קומתי שחה סוף

בשלושת הפרקים הראשונים של לונדון פינת בן יהודה (בלינק קטעים מופלאים מהסדרה) צפיתי בוויש (כלומר באבחה), במשך כשעה וחצי של עונג, בלי הפסקה. ברור שהתמוגגתי, הרי הסדרה הזו נעשתה למעני. אבל למי עוד, מיהו קהל היעד שלה?

איזה עוד אנשים המומים מכך שילדים בכיתה – לא יודעת איזה, נניח ח' – לא יודעים מה פירוש הפסוק "ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו"?
מי עוד מתאבל על כך על שילדים בני עשר-11 בערך (הנכדים המדהימים של לונדון, הילדים של דניאלה לונדון, בתו), לא יודעים מה זה "קומתו שחה", כשסבא מדקלם להם בפאתוס את השיר שלו, אליעזר בן יהודה – וחושבים ששחה זה כמו שחר?

נראה לי שלאיש לא אכפת. שהרי משרד החינוך מתכוון לסלק את המכשול הזה, עברית מהמקורות, מחיי ילדינו הרכים, לבל תיפגע נפשם הפריכה שאינה מכירה את השפה.
אומרת בכתבה פרופ' יאירה עאמית מהחוג ללימודי התרבות העברית וביה"ס לחינוך באונ' ת"א:

"ידיעת לשון המקורות היא המפתח לעולם שלם של טקסטים, שאם לא מתאמצים, הם ייסגרו לפני התלמידים. השלב הבא עלול להיות שלא ילמדו את ביאליק או את עגנון, שמסתמכים על המקורות. כבר היום תלמידים אומרים שקשה להם לקרוא את התנ"ך, כי מדובר בשפה זרה עבורם. כך, העברית כולה תהפוך לשפה זרה, שמתבססת בעיקר על 'כאילו' ו'חבל על הזמן'"

ברור שהיא צודקת, אבל מי יקשיב לה? ואם לחזור לסדרה של לונדון, היא מיועדת לשכנע את המשוכנעים, למצקצקים ולמתעצבנים כמוני, לא לאף אחד אחר. הקשיבו לנבחרי האומה, מציפי לבני דרך אהוד ברק ועד הח"כית הטרייה מירי רגב – אף אחד לא יודע עברית, ואיש מהם לא מסוגל לומר משפט אחד פשוט ושלם בלי שתי שגיאות לפחות. מה הסיפור? לא מצליחה להבין את זה. ומה שנורא זה שכל המוזכרים לעיל כלל לא משתייכים לדור תקצירי הסמס והחבל"ז והסוף, וכנהלאה.

מה לעשות, אני אוהבת עברית, ואני מניחה שאם לא הייתי נולדת כאן אלא במקום אחר, הייתי אוהבת את השפה אליה נולדתי וגדלתי. לא ברור לי למה המשמעות המאוד רחבה של שפה לא מובנת מאליה לכולם.

ולקינוח, שאלות לילדים מתוך הכתבה המצוטטת מהארץ:
קרא את המשנה וענה על הסעיפים הבאים (למה בלשון זכר, אגב, למה?):
"בשלושה במרחשוון שואלין את הגשמים. רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת" הסבר את משמעות השם מרחשוון. מדוע בימינו מכנים חודש זה בשם חשוון?
במשנה כתוב 'חמשה עשר ימים אחר החג'. באיזה חג מדובר?
כתוב במלים שלך את המשנה שלעיל והוסף מילת קישור בין שני המשפטים שתבהיר את הקשר הלוגי ביניהם.

—-
אז מתי התוכנית?
לונדון פינת בן יהודה, רביעי, 21:30, יס דוקו.
שזה ממש הערב.

24 מחשבות על “קומתי שחה סוף

  1. צ"ל יאירה אמית.
    הילדים של דניאלה ממש מקסימים (כבר כתבתי לה את זה).
    והשאלה היא קלי-קלות.

    איצך לאורך כל הדרך.

    • איזה קטעים. נזכרתי גם אני, בדרך מהיוגה הביתה, שזה אמית בא' ולא תיקנתי להם. הריני מכירה את בתה של הפרופ', אפרת, וצריכה הייתי לדאוג לתיקון מיד. אז הנה, הקדמת אותי.

