שיואו, עברתי תיאוריה!

כן כן כן, אני יודעת, עשיתם תיאוריה בגיל 16. עברתם בפעם הראשונה, אתם נוהגים מגיל 17 ויום. אבל אני לא. אל תשאלו אותי למה. סליחה, אפשר לשאול, אלא שאין לי ממש תשובה. זה לא פחד, כי אני רוכבת על אופניים עשרות שנים, על כבישים סואנים, ותוך סכנת נפשות. אבל ללמוד נהיגה – לא הצלחתי להביא את עצמי. כשהייתי נערה לא היה לי כסף ללמוד, ובמשך השנים פשוט לא היה לי שום צורך בתנועתיות נוספת לזו שהייתה לי, שהרי אני גרה בתל אביב תודה לאל.

וכך חלפו השנים, כשבעצם, אני נורא רוצה לרכוב על אופנוע. לא מכונית, אופנוע. זה נראה לי שדרוג נאה לאופניים. אופנוע זה משהו קליל, לא מחייב, לא צריך לחפש לו חניה ולא להיתקע איתו בפקקים, בקיצור, אופנוע זה אני. וכך, לפני שש שנים התחלתי ללמוד לרכוב. אחרי כשמונה שיעורים במגרשי התערוכה הודיע לי המורה שהגיע הזמן לצאת לכביש, ושלח אותי לעשות תיאוריה.

עשיתי מזה טראסק גדול, סיפרתי לכל העולם, קניתי את הספרים, למדתי וניגשתי למבחן. נכשלתי. ניגשתי לעוד אחד ונכשלתי גם בו, וזהו, אחרי פעמיים דממתי לשש שנים. לא יודעת למה. בגלל הטראומה, בגלל שהיו אלו שנים מאוד עמוסות בחיי, בגלל שהייתי עסוקה בדברים אחרים. וגם, לא אכחיש, העלבון הצורב ש- לעזאזל, תיאוריה? כל אידיוט על הכביש, וחי נפשי שיש אידיוטים על הכביש עבר אותו, אז איך אני לא מצליחה?

בינתיים, במהלך שש השנים האחרונות נהגו חבריי הטובים להקניט אותי על היותי – טוב, אין דרך אחרת להגיד את זה – מפגרת. כן, מפגרת. לדעתם אני סובלת מאיזשהו ליקוי תפיסתי (לא, אני לא מכחישה, משהו בהחלט משובש אצלי). ולכן, בהיותם אנשים רגישים במיוחד לסבלו של הזולת, בכל פעם שהתעצבנתי על מישהו מהם או על אנשים בכלל, על שאינם מבינים משהו, נהגו להזכיר לי שנכשלתי בתיאורייה פעמיים. במהלך השנים הם האדירו את הכישלון והפכו אותו לסיפור-עם שהתחיל ב"היא נכשלה בתיאוריה 28 פעם".

בכל מקרה, יתוש הרישיון זמזם באוזניי וקדח לי בראש בלי הפסק. ואז, לפני כשבועיים כינס אותי אחי לשיחה ואמר לי: "אני רוצה לתת לך מתנה. 41 שקלים".
אה? שאלתי.
"את הכסף תקבלי בתנאי שתעברי מבחן תיאוריה (זה הסכום שמשלמים על כל פעם שעוברים מבחן, ד'). לא אכפת לי כמה פעמים תעשי אותו, אני משלם רק פעם אחת. אחרי שאת עוברת".

לא יודעת להסביר את זה, אבל נמלאתי מוטיבציה, רכשתי שתי ערכות ספרים, אחת לא חוקית, אחת כן, והתחלתי ללמוד. היה לי קשה נורא. אני לא טובה במבחנים, והעולם העקום של התמרורים והפניות שמאלה וזכות קדימה בכניסה לצומת לא נמצא בארגז הכלים המקרקש שלי. אז התאמצתי. אני חושבת, יותר מאשר לכל בחינת בגרות שהיא. יותר מלכל מבחן באוניברסיטה, והיום, מאזינים יקרים, היום אחר הצהריים, זה קרה. עברתי את המבחן.
לא, לא בקלות, לא בלי הנד עפעף, אבל עברתי. ובשבילי זה היה כמו להשיג דוקטורט בכימיה אורגנית.
למעשה, אני שוקלת עכשיו: אולי דוקטורט בכימיה אורגנית באמת? הרי אם עברתי את התיאוריה, אני יכולה לעשות כל דבר.

איך הביורוקרטיה?

שלא כבימים עברו (לפני שש שנים) הכל עכשיו מסודר ומתוקתק. דרך אתר האינטרנט בוחרים מקום ומועד להיבחן, מגיעים, נותנים את המסמכים, מחכים חצי דקה, עושים את המבחן ודקה-שתיים אחר כך התוצאה בידייך. לא, אין יותר ניירות. הכל על המחשב. מומלץ בחום למי שצריך לעשות תיאוריה.

מה הלאה?

דרוש מורה לנהיגה, כלומר לרכיבה על אופנוע. אחד כזה שלא יושב בבודק'ה, מעשן, קורא עיתון ושותה קפה שחור כשאני עושה שמיניות במגרש. אחד שמוכן להתמודד עם תלמידה קצת, אהההה, מאתגרת, כלומר מאותגרת. אחד כזה שיוליך אותי החוצה מהמגרש בבטחה במהרה, ויוביל אותי לטסט תוך שבועות כשאני בשלה ללחוץ על הדוושה עד להתפקע, כדובשנית לפני פורים.
יש לכם מישהו להכיר לי? תקבלו אחוזים.

ואחי, עמד בהתחייבות?

מחר.