנייה שגויה שמאלה.

קומתי שחה סוף

בשלושת הפרקים הראשונים של לונדון פינת בן יהודה (בלינק קטעים מופלאים מהסדרה) צפיתי בוויש (כלומר באבחה), במשך כשעה וחצי של עונג, בלי הפסקה. ברור שהתמוגגתי, הרי הסדרה הזו נעשתה למעני. אבל למי עוד, מיהו קהל היעד שלה?

איזה עוד אנשים המומים מכך שילדים בכיתה – לא יודעת איזה, נניח ח' – לא יודעים מה פירוש הפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו"?
מי עוד מתאבל על כך על שילדים בני עשר-11 בערך (הנכדים המדהימים של לונדון, הילדים של דניאלה לונדון, בתו), לא יודעים מה זה "קומתו שחה", כשסבא מדקלם להם בפאתוס את השיר שלו, אליעזר בן יהודה – וחושבים ששחה זה כמו שחר?

נראה לי שלאיש לא אכפת. שהרי משרד החינוך מתכוון לסלק את המכשול הזה, עברית מהמקורות, מחיי ילדינו הרכים, לבל תיפגע נפשם הפריכה שאינה מכירה את השפה.
אומרת בכתבה פרופ' יאירה עאמית מהחוג ללימודי התרבות העברית וביה"ס לחינוך באונ' ת"א:

"ידיעת לשון המקורות היא המפתח לעולם שלם של טקסטים, שאם לא מתאמצים, הם ייסגרו לפני התלמידים. השלב הבא עלול להיות שלא ילמדו את ביאליק או את עגנון, שמסתמכים על המקורות. כבר היום תלמידים אומרים שקשה להם לקרוא את התנ"ך, כי מדובר בשפה זרה עבורם. כך, העברית כולה תהפוך לשפה זרה, שמתבססת בעיקר על 'כאילו' ו'חבל על הזמן'"

ברור שהיא צודקת, אבל מי יקשיב לה? ואם לחזור לסדרה של לונדון, היא מיועדת לשכנע את המשוכנעים, למצקצקים ולמתעצבנים כמוני, לא לאף אחד אחר. הקשיבו לנבחרי האומה, מציפי לבני דרך אהוד ברק ועד הח"כית הטרייה מירי רגב – אף אחד לא יודע עברית, ואיש מהם לא מסוגל לומר משפט אחד פשוט ושלם בלי שתי שגיאות לפחות. מה הסיפור? לא מצליחה להבין את זה. ומה שנורא זה שכל המוזכרים לעיל כלל לא משתייכים לדור תקצירי הסמס והחבל"ז והסוף, וכנהלאה.

מה לעשות, אני אוהבת עברית, ואני מניחה שאם לא הייתי נולדת כאן אלא במקום אחר, הייתי אוהבת את השפה אליה נולדתי וגדלתי. לא ברור לי למה המשמעות המאוד רחבה של שפה לא מובנת מאליה לכולם.

ולקינוח, שאלות לילדים מתוך הכתבה המצוטטת מהארץ:
קרא את המשנה וענה על הסעיפים הבאים (למה בלשון זכר, אגב, למה?):
"בשלושה במרחשוון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת" הסבר את משמעות השם מרחשוון. מדוע בימינו מכנים חודש זה בשם חשוון?
במשנה כתוב 'חמשה עשר ימים אחר החג'. באיזה חג מדובר?
כתוב במלים שלך את המשנה שלעיל והוסף מילת קישור בין שני המשפטים שתבהיר את הקשר הלוגי ביניהם.

—-
אז מתי התוכנית?
לונדון פינת בן יהודה, רביעי, 21:30, יס דוקו.
שזה ממש הערב.

"לחיות את חייה" עובר דירה

 

הגיע הזמן לגור לבד, בלי ההורים (אורי ברוכין וירדן לוינסקי ואילן גליני, שמאחורי הקלעים) התומכים והסועדים, ולשחות לבד בלי מצופים.

לחיות את חייה עובר לדומיין שלי, dvoritshargal.com, על פלטפורמת וורדפרס.
הנה הלינק.

תודה למארחים הסבלנים על שקיבלו אותי לאכסנייה מפוארת זו, להתראות ובואו לבקר.
הבלוג הנוכחי יישאר פה, על כנו. ההמשך מהיום, שם.