      ואת הטרול אתה יכול להחליף בתמונה נאה שלך או של המכולתניק שלך, עיין בסוף הפוסט הקודם.

  2. לא ברור לי, למה אי אפשר להמציא שפה שהיא יותר עברית-ישראלית אך לא עברית שמבוססת על מעשיות דתיות. מי אמר שהעברית הזו היא הנכונה? מי אמר שהיא מתאימה לתיאור המציאות של המאה ה- 21? אולי היא אנאכרוניסטית?

    "לא זכיתי לאור מן ההפקר" => לפי דעתי המילה "הפקר" היא מילה אנאכרוניסטית ומסוכנת מאוד בעת הפוליטית הזו. כל ה- 'דתיות' הזו לא מוצאת חן בעיניי, המונחים האלה שניתנים לפירוש של גורמים פונדמנטליסטים לפי ראות עיניהם.

    אני דווקא תומך בגישתו של לונדון. אבל אני רואה את הבעיה לא בניתוק מהמקורות שהינם מפוקפקים מאוד לטעמי – בתור אדם חילוני. אלא בחוסר היכולת ליצור עושר רוחני חדש שגם יתבטא בשפה. לא בכישלון של העברית, אלא בכישלון של הישראלית – כישלון חינוכי עכשווי.

    הרי גם באנגלית ישנו עושר שייקספירי, וישנו עושר אנגלית-אמריקנית מהתקופה העכשווית.

    • לא ביקשתי שתגיד בוקר וערב "לא זכיתי באור מן ההפקר", אבל כמו שאמרת, אוצר המילים מצטמצם והולך. אני בעד משלבים, תחדישים, וערבוב עמוק.

      • לא במקרה שלפתי את המשפט הזה. ולא במקרה ביאליק הוא המשורר הלאומי. המילה "הפקר" היא מילה שלא מתארת שום דבר ביקום שלנו היום. היא מילה עם המון משמעויות, ואשר אין לה מילה הופכית. מילים מהסוג הזה יש להם ארומה דתית-אלוהית, ולכן הן מסוכנות. מבחינתי אפשר פשוט לוותר עליהן, והעברית לא תיפגע. שפה צריכה להיות תיאורית ולא להמציא דברים. הדברים קיימים במציאות ושפה חילונית צריכה לדעת לתאר את זה בגיוון ובעושר מילולי.

        לכן, המקורות שלי הם לא תנ"כיים, ואני לא חושב שהם צריכים להיות כאלה. המקורות שלי הם הצורות השונות שאנשים שונים מתייחסים לאותו 'דבר'. האופן הרעיוני שמשתלב בתיאורי, אבל לא מגיע להחליף אותו. ובשפה התנ"כית, יש איזשהו קטע כזה של מילים שלא ניתן לערער עליהן, ואני בתור אדם חילוני וביקורתי לא מוכן לקבל את זה, שיש מילים שנתפסות כמוחלטות, והשפה המקראית מלאה בהן, שלא לדבר על מילים שכבר לא מתארות כלום ורק מפריעות לכיוונים חדשים של שפה שינבעו מהישראליאנה.

        הפיתרון צריך להיות מהספרה החינוכית וההיסטורית-ספרותית המודרנית, קרי, שפה עשירה בצורה חילונית ולא בצורה שמרנית של חזרה למקורות שבעיניי הם יותר ממפוקפקים. ואם אני לא מקבל את המקורות הללו – למה שאני אקבל את השפה הזו?

        • אני ממש ממש לא מסכימה איתך. המילה הפקר היא מילה טעונה ורבת שימוש.
          שטח הפקר.
          רכוש שהוא הפקר.
          היא מילה שימושית מאוד, ואני לא מבינה מה פסול מצאת בה.
          אפרופו הפסוק שהבאתי, התוצאה היא שהתלמידים לא יודעים את פירוש המילה אבוס.
          למה בדיוק? למה שלא ידעו מה זה אבוס?
          המקורות צריכים להיות התשתית. מה אתה חושב, שדויד גרוסמן, אורלי קסטל-בלום, ובחר מי שאתה רוצה, נטולי תשתית? מאיפה בדיוק אתה חושב שהם באו? מדובר על תשתיות, על בסיס. ועל קומת המסד בונים עוד קומות. בלי עמודי תמך אין בניין.

