דרכים צדדיות

על "חלון פנורמי", החדש של סם מנדז

 

"אבל מה הטעם, מה הטעם לראות סרט שאין בו טיפת תקווה, אלא רק ייאוש וחידלון, סרט שאומר שאין שום סיכוי לרגע אחד של אושר", שאלה מיא כמעט בבכי כשצעדנו על הטיילת התל אביבית השוממה, הדולפינריום בואכה ג'אפה, כשהרוח דוחפת אותנו מאחור, עושה לנו טובה כדי שנתקדם יותר מהר, ומעיפה את השיער על הפרצוף.

סיפרתי לה בהתלהבות על חלון פנורמי, הסרט החדש של סם מנדז, אבל היא בשלה: "בסרטים האירופיים יש קרן אור בחשיכה הגדולה, ומה יש באמריקאיים המדכאים אלו? בגלל זה אני לא אוהבת אותם".

והנה, מתברר שאורי קליין חושב כמעט כמוה. אבל אני, תנו לי זבל פרברים מרוכז, חיי נישואין מרוטשים וחמוצים, סבל ואומללות  של שני אנשים שחולקים את חייהם יחד ואני מאושרת. לבבות חלולים, רגשות שהבהבו מתישהו לרגע והתאדו מזמן – שם אני מרגישה בבית.

מה, בגלל שאני צריכה חומרים מחזקים לראייה הפסימית שלי את החיים? לא, אבל אולי דווקא כי אני לא שם ולא אהיה שם, אני לא נתקפת מרה שחורה מסרטים שכאלו, ויכולה לראות את כל היופי שבהם.
וחלון פנורמי עמוס ביופי ובמין שקט ממכר. שקט של מסדרונות דוממים, שקט של ואקום ממש.

הפרברים האמריקאיים של מנדז לא שוקקי חיים. לא רואים ולא שומעים בהם כמעט ילדים צוהלים. כן, יש עוד בתים בתוך איזו סביבה מוריקה, אבל אין לדעת מה קורה שם. גיבורי חלון פנורמי חיים בתוך בועה חברתית. מבודדים בפרברים. אפילו הממטרות לא יוצאות בהורה והדשא של השכן תמיד צהוב יותר.

ליאונרדו די קפריו וקייט ווינסלט – כדברי הפרסומות, בפגישה ראשונה מאז טיטאניק – מצוינים שניהם ומצליחים לאמלל אחד את השני לתפארת, ובבוקר לאכול ארוחה מקסימה של ביצה מקושקשת או עין ומיץ תפוזים סחוט.

יש להם שני ילדים. בקושי רואים אותם בסרט. ילדים, מה לעשות, הם לא הפיתרון, חושב מנדז. להפך. הם יכולים לגרום למצוקה. בעיקר כשהזוג מחליט לעבור לחיות בפריז, למצות את החיים. ואפילו היפוך תפקידים הם מתכננים שם (העלילה מתרחשת ב-1955): האישה, אייפריל, תפרנס, והגבר, פרנק, הוא, הוא יחפש את יעודו. אבל מה היעוד שלי, הוא שואל אותה במצוקה, זה לא שאי פעם רציתי להיות אמן או משהו כזה. היעוד שלך, היא אומרת לו, זה להיות גבר! למצוא את גבר שבך. אל תשאלו אותי מה זה אומר. משפט מטופש לחלוטין, אבל פרנק נסחף אחר החלום של אייפריל, ומצליח להאמין לרגע שיהיה להם טוב שם. מה הסיכויים שהם יגיעו לפריז? בדיוק כמו הסיכויים של כל אחד לעזוב את הפרבר האמריקאי או הישראלי בו הוא חי, אם אפשר לקרוא לזה חיים.

 

ווינסלט ודי קפריו. כמה טוב לסבול

 

אוסקר, משהו?

לא, הם לא מועמדים לאוסקר, אבל ווינסלט זכתה בגלובוס הזהב.
רק שחקן המשנה, מייקל שאנון, בתפקיד הבן המשוגע של קייתי בייטס, שאומר לכולם את האמת בפרצוף. ויש עוד שתי מועמדויות זניחות.

מה עוד עשה סם מנדז, תזכירי?

אהבתי את אמריקן ביוטי שלו.
וגם את הדרך לפרדישן.
את ג'ארהד אני לא זוכרת.
עדכון: הערב, חדשות 2, משומה כתבת יחצ על הסרט. איך כינתה את סם מנדז הכתבת? סיימון דז. שכה אחיה.