קופצת למים בלי מצופים

לחיות את חייה הוא הפסיכיאטר הווירטואלי שלי. פתחתי את הבלוג כדי להתמודד עם התסכול של דבורית מההצלחה של ולווט. זה היה באפריל 2006, כמה חודשים אחרי שולווט השתוללה בחוצות הרשת, וזהותה לא הייתה ידועה לאיש בתקשורת ובכלל.

שמחתי מאוד מאוד כשאורי ברוכין, מנכ"ל ויו"ר דירקטוריון רשימות חזר אלי ואמר לי שכן, הוא מקבל אותי להיכל הקודש.
קשה לתאר את כל שעבר עלי במשך השנים האחרונות. מאפס ידע בתרבות ובחיי הרשת הפכתי למי שלא יכולה לחיות בלעדיה אף לא יום. הכתיבה, הקריאה, התגובות, ניהול הבלוג, הבלוגים, האינטראקציה עם אנשי רשת אחרים, הם גורם דומיננטי בהוויה שלי כאדם כותב ומתקשר עם הסביבה.

אחרי שהתנסיתי כמעט בכל פלטפורמות הכתיבה הקיימות בישראל, ולאורך זמן, הגיע הרגע בו החלטתי שאני רוצה לעשות את זה לבד, במקום שהוא רק שלי, שאני אעצב ואקבע את רוחו מאלף ועד תו. את וורדפרס אני מכירה משלב א' של יחסיי עם המארקר, עוד טרם הוקם הקפה. אחרי שלמדתי להכיר ולחבב אותה, סימנתיה כזו שאיתה אני רוצה לבלות את שארית חיי עלי רשת.

ועכשיו לא נותר אלא למצוא את האדם שיוכל להקים לי את הבלוג. בטיפשותי חשבתי שאוכל לעשות זאת לבדי. אז זהו, שלא ממש. צריך איש מקצוע שיסייע. לשרון גפן, שבנתה ועיצבה לי את הבלוג הגעתי דרך המלצה של חברה מהרשת.

כן, כמו שכבר סיפרתי, את כל האנשים החדשים בחיי אני מכירה מהרשת. עם שרון לא דיברתי אף פעם קודם לכן, לא התכתבתי, לא טקבקתי ולא סימסתי. סתם לא יצא, התנהלנו בדרכים מקבילות.

פניתי אליה במייל, סיכמנו את התנאים, ותוך כ-85 חילופי מיילים (מי סופר? ג'ימייל) הוקם הבלוג. באמצע דיברנו פעם אחת בטלפון. אפשר לומר שהבלוג הוקם תוך חמישה ימים ברוטו, שיחה אחת וכמה עשרות מיילים.
אחחח, הטכנולוגיה.

זהו, ההרגשה היא כמובן כמו של מחברת חדשה וריחנית בבית ספר.

נראה לי שאמשיך להשתמש בבלוג הזה לסיפוק כל צרכיי הכתיבה והתהודה והאינטראקציה שלי עם העולם לעדי-עד.
איזה כיף. אני מה-זה שמחה, ותודה לשרון שהביאתני עד הלום.
*
וגם לאנשי המזבלה שקנו לי את הדומיין.
איך מוסיפים תמונה/אייקון/משהו לטוקבקים?
מפה. זה ממש פשוט.

קדחת המגרש

ארבעת פרשי האפוקליפסה חוזרים למגרש בגשם

אובססיבית, כבר אמרתי? כן.
ולכן, 14 שעות אחרי שעברתי תיאוריה כבר התקשרתי למורה. קבעתי שיעוראשון לתחילת השבוע.

הגעתי עם קסדה וכפפות מהבית. שאני אחבוש קסדה ששלושה מיליון חבשו לפני? על כינים שמעתם? מחלות קרקפת, קשקשים, מי יודע מה יש לכל האנשים האלו על הראש! אז זהו, באתי עם הקסדה המדוגמת שלי, קסדה שלמה ולא קסדת חצי כמו של כולם, כבר נהייתי חריגה.

אוקיי, אם להודות, זו לא החריגות היחידה שלי שם. בואו נאמר שאני לא בת 16. ויש שם הרבה בני ובנות 16. או חיילים. או סטודנטים. ואני לא.

הלאה. הידעתם שידית הגז היא בצד ימין? הידעתם שאני שמאלית? הידעתם שאני מ-אוד שמאלית? ושאני צריכה ממש להתאמץ לנהוג בגז בעדינות?

אז לקח לי ללמוד תשמיניות כמה שיעורים ולא חצי, אז מה? אז עמדתי יום אחד והסתכלתי בעיניים כלות איך יורד גשם זלעפות ואני צריכה לבטל שיעור, אז מה?

אבל היי, צברתי לי השבוע כבר שבעה שיעורים (איך שבעה? על שיעורים כפולים שמעתם?).
ובשבוע הבא, אינשאללה, אני מקווה שאתקדם, אתם יודעים לקראת מה.

אני כבר לא נרגנת

עורכת הנרגנות, נעמה תורן, הציעה לי לעשות אודישן לתוכנית שתעלה בקרוב ב-yes דוקו.
את נעמה אני מכירה זה עידנים, מהימים בהם תל אביב הייתה המדבר הגלולה) ושתינו היינו נערות הוללות, עיתונאיות קרועות תחת שמודדות את תל אביב בלילות ומבכות את מר גורלנו, גם אם זה האיר לנו פנים.

אחרי שנים ארוכות של נתק בהן היינו עסוקות בחיינו – האחת הפכה לאם השנה, השנייה התבצרה בבדידותה –  פנתה אלי נעמה והציעה לי להשתתף בסדרה. אמרתי לה, אבל מותק, אני לא דבורית של תחילת הניינטיז, השתניתי פלאים, אני לא נרגנת יותר!
נעמה התקשתה להאמין, והתעקשה על אודישן.

וכך הגיעו אלי נעמה וצלמת, וראיינו אותי על אודות חיי הסואנים והסוגים בשושנים, והשקפת עולמי האקסטרווגנדית הידועה בציבור. דיברתי על
אוכל 
 משקל 
   ילדים
    החיים לבד 
       היוגה ומה לא, אבל הרגשתי שאני לא מרגשת אותן.
מה שכן, את עצמי שעשעתי.

מתברר שצדקתי. חלף שבוע ונעמה הודיעה לי שאני לא.
לא חקרתי על מה ולמה, שהרי למה לי להתפדח עוד יותר ולגרום לנעמה להתפתל? אמרתי אין בעיה והמשכתי בחיי נטולי הזוהר, כמו שאני רגילה.

תיארתי לעצמי שלא הייתי מספיק חכמה, שנונה, מבריקה, מצחיקה, וכמובן, יפה.
בינתיים התגבשה רשימת המשתתפות:
סנדרה שדה
  אורלי זילברשץ
    רבקה מיכאלי
      חנה לסלאו
        שולמית אלוני
           אביגיל אריאלי

                   נרי ליבנה

אמזונות אלו, גרגר אבק אני לידן, אבל מה, גרגר בלתי נרגן, יש לי אישור.

שיואו, עברתי תיאוריה!

כן כן כן, אני יודעת, עשיתם תיאוריה בגיל 16. עברתם בפעם הראשונה, אתם נוהגים מגיל 17 ויום. אבל אני לא. אל תשאלו אותי למה. סליחה, אפשר לשאול, אלא שאין לי ממש תשובה. זה לא פחד, כי אני רוכבת על אופניים עשרות שנים, על כבישים סואנים, ותוך סכנת נפשות. אבל ללמוד נהיגה – לא הצלחתי להביא את עצמי. כשהייתי נערה לא היה לי כסף ללמוד, ובמשך השנים פשוט לא היה לי שום צורך בתנועתיות נוספת לזו שהייתה לי, שהרי אני גרה בתל אביב תודה לאל.

וכך חלפו השנים, כשבעצם, אני נורא רוצה לרכוב על אופנוע. לא מכונית, אופנוע. זה נראה לי שדרוג נאה לאופניים. אופנוע זה משהו קליל, לא מחייב, לא צריך לחפש לו חניה ולא להיתקע איתו בפקקים, בקיצור, אופנוע זה אני. וכך, לפני שש שנים התחלתי ללמוד לרכוב. אחרי כשמונה שיעורים במגרשי התערוכה הודיע לי המורה שהגיע הזמן לצאת לכביש, ושלח אותי לעשות תיאוריה.

עשיתי מזה טראסק גדול, סיפרתי לכל העולם, קניתי את הספרים, למדתי וניגשתי למבחן. נכשלתי. ניגשתי לעוד אחד ונכשלתי גם בו, וזהו, אחרי פעמיים דממתי לשש שנים. לא יודעת למה. בגלל הטראומה, בגלל שהיו אלו שנים מאוד עמוסות בחיי, בגלל שהייתי עסוקה בדברים אחרים. וגם, לא אכחיש, העלבון הצורב ש- לעזאזל, תיאוריה? כל אידיוט על הכביש, וחי נפשי שיש אידיוטים על הכביש עבר אותו, אז איך אני לא מצליחה?

בינתיים, במהלך שש השנים האחרונות נהגו חבריי הטובים להקניט אותי על היותי – טוב, אין דרך אחרת להגיד את זה – מפגרת. כן, מפגרת. לדעתם אני סובלת מאיזשהו ליקוי תפיסתי (לא, אני לא מכחישה, משהו בהחלט משובש אצלי). ולכן, בהיותם אנשים רגישים במיוחד לסבלו של הזולת, בכל פעם שהתעצבנתי על מישהו מהם או על אנשים בכלל, על שאינם מבינים משהו, נהגו להזכיר לי שנכשלתי בתיאורייה פעמיים. במהלך השנים הם האדירו את הכישלון והפכו אותו לסיפור-עם שהתחיל ב"היא נכשלה בתיאוריה 28 פעם".

בכל מקרה, יתוש הרישיון זמזם באוזניי וקדח לי בראש בלי הפסק. ואז, לפני כשבועיים כינס אותי אחי לשיחה ואמר לי: "אני רוצה לתת לך מתנה. 41 שקלים".
אה? שאלתי.
"את הכסף תקבלי בתנאי שתעברי מבחן תיאוריה (זה הסכום שמשלמים על כל פעם שעוברים מבחן, ד'). לא אכפת לי כמה פעמים תעשי אותו, אני משלם רק פעם אחת. אחרי שאת עוברת".

לא יודעת להסביר את זה, אבל נמלאתי מוטיבציה, רכשתי שתי ערכות ספרים, אחת לא חוקית, אחת כן, והתחלתי ללמוד. היה לי קשה נורא. אני לא טובה במבחנים, והעולם העקום של התמרורים והפניות שמאלה וזכות קדימה בכניסה לצומת לא נמצא בארגז הכלים המקרקש שלי. אז התאמצתי. אני חושבת, יותר מאשר לכל בחינת בגרות שהיא. יותר מלכל מבחן באוניברסיטה, והיום, מאזינים יקרים, היום אחר הצהריים, זה קרה. עברתי את המבחן.
לא, לא בקלות, לא בלי הנד עפעף, אבל עברתי. ובשבילי זה היה כמו להשיג דוקטורט בכימיה אורגנית.
למעשה, אני שוקלת עכשיו: אולי דוקטורט בכימיה אורגנית באמת? הרי אם עברתי את התיאוריה, אני יכולה לעשות כל דבר.

איך הביורוקרטיה?

שלא כבימים עברו (לפני שש שנים) הכל עכשיו מסודר ומתוקתק. דרך אתר האינטרנט בוחרים מקום ומועד להיבחן, מגיעים, נותנים את המסמכים, מחכים חצי דקה, עושים את המבחן ודקה-שתיים אחר כך התוצאה בידייך. לא, אין יותר ניירות. הכל על המחשב. מומלץ בחום למי שצריך לעשות תיאוריה.

מה הלאה?

דרוש מורה לנהיגה, כלומר לרכיבה על אופנוע. אחד כזה שלא יושב בבודק'ה, מעשן, קורא עיתון ושותה קפה שחור כשאני עושה שמיניות במגרש. אחד שמוכן להתמודד עם תלמידה קצת, אהההה, מאתגרת, כלומר מאותגרת. אחד כזה שיוליך אותי החוצה מהמגרש בבטחה במהרה, ויוביל אותי לטסט תוך שבועות כשאני בשלה ללחוץ על הדוושה עד להתפקע, כדובשנית לפני פורים.
יש לכם מישהו להכיר לי? תקבלו אחוזים.

ואחי, עמד בהתחייבות?

מחר.

דרכים צדדיות

על "חלון פנורמי", החדש של סם מנדז

 

"אבל מה הטעם, מה הטעם לראות סרט שאין בו טיפת תקווה, אלא רק ייאוש וחידלון, סרט שאומר שאין שום סיכוי לרגע אחד של אושר", שאלה מיא כמעט בבכי כשצעדנו על הטיילת התל אביבית השוממה, הדולפינריום בואכה ג'אפה, כשהרוח דוחפת אותנו מאחור, עושה לנו טובה כדי שנתקדם יותר מהר, ומעיפה את השיער על הפרצוף.

סיפרתי לה בהתלהבות על חלון פנורמי, הסרט החדש של סם מנדז, אבל היא בשלה: "בסרטים האירופיים יש קרן אור בחשיכה הגדולה, ומה יש באמריקאיים המדכאים אלו? בגלל זה אני לא אוהבת אותם".

והנה, מתברר שאורי קליין חושב כמעט כמוה. אבל אני, תנו לי זבל פרברים מרוכז, חיי נישואין מרוטשים וחמוצים, סבל ואומללות  של שני אנשים שחולקים את חייהם יחד ואני מאושרת. לבבות חלולים, רגשות שהבהבו מתישהו לרגע והתאדו מזמן – שם אני מרגישה בבית.

מה, בגלל שאני צריכה חומרים מחזקים לראייה הפסימית שלי את החיים? לא, אבל אולי דווקא כי אני לא שם ולא אהיה שם, אני לא נתקפת מרה שחורה מסרטים שכאלו, ויכולה לראות את כל היופי שבהם.
וחלון פנורמי עמוס ביופי ובמין שקט ממכר. שקט של מסדרונות דוממים, שקט של ואקום ממש.

הפרברים האמריקאיים של מנדז לא שוקקי חיים. לא רואים ולא שומעים בהם כמעט ילדים צוהלים. כן, יש עוד בתים בתוך איזו סביבה מוריקה, אבל אין לדעת מה קורה שם. גיבורי חלון פנורמי חיים בתוך בועה חברתית. מבודדים בפרברים. אפילו הממטרות לא יוצאות בהורה והדשא של השכן תמיד צהוב יותר.

ליאונרדו די קפריו וקייט ווינסלט – כדברי הפרסומות, בפגישה ראשונה מאז טיטאניק – מצוינים שניהם ומצליחים לאמלל אחד את השני לתפארת, ובבוקר לאכול ארוחה מקסימה של ביצה מקושקשת או עין ומיץ תפוזים סחוט.

יש להם שני ילדים. בקושי רואים אותם בסרט. ילדים, מה לעשות, הם לא הפיתרון, חושב מנדז. להפך. הם יכולים לגרום למצוקה. בעיקר כשהזוג מחליט לעבור לחיות בפריז, למצות את החיים. ואפילו היפוך תפקידים הם מתכננים שם (העלילה מתרחשת ב-1955): האישה, אייפריל, תפרנס, והגבר, פרנק, הוא, הוא יחפש את יעודו. אבל מה היעוד שלי, הוא שואל אותה במצוקה, זה לא שאי פעם רציתי להיות אמן או משהו כזה. היעוד שלך, היא אומרת לו, זה להיות גבר! למצוא את גבר שבך. אל תשאלו אותי מה זה אומר. משפט מטופש לחלוטין, אבל פרנק נסחף אחר החלום של אייפריל, ומצליח להאמין לרגע שיהיה להם טוב שם. מה הסיכויים שהם יגיעו לפריז? בדיוק כמו הסיכויים של כל אחד לעזוב את הפרבר האמריקאי או הישראלי בו הוא חי, אם אפשר לקרוא לזה חיים.

 

ווינסלט ודי קפריו. כמה טוב לסבול

 

אוסקר, משהו?

לא, הם לא מועמדים לאוסקר, אבל ווינסלט זכתה בגלובוס הזהב.
רק שחקן המשנה, מייקל שאנון, בתפקיד הבן המשוגע של קייתי בייטס, שאומר לכולם את האמת בפרצוף. ויש עוד שתי מועמדויות זניחות.

מה עוד עשה סם מנדז, תזכירי?

אהבתי את אמריקן ביוטי שלו.
וגם את הדרך לפרדישן.
את ג'ארהד אני לא זוכרת.
עדכון: הערב, חדשות 2, משומה כתבת יחצ על הסרט. איך כינתה את סם מנדז הכתבת? סיימון דז. שכה אחיה.

השם ישמור

חלון פנורמי נקרא במקור Revolutionary Road. שם הרבה יותר מוצלח ומתאים מזה המתורגם, אבל מה שמעניין זה שבשניים מתוך ארבעת סרטיו של מנדז מופיעה המילה "דרך". אצל מנדז, זה תמיד The Road to   Nowhere.