          • יש לי שאלה: מה ההפך מהפקר? איזו מילה מתארת את המצב ההופכי? יש לזה מצב הופכי? ואם לא – מה זה אומר?

            לא מצאתי בה פסול, סתם כי אני לא אוהב איך שהיא נראית, אלא דווקא משום העוצמה שלה, והעובדה שאין לה עוררין. כאילו שמשהו כיום מתאים למילה הפקר – אני לא חושב ככה, וזה משהו שצריך לבדוק אותו. למילה הפקר יש איזו ארומה אלוהית כזאת ובלתי מעורערת, וכמוה יש למכביר. זה הופך אותה לעניין אבסולוטי ולא יחסי, ושפה חייבת להיות יחסית ולא אבסולוטית לתקופה שבה היא נכתבת ומדוברת, אחרת אין לה תוחלת. אין כאן לא דיכוטומיה ואפילו לא טווח מסוים של שמות תואר, אלא מילה אחת שמתיימרת לתאר מצב בצורה אבסולוטית, ואני לא מכיר מצב מציאותי שמתאים למילה כה חזקה. זו מילה שכשלעצמה יוצרת מציאות, ועם זה יש לי בעיה קשה מאוד. מילים אמורות לתאר דבר – לא להחליף אותו. אם לא מחברים אותן – הן הופכות קדושות, וכאלה יש לנו מספיק.

            "למה שלא ידעו מה זה אבוס?" => אני אשאל אותך שאלה קנטרנית – למה שידעו? למה שידברו את זה? הרי מכאן מגיעה הפעולה – להאביס. אז הם צריכים ללמוד את המילה להאביס, ולהבין מה משמעותה הנוכחית הרלוונטית, ואם ברצונם ובסקרנותם לדעת מאיפה היא מגיעה, אזי הם יכולים לחזור אחורה ולבדוק. זה לא הולך לשום מקום, בדיוק כמו התנ"ך. הרצון ללמוד כל הזמן את המילה המקורית ביותר, בעצם מעניק לתהליך הזה אלמנט של קדושה, כאילו המילה שתומצא בעת הנוכחית תהיה תמיד פחותה למילה מהעת העתיקה.

            כשאני ראיתי את התוכנית של לונדון, ואת הקטע שתיארת, לא ידעתי מה זה אבוס, אלא רק לפי המשפט – אבוס הזכיר לי להאביס, ולהאביס חזר חזרה לאבוס והקשר שלו לחמור. אז נזכרתי שמדובר בכלי האבסה. אבל לא ידעתי מלכתחילה מה זה אבוס ואני לא חושב שזה בעייתי – כלל וכלל לא.

            אוקיי אז את חושבת שהמקורות הן התשתית, ואילו אני חושב שההווה הוא התשתית. כל רגע בהווה הוא שחשוב ושדרכו צריך להגדיר את המציאות בצורה מקורית. למה לא ליצור כזהמגוון שיהיה מקור לכשעצמו? מה זה בדיוק – קאנון? זה לא תנ"ך חילוני? אבל לפחות התנ"ך החילוני כל הזמן משתנה ולא הופך קדוש. הוא לא יותר טוב מהאנשים שכותבים אותו או מדברים אותו. אין בתוצר המילולי עצמו אלמנט של קדושה, אלא רק בתהליך היצירתי של היווצרותו, וגם זה זמני בלבד, וטוב שכך.

        • לא לכל מילה יש מילה הופכית. וגם לא צריך ךהיות.
          ומה הפחד הזה מהתנ"ך?
          אם היית לומד סנסקריט והיה מתחוור לך שחלק ניכר מהשפה מתבסס על כתבי קודש הודיים שמהותם נראית לך מטופשת לגמרי, גם אז היית מחליט שכיוון שהמהות של הטקסטים לא מוצאת חן בעיניך אז תפסול גם את השפה שבה הם כתובים?