השם ישמור

חלון פנורמי נקרא במקור Revolutionary Road. שם הרבה יותר מוצלח ומתאים מזה המתורגם, אבל מה שמעניין זה שבשניים מתוך ארבעת סרטיו של מנדז מופיעה המילה "דרך". אצל מנדז, זה תמיד The Road to   Nowhere.

15 מחשבות על “דרכים צדדיות

  1. לאורך כל הסרט הזדהיתי עם תחושת האומללות והריקנות של הגיבורים רק בגלל שזה מה שאני הרגשתי למראה הסרט הנורא הזה.
    סבל רציף ובל יתואר הצליח הבימאי לרקוח לנו. כל שתי דקות הצצתי בשעון כדי לראות מה השעה, וחישבתי את קיצו לאחור.
    והכי גרוע? שבת זוגי נרדמה לי על הכתף, מה שמנע ממני לישון בעצמי ולהמלט מהסיוט לטובת חלום אחר. אפילו חלום בלהות היה עדיף על פניו לו ניתנה לי האפשרות לבחור.

  2. השם זהה לתרגום הספר של ריצ'רד ייטס בעברית, ולקוח למעשה מתוך התרגום הצרפתי, כיוון שלא מצאו לשם המקורי חלופה הולמת בעברית.

  3. "אבל אני, תנו לי זבל פרברים מרוכז, חיי נישואין מרוטשים וחמוצים, סבל ואומללות של שני אנשים שחולקים את חייהם יחד ואני מאושרת"
    נשמע טוב, רשמתי לעצמי, צריך לראות

  4. עדנה –
    זה כל כך מטופש.
    כל המשמעות הנפלאה של הדרך המהפכנית הולכת לאיבוד

    וגם אם הצרפתים עושים דברים טיפשיים לא צריך לחזור עליהם.

    שרון –
    תרשום תרשום

  5. באמת בסרטים האירופיים המסר הוא תמיד שבעולם האפל בכללותו, זכות הבחירה היא בסופו של דבר בידי האדם, והגאולה היא באהבה, בחמלה, בקשר האנושי. האדם יכול לבחור ברע, אבל בכוחו גם להוציא את עצמו מהביבים, מהאופל. בסרט שבו הכל ברור מראש, והאדם נידון לכישלון בכל דרך שבה יבחר – מה המסר בדיוק – שכדאי להתאבד בהמונינו? האמת, זה קצת מזכיר טרגדיה יוונית, אבל בטרגדיה יוונית הגיבור נופל מאיזו תהילה שהיתה לו כי התגרה באלים, וכאן גם אין איזו תהילה בהתחלה…

    אמריקן ביוטי היה לי קשה מאוד מאוד לצפייה, ולא נראה לי שארוץ לסרט הזה, גם אם לטענתך, כיף לצפות בסרטי הפרברים האפרפרים הללו כי נעים לדעת שאנחנו עוד לא שם…

    קחי למשל סרט כמו אי של שקט האייטלקי – הוא דווקא נפתח בטרגדיה – אבל איזו אופטימיות! איזו אהבת אדם! כולו בנוי ממחוות קטנות ואנושיות, מחיוכים וחיבוקים ואהבת אדם לחברו, ועל כורחך את יוצאת מחויכת ומחוזקת. זה סרט!

  6. לא סתם הסרטים האמריאקאים בנויים ככה – בין הר וגיא.

    אם את מנסה להסתכל על זה מהכיוון שבו ההוויה קובעת את התודעה, קרי אם תבחני את המבנה החברתי, התנודות הקיצוניות האלה בין אושר מוחלט ומזוייף ודיכאון מורבידי – פשוט מתאימות ככפפה ליד החולה של האמריקנה.

    הכל משרת שם את החלום, את האתוס, גם מה שמבקר אותו בצורה הזו בלי להציע שום אלטרנטיבה, בלי להצביע על הבעיה האקוטית שמעבר לסוגיה הספציפית.

    אולי הסרטים האירופאיים הם יותר נאיביים, אבל זו לא נאיביות חסרת פרופורציה, אלא כזו שמתבססת על רגעים קטנים, כאלה שמתחברים למשהו גדול יותר ששואף לאידיאל.

    קיים ביטוי כזה באנגלית – אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

    בסרטים האמריקאים המקסימום שתוכלי לראות בפרטים הקטנים זה את השטן. האלוהים שלהם הוא אדיר מימדים וגרוסטסקי.