          אין מה לעשות, רוב המקורות של השפה העברית תנ"כיים. הרבה גם הגיע מארמית (גמכן עם, מאמינים באלילים!), למשל המילה "פרדס" – ארמית לגמרי. וגם אין לה מילה הופכית!
          לדעתי כיוון שהארמים החארות האמינו באלילים וכיוון שאין לה מילה הופכית יש להוציא אותה מהשפה לאלתר (אופס! עוד מילה שמקורה מפוקפק) ולהתקדם הלאה.

          תחליף למילה פרדס, מישהו?

          • רבקה – 🙂

            RS- שכחתי לכתוב לך בשעתו, אבל זה די חמור בעיני שבחור כמוך לא יודע (לא ידע) מה זה אבוס, ושהפסוק הזה לא הגיע אליך בשנות חינוך החובה שלך בישראל.
            כישלון טוטאלי של מערכת החינוך.

          • אמנם אמור להיות כתגובה לRS, אבל לא מצאתי את "להגיב".
            לפי "מילה במילה -אוצר המילים הנרדפות ניגודים ושמדות סמנטיים" (איתן אבניאון)
            ההפך מהפקר הוא קיום.

  3. היא לא קדושה. אין מילים קדושות.
    מההווה אתה לא יכול להפיק כלום אם אין לך תשתיות. בדיוק כמו במדע. בדיוק כמו כל בסיס ידע אחר. הכל בנוי שכבות שכבות, שיש בהן עבר, עבר מתמשך, הווה, עתיד. שום דבר לא צריך לבוא במקום השני. מדובר בצמיחה, בשכבות גיאולוגיות, בבנייה של חדש מתוך פחות חדש.

    • איך תסבירי את הרצון שלך לשמור על מילה, שלא יכולה לתאר שום דבר בעולם הגשמי (ואני כולל כאן אהבה, רגשות וכו'), מלבד התייחסות אליה כמשהו קדוש?

      במשפט ההוא של ביאליק, הוא בעצם משתמש במילה 'הפקר' רק משום האבסולוטויות שלה, כדי לתאר את המצב האבוסולוטי שלו! זה לא מתאים לבני אנוש, ויהיו בני אנוש אצילים ביותר. זה פשוט לא מתאים, זה מכניס את זה לסְפֵרָה שהיא לא גשמית. זה מוציא את ההיסטוריה של ביאליק מהקשרה והופך אותה למשהו קדוש. לא סתם הלאומיות הישראלית אמצה אותו ואת השיר הזה. למה שלאומיות שחושבת שהיא קדושה לא תאמץ את שפת הקודש? בכך שמשתמשים במילים שלא מסוגלות לרדת לארץ, בעצם יוצרים מציאות א-פוליטית, ומאשפרים לגורמים פוליטיים מסויימים להשתמש בזה.

      שפה היא לא מדע מדויק, כמו שפסיכולוגיה היא לא מדע מדויק, וכך הלאה. כשמדובר בשפת בני אדם אי אפשר להקביל את זה למדע. שפה מכילה את פוליטיקה, ומציאויות, ואינספור דברים סובייקטיביים אחרים. הרצון שלך להתייחס לזה כאל מדע זה רצון לעשות לשפה אובייקטיביזציה – בדיוק כמו השפה הקדושה. אבל שפת בני אדם במאה ה- 21 לא יכולה להיות אובייקטיבית, כי היא בהכרח תלוית היסטוריה. מה שזה גורם, זה שהשפה מתרחקת ככלי לתיאור ההווה.

      קחי לדוגמא את המילה וואללה. לפי דעתי המילה הזו היא חלק מהשפה הישראלית. נכון, היא לא חלק מהשפה העברית. אולם, היא מצליחה לתאר באופן מדויק ביותר, הן את ההיסטוריה המקומית, והן את התחושה שהיא מתיימרת לתאר, משום שהיא מתארת היסטוריה מקומית. בקיצור, היא הרבה יותר פרטיקולרית ומתאימה למצב – לישראל. היא בהחלט יכולה להיות חלק משפה ישראלית עתידית, בדיוק כמו שישנם מילים מ- יידיש שהן חלק אינהרנטי מהשפה האמריקאית.

      הכוח של העברית הוא לא במילים שכבר לא מתארות כלום, אלא בבניינים של המילים – במבנה, שבתורו מאפשר התפתחות של שפה. המבנה הלשוני של העברית פשוט נולד בשביל להתפתח ולא להישאר תקוע בעבר. הבעיה החינוכית היא שישראל זנחה את הרוח, ורק מחיי רוח נוצר עושר לשוני. מצרכנות וצבאיות לא נוצרות מילים שתורמות לשפה, אלא מילים שחונקות את השפה ומכפיפות אותה למנגנונים מסוימים. והמקורות כאן רק תורמים לתהליך הזה – כי הם למעשה מורידים מדור ההווה את העול לפתח את השפה ואת העושר שלה, כי תמיד אפשר לחזור ל -'מקורות'. תמיד יש את אמא ואבא שיטפלו בנו. זה מתכון לאינפטיליות של השפה.

      • שוב, אתה טועה, אין לי זמן לבדוק עכשיו את מקור המילה הפקר, אבל אין בה שום קדושה.
        אני בקלות יכולה לראות את עצמי כותבת או אומרת את המשפט: וואלה, לא זכיתי לאור מן ההפקר.
        ובזה, פחות או יותר, אני ממצה את דעתי בנושא.

  4. יש לי הרבה מה להגיד בנושא הזה (וגם כתבתי על כך לא מעט), אבל הפעם אני פה רק כדי לראות אם הגימיק הזה של התמונה באמת עובד.

  5. אני לא יודע אם ראית את הפרק הרביעי, אבל דומני שכאן עלתה בעיה הרבה יותר מהותית – שמי שקובע את השפה הישראלית הם יחצ"נים ופרסומאים שיוצרים שפה שטוחה לגמרי. זה לא חידוש של שפה או החזרת עטרת השפה – זו מחיקת השפה. הפיכת המילים לכלי טכני ותו לא. מוציאים כל דבר מהקשרו התרבותי למען פס הצריכה הקפיטליסטי. זו כבר סוגיה שנוגעת ב- DNA של השפה כדרך לחיבור בין בני אדם תוך שמירה על הייחודיות שלהם. במקום זאת, נכנס המנגנון הקפיטליסטי שקובע שהשוני בין בני האדם יהיה זהה לחלוטין וייקבע לפי נורמות הצריכה שלהם. זה מחזה מפחיד. אפשר להגיד שמה שהכי מזיק לעברית-ישראלית בעת הנוכחית זו ישראל.

    את יודעת מה? לא פלא שאת תומכת בשמירה על המקורות, כי ההווה נמצא בקנטים. זו שיטת המקסימום של המינימום.

    • ידידי הצעיר,

      [לפתע זיהיתי אותך…]

      באופן כללי הסכמתי עם דבריך בהודעתך האחרונה.

      נו, אז מתי תקרה סוף כל סוף המהפכה? מה מעכב אותה? (אני שואלת ברצינות) מתברר שלקפיטליזם, דורסני ככל שיהיה, יש חיוניות בלתי נדלית וכושר הישרדות מפתיע.

      • דווקא לא התייחסתי כאן לעניין מעמדי כזה או אחר.

        פשוט היה ל- ק' חלק בפרק ההוא של הסדרה. זה עניין תרבותי וחינוכי ומדובר בכישלון תרבותי וחינוכי. חוסר היכולת לייצר אלטרנטיבה רוחנית-תרבותית שלפחות תשמור על מצב של סטטוס-קוו לעמן מניעת הדרדרות נוספת. העברית תהיה היכן שתהיה – בקטע הזה דבורית צודקת לחלוטין, וזהו הכוח של ספר הספרים. אולם הישראלית – זה כבר סיפור שונה לגמרי. וישראלית היא סיפור של עם ולא של ספר, או מעטי מעט שתפקידם לשמר אותו.

        גם בצרפת יש ק' ומשרדי פרסום ויחצ"נות, ואני לא רואה שהשפה שלהם הולכת ומדלדלת. ככה זה כשחיי התרבות והרוח עשירים ומגוונים, הם מפתחים מנגנוני חיסון אפילו מפני ה- ק'. ואז גם השפה לא נפגעת, כי השפה המציאותית (ולא זו שמסתמכת על ספר עתיק) היא לא פחות סימפטום של המציאות מאשר הגורם שלה – מתקיים כאן היזון חוזר, שתלוי בשני הצדדים גם יחד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s