  7. מיא – גם אני אהבתי את אי של שקט, אבל זה לא סותר
    אני יכולה (אחרי הכל יש לי לב רחב כאוקיינוס) לאהוב גם את אי של שקט וגם את חלון פנורמי

    RS – לא בכל סיטואציה בחיים אני מצפה לפיתרון
    אם אני צופה בסרט מדכא על חיי הפרברים והנישואין לא קופץ לי מיד פיוז של "אז מה הפיתרון"
    אפשר להישאר לרגע עם התחושות שלו. לא קורה שום דבר

  8. זו היתה כמדומני לילך סונין שקראה לסם מנדז סיימון דז והוסיפה חטא על פשע כשקראה לסופר רוברט ייטס ולא ריצ'רד.ליונית זה לא היה קורה.

  9. אבל הסתכלות על המורכבות שבחיים – וגם נדבכים שלאו דווקא מסתדרים עם כוונת המשורר.

    לא לצאת מתוך איזושהי 'אידיאולוגיית-על' פילמאית. זאת אומרת, אפילו אם מדובר בביקורת אבסולוטית של אותה אידיאולוגיית על, הרי שעדיין מדובר בהתייחסות טוטאלית.

    אני לא יודע אם יצא לך לראות את הסדרה 'הסמויה', אבל מדובר במשהו שמעולם לא ראיתי קודם בסרט/סדרה אמריקאים – הצבעה על המקריות שבחיים, והקפדה על הפרטים הקטנים ביותר – לטוב ולרע.

    אבל גם סרט אמריקאי כזה, בסופו של דבר נגגר לתיזת הטוב נגד הרע, פשוט הוא עוסק ברע, ואולי בעתיד הוא יעסוק בטוב, אבל הוא לא מנסה לראות באותה הסיטואציה ובאותו המקרה הספציפי – את שניהם גם יחד.

    זו ביקורת-משתתפת אם אפשר לקרוא לזה כך, ולא ביקורת תיאורית (שיכולה גם להצביע על צדדים חיוביים).

    בקיצור, זו כניעה לדטרמיניזם.

    אני יכול להעריך גישה ניהיליסטית כשהמצב מייאש, אבל גם ניהיליזם לא מתעלם מכיסים קטנים שכאלה שנמצאים במגמת התנגדות לכיוון הכללי.

    אם יש סרט אמריקאי שיצא מהשבלונה הזו (גם אם במונחים פילמאים לא היה יצירת מופת קולוסאלית) הרי שזה דוני דארקו. כשראיתי אותו לא האמנתי שמדובר בסרט אמריקאי, ואז הבנתי שמדובר ביוצר דיי אאוטסיידר בחברה האמריקאית, קצת כמו זאב הערבות באגדות העם האינדיאניות – זה שמשקיף על החברה מבחוץ, ומתווך כשאין ברירה.

  10. יכול להיות שהיא כתבה את הטקסט אבל אני כמעט משוכנע שסונין הקריאה אותו.טוב,לא באמת משנה.הטעויות האלה מבדרות תמיד.

  11. לא יודע. אבל בערך בחצי הסרט פשוט העפתי אותו לכל הרוחות. חמלה מה חמלה, חשתי שזה סרט (עשייה) שיורה חזק, מכוון ועל מנת להשמיד, לאינטליגנציה שלי, שאני מאוד מקווה שנשאר לי משו ממנה. סרט מסמורטט שהמטרה שלו לדפוק בראש של נשים מתבגרות שעדיין לא הפנימו את גילן ומקריאת הפוסט מסתבר גם שהוא מצליח. חבל"ז לבזבז מילים על הגיחוך הזה. יותר מעניין לשאול. הדה קפריו הזה, עדיין עם הבר רפאלי שלנו, או שגם לעניין המטופש הזה בא הסוף?

  12. אוהו
    איזו מחמאה, מזמן לא קיבלתי:

    "סרט מסמורטט שהמטרה שלו לדפוק בראש של נשים מתבגרות שעדיין לא הפנימו את גילן ומקריאת הפוסט מסתבר גם שהוא מצליח."

    כבוד

    ובר כנראה עם ליאו
    אם כי מראיון שערך איתה (לטרמן? קונן? כבר לא זוכרת)
    היא ממש סותמת ולא מוציאה על זה מילה